ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

ארץ ישראל ואבות האומה

מעלת ארץ ישראל ◆ מעשה מבעל 'חסד לאברהם' ◆ מדרגות ובחינות בקדושה ◆ אברהם – צדיק יסוד עולם ◆ השמח בחלקו ◆ האבות – מדרגה כללית מיוחדת.
מוקדש להצלחת
עם ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה
מעלת ארץ ישראל
על הפסוק: 'וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ'. שואל בעל 'חסד לאברהם', שהיה סבא של החיד"א, וחי לפני כשלוש מאות שנה: למה כתב בארץ כנען, הרי כולנו יודעים שחברון נמצאת בארץ כנען, ומפרש, שלצדיקים של ארץ ישראל יש השפעה על כל הציבור בחייהם ובמותם. לכן התורה מדגישה כאן: 'וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן', כל ארץ כנען הרגישה והושפעה מכך ששרה נפטרה, ואבדה הקדושה שלה.
ובלשונו (מעיין שלישי נהר כה):
יש להעיר להקשות, באמרו תחילה הסימן הפרטי - שהוא 'בקרית ארבע', ואחר כך הסימן הכללי - שהוא 'בארץ כנען', הכולל כל ארץ ישראל. אמנם יתיישב על פי מה שכתבתי, שזכותה היתה מועלת לכל אנשי מקומה, וגם לכל אנשי גבול ארץ כנען, ובעת סילוקה לכולם יחד מתה ונסתלקה ואבדה התועלת הנזכר.
זה הבדל בין צדיקים של ארץ ישראל לבין צדיקים של חוצה לארץ. צדיקים של ארץ ישראל, הם צדיקים עם השפעה כללית, כי ארץ ישראל היא כמו הלב שנותן חיות לכל האיברים בגוף. אבל צדיקים של חוצה לארץ נותנים חיות רק לאנשי מקומם, כמו לאיבר פרטי.
ממשיך ה'חסד לאברהם' לעסוק בקדושתה ומעלתה של ארץ ישראל, בעקבות האזהרה של אברהם לאליעזר מלהשיב את יצחק לאור כשדים, כי יצחק הוא עולה תמימה, שלא יצא מארץ ישראל. הוא מחלק למספר מדרגות את השפעתה של ארץ ישראל על מי שנמצא בה. המדרגה הראשונה היא מי שראה את ארץ ישראל ואפילו לא נכנס אליה:
הרואה אותה מרחוק, כמו שאמר הכתוב: 'אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה' (דברים א, לה)... על המרגלים גזר ה' שהם לא יראו את ארץ ישראל. מכאן ניתן ללמוד שיש מעלה גם בראיית הארץ בלבד. וכן במידה טובה מרובה, אומר ה' יתברך למשה רבנו סמוך למיתתו, שהוא אמנם לא ייכנס לארץ, אבל יראה אותה, כמו שאמר הכתוב: 'עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ' (במדבר כז, יב).
למדרגה הזו קורא ה'חסד לאברהם' מעלת 'הרואה אותה אף על פי שלא נכנס בה'.
החלקים בספרו נקראים מעיינות, והפרקים - נהרות. למעיין השני הוא קורא מעיין 'עין הקורא', והנושא שלו הוא מעלת התורה. בנהר לג שם הוא מבאר את סוד קבלת פני רבו, וסוד העלייה להראות ברגל, וראיית ספר תורה וסוד ראיית ארץ ישראל. המעלה של ראיית דברים שבקדושה:
מה הוא מעלת הרואה ארץ ישראל מרחוק, אף על פי שלא נכנס, נראה, כי בראיה היא המעלה... והעניין יובן, כמו שאמר בזוהר, בפסוק 'וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ' (בראשית מו, ד), כי העיניים הם מבוא אל הצורות המדומות אל השכל. תחילה יצייר שכלו את הדבר ההוא בדעתו ובשכלו, והנה הצורה ההוא מצטיירת שם, ואם הצורה ההיא מהדברים הפחותים - אזי יגשים השכל ויורידהו ממעלתו. וזהו האיסור להסתכל בנשים ובעריות, שאף אם לא ידמה השכל לעבור עבירה, סוף סוף יצייר הצורה ההיא ויהרהר במה שאינו ראוי, אף אם לא יפעול פעולה רעה. והטעם, כי הצורה המצטיירת בשכלו יפגום הנפש או יתקנה. אם היה צורה טובה, וימצא בזה כמה דברים טובים בעניין העבודה, והנה כאשר יצייר אדם בשכלו צורה קדושה, הנה אותו הצורה הקדושה שידמה בדעתו ישלים שכלו. וזה טעם והיו עיניך רואות את מוריך, וזהו טעם אל תפנו אל האלילים, כי אסור להסתכל בע"ז, כי הצורה הזו הנבזית פוגם השכל, וזהו טעם אסור להסתכל בפני אדם רשע.
מבואר בהרחבה כיצד משפיעה הראייה על הנפש והשכל, ועל פי זה הוא מסביר בהרחבה למה נאסרו ראיות אסורות, וכמובן זהו גם ההסבר למעלה של להסתכל בדברים שבקדושה – ארץ ישראל, תורה, בית המקדש, תלמידי חכמים וכדומה.

מעשה מבעל 'חסד לאברהם'
יש מעשה מיוחד המסופר על בעל ה'חסד לאברהם'. הוא גר בחברון, ופעם אחת הגיע לחברון הפחה מאיסטנבול. דרכם של הישמעאלים בחברון, שהיו עולים בכל יום שישי להתפלל במערת המכפלה, והפחה היה גם כן בין המתפללים. הוא ניגש והתכופף להסתכל בפתח של מערת המכפלה והחרב שלו נפלה לתוך המערה. החרב היתה יקרה מאוד, מזהב ואבנים טובות, והוא רצה להחזיר לעצמו את החרב. אז הוא הורה לישמעאלים להיכנס למטה למערה, ולהוציא לו את החרב. הורידו בחור אחד בחבל למטה ואחרי זמן ראו שהוא לא מגיב, והוציאו אותו בלי רוח חיים. הכניסו בחור שני, ויצא גם הוא בלי רוח חיים.
ראה הפחה שבדרך הזו הוא ימית את כל הישמעאלים בחברון, אז הוא ציווה שהיהודים יוציאו לו את החרב. עשו גורל בין היהודים, והגורל יצא על בעל ה'חסד לאברהם' שיכנס למערה. היה חשש גדול שמי שיכנס לא יצא, ולכן עשה הרבה הכנות - הלך לטבול, וכל הלילה למד דברי קבלה. בבוקר ירד למערה, וכיוון שכבר היה בתוך המערה, רצה לראות מה יש בה.
וכך אמר - הגיעה השעה שאראה בתוכה. הלך ונכנס לתוככי המערה. וראה אדם עומד מולו. בפחד רב קרא: 'שמע ישראל'. אחר כך שאלו, רבינו מי אתה? אמר לו - אני אליעזר עבד אברהם. שאל אותו אליעזר - כיצד באת לכאן? סיפר לו רבינו את המעשה. אמר לו אליעזר: המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם יצחק ויעקב, זכרם יגן עלינו אמן, להיכנס. לשאלתו, הסכימו האבות, ונתנו לרבינו הרשות להיכנס. מרוב פחד התעלף, עוד לפני שאמר להם 'שלום עליכם'. מיד נתנו לו ריחות להריח, וקם רבינו על רגליו וסיפר להם המעשה. כיוון שראה המקום שהוא מקום גן עדן, לא רצה לצאת משם. אמרו לו האבות – אי אפשר. עכשיו תצא, ומחר תהיה עמנו.
בינתיים, כולם מחכים לרב בחוץ, מחכים ומפחדים למה הוא לא חוזר. ואז יצא אליהם הרב, וסיפר להם כל מה שהיה.
אז הוא סיפר את כל הדברים, הלך לביתו שש ושמח, וכל ישראל שמחים עמו. ואמר רבינו לחבריו 'כך וכך נגזר עלי, וכך רצוני', לחזור למערה, להגיע לחיי העולם הבא. וכל הלילה יושבים לפניו והוא דורש לפניהם בתורת הנסתר עד אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה שבביתו, טבל, ולבש תכריכים, קרא 'שמע ישראל' ויצאה נשמתו בטהרה.
כך ה'חסד לאברהם' נפטר. כל ישראל הצטערו, אבל הוא כנראה שמח.
הספר 'חסד לאברהם' הוא קבלי, ויש בו הסבר רחב על מעלתה הגדולה של ארץ ישראל.
עוד אומר (מעיין שלישי נהר יב):
דע, כי נשמות הדרים בארץ ישראל, באים מספירות של (עולם ה)יצירה, וכשזוכה ונכנס לארץ ישראל, בא נפש חדשה ומתלבש לתוך הנפש הישנה שלו, ובלילה הראשונה שישן בתוך ארץ ישראל, יוצאים שתי הנפשות ועולים למעלה, ובחזרה, אינה חוזרת אלא הנשמה החדשה. ולכן בעת שעולה לארץ ישראל נמחלים עוונותיו והוא אינו ראוי לעונשים, כי הנשמה הזו לא חטאה. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמי שנכנס לארץ ישראל, נמחלו לו כל עוונותיו כולם, וכל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, הגם שהוא אינו נראה צדיק כפי הנראה לעיניים. כי אם לא היה צדיק, היתה הארץ מקיאתו, כמו שאמר הכתוב: 'וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ' (ויקרא יח, כה), וכיוון שהארץ לא מקיאו, בהכרח שהוא נקרא צדיק, אף שהוא בחזקת רשע.
יש לארץ ישראל מעלה מיוחדת. אם אנשים נמצאים בארץ ישראל והארץ לא הקיאה אותם - סימן שהם צדיקים. ואפילו אם אדם בחזקת רשע, יש בו צד פנימי מיוחד, שמראה שהוא שייך לארץ ישראל, והוא שייך לקדושה גם אם ההתנהגות שלו היא לא כל כך טובה.
מדרגות ובחינות בקדושה
התחלנו לעסוק בעניינה של ארץ ישראל ובקדושתה, ונמשיך בדברי הרב על הפרשה, בשמועות ראי"ה. הרב מסביר שיש שני סוגים של הקדש, ישנה מדרגת קודש, וישנה מדרגת תרומה. הקודש הוא נבדל לגמרי, כולו מוקדש. אדם שמקדיש חפץ הקדיש את כולו. אבל תרומה היא שונה, אי אפשר לתרום את כל השדה, צריך שיהיו שייריה ניכרים.
גם בקדושתם של ישראל יש שתי מדרגות. יש מדרגה נבדלת של קודש, וזה נרמז בפסוק 'יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם' (תהלים לז, יח). שלמות של קדושה. ישראל נבדלים מכל העמים, הם יצירה מיוחדת, נבדלת, העומדת לעצמה. כמו קודש. אבל יש בישראל גם צד נוסף, קדושת התרומה. שישראל עניינם להיות הלב שבאומות, לקרב את כל העולם ולרומם אותו. במובן זה ישראל קשורים עם שאר העמים כולם. ישראל נקראים קודש - 'קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה' (ירמיה ב, ג), ונקראים גם 'מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ו). זו אולי הקדושה בבחינת התרומה, שבתור ממלכת כהנים עניינם להשפיע לאחרים, לרומם את האחרים, כמו הכהנים בעם ישראל, שתפקידם לרומם את כל העם.
מדרגת הקודש, היא מדרגה של יעקב אבינו. ידוע, ש'אברהם קראו הר – 'בהר ה' יראה'; יצחק קראו שדה - 'ויצא יצחק לשוח בשדה'; ויעקב קראו בית - 'אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמיים'.
ההר הוא פתוח לחלוטין, משפיע על אחרים, וזה היה עניינו של אברהם אבינו, 'את הנפש אשר עשו בחרן'. יצחק שדה - גם הפקר, אין לה גבולות. אבל בית שונה. לבית יש מסגרת, ויעקב הוא בחינת בית. לאברהם היו עוד ילדים מלבד יצחק, אבל לא כל ההמשך שלו הוא חלק מעם ישראל. גם ליצחק היה את עשיו, חוץ מבנו יעקב, שאין לו חלק בעם ישראל. אבל כל שנים עשר השבטים, בני יעקב, כולם קדושים, כולם שבטי י-ה. הוא בנה בית, מסגרת עצמאית נבדלת. מדרגה של קודש, ולא של תרומה. 'אֶל בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם' (ישעיה כט, כב) - יעקב הרים את אברהם אל המדרגה של השלמות, שכולה קודש. ועדיין יש בישראל צד של 'לב שבעמים', כמו הבחינה של התרומה.
מעין זה, אומר הרב - גם בארץ ישראל יש שתי מדרגות של קדושה. אבל לא כמו החלוקה של קודש ותרומה; אלא יש קדושה בכוח ויש קדושה בפועל. הקדושה שבכוח היא קדושת חברון, והקדושה שבפועל היא קדושת ירושלים.
במסכת קידושין לומדים קניין בקידושין של ארץ ישראל – של מערת המכפלה. הרב אומר שגם בקידושין עצמם, יש צד קנייני ויש צד רוחני. נראה לי שהכוונה היא שבקידושין יש צד של קניין וצד של איסור. הצד שבכוח בקידושין הוא האירוסין. בשלב הזה נוצרת שייכות רוחנית של שני הצדדים זה לזה, אבל עדיין אין חיים משותפים ממש בפועל. הקשר הוא קשר רוחני, 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם' (הושע ב, כא). ואחר כך, בנישואין, הקשר נהיה ממשי.
יכול להיות גם בקניינים שני צדדים: יש דבר שהוא בבעלותו של האדם, אבל לא ברשותו. לדוגמה אם לקחו את החפץ, הבעלים לא יכול להקדישו אף על פי שזה שלו. אבל גם הגזלן לא יכול להקדיש, מפני שהחפץ אינו שלו. צריך שיהיה שלו וברשותו. שוב, מדרגה של בכוח ומדרגה של בפועל.
כך גם בארץ ישראל. קדושת ארץ ישראל קיימת כל הדורות. אנחנו שייכים לארץ ישראל בצורה מופשטת כבר מזמן האבות, אבל הקדושה בפועל התחילה רק מכיבוש יהושע, וגם אז היא רק התגלתה, אבל היא הייתה קיימת כבר מקדמת דנא. הקדושה קיימת מזמן בריאתו של העולם, המקום הזה מקום מקודש בכוח, ובזמן האבות התגלתה ונודעה הקדושה שבו, ואחר כך בזמן יהושע כבשנו את הארץ וזו כבר קדושה שבפועל. שתי מדרגות של קדושה. הקישור שלנו אל ארץ ישראל הוא קישור עצמי, קישור פנימי, שלא ניתן לניתוק, והוא נמצא בכוח גם כשלא נמצאים בארץ ישראל.
כך גם הקשר של ישראל לתורה הוא קשר עצמי. הגמרא במסכת בבא קמא (לח.) אומרת, 'רָאָה וַיַּתֵּר גּוֹיִם' (חבקוק ג, ו) - האומות לא הסכימו לקבל על עצמן את התורה, אז הקב"ה התיר את ממונם, ובהמשך מפרשת הגמרא שהתיר להם את המצוות. מה פירוש 'התיר להם את המצוות' - שבע מצוות שבני נוח מקיימים הם לא יקבלו עליהם שכר כמצווה ועושה, אלא כאינם מצווים ועושים, כי הם לא שייכים למצוות באופן מהותי. הקשר של עם ישראל לתורה והמצוות הוא קשר עצמי, ולכן הם מצווים בהם ומקבלים שכר כמצווים. אבל לאומות אין קשר כזה לתורה. החיבור בין ישראל לבין התורה קיים תמיד בכוח. התורה, ארץ ישראל ועם ישראל - בשלושת הקדושות הללו יש בחינה של קדושה בכוח וקדושה בפועל.

אברהם – צדיק יסוד עולם
נמשיך בפרשה: 'וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל'. חז"ל אומרים כמה פירושים למילה 'בכל', אבל אני רוצה לומר פירוש חסידי: ה' בירך את אברהם בכל, כפשוטו, כל העולם שלו. מכל דבר שהוא ראה בעולם – הוא למד עבודת ה', אז הוא השתמש בכל העולם כולו. כל העולם כולו משרת את המגמה האלוקית שלו, את האמונה שלו. אברהם רואה את השמיים - ורואה בהם את ריבונו של עולם, רואה את הארץ - רואה בה את ריבונו של עולם. יורדים גשמים - הוא רואה את ריבונו של עולם, רואה אנשים - הוא רואה את ריבונו של עולם. ואפילו כשיש התמודדויות, הוא יודע שזה יד ה'. הכל ממלא אותו אמונה. כל דבר שהוא רואה בעולם, הוא עוד חיזוק לאמונה. אם כך, 'ה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל'.
חז"ל אומרים במסכת בבא בתרא (טז:) פירושים אחרים. פירוש אחד, שהייתה לו בת ובכל שמה. פירוש זה חכמים דרשו על פי דברים פנימיים. פירוש נוסף, שהייתה אצטגנינות בלבו של אברהם אבינו, וכל מלכי מזרח ומערב היו משכימים לפתחו. כלומר, היה לו כוח סגולי כזה, שהוא יכול היה לדעת את העתידות, ולהכיר את המזלות, וכולם באו להתייעץ אתו איך צריכים להתנהג. המשמעות של זה היא שאברהם הכיר כל אדם בצד הפנימי שלו. הוא הכיר את המציאות בכל שלמותה. זה הפירוש שה' בירך אותו בכל.
ולמה היתה לו המעלה הזו - מסביר המהר"ל, שאברהם הוא יסוד העולם. דרשו חז"ל: 'אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם' - אל תקרי 'בהבראם', אלא 'באברהם'. אברהם הוא יסוד קיומו של העולם, ובלעדיו אין לעולם קיום. וביסוד טמון כל מה שיש במציאות. לכן באים חז"ל ואומרים לנו את היסוד הזה. כולם זקוקים לו, כולם צריכים אותו, כי בלי היסוד אין שום דבר. צדיק יסוד עולם. אני חושב שזה העומק של דברי חז"ל שאצטגנינות היתה בלבו.
פירוש נוסף:
ר' שמעון בר יוחאי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצווארו של אברהם, שכל חולה הרואה אותה מיד מתרפא.
כאן מסביר המהר"ל, שלאברהם הייתה סגולה, שהיא ההתחלה, היסוד הקיומי. כל עניינה של הרפואה הוא להחזיר את האדם למצב הבריא, הראשוני. חז"ל אומרים במסכת נדרים (מא.): אין החולה מתרפא עד שחוזר לימי נעוריו, שנאמר 'רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו' (איוב לג, כה). הייתה אצל האדם איזו הסתעפות לא בריאה, והוא צריך לחזור למקור. אברהם הוא המקור, היסוד של העולם. לכן הרפואה היא ממנו.

איזהו עשיר? השמח בחלקו
אפשר לומר עוד פירוש ל-'וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל'. הברכה 'בכל' היא עניין של הסתכלות. יש אנשים שיש להם מעט, והם מרגישים שיש להם הכול. ויש אנשים שיש להם הרבה מאוד, וזה לא מספיק להם. האושר האמיתי הוא 'איזהו עשיר - השמח בחלקו'. אם אתה מרוצה ממה שיש לך, אתה עשיר. אם יש לך רכוש גדול מאוד ואתה מרגיש שזה לא מספיק - זו לא עשירות. ה' ברך את אברהם בכל, כי אברהם היה מאושר. הרגיש שיש לו הכול, ולא חסר לו דבר. יותר מזה, מה שאין לו הוא שמח שאין לו, כי כנראה שזה מיותר עבורו, 'כל יתר כנטול דמי'. אדם שיש לו איבר נוסף, לדוגמה שלוש רגליים, לכאורה זה עוד יותר טוב, אבל זה נקרא מום. זה פוסל לכהונה. התוספת נחשבת כאילו יש לו פחות.
כך אדם מאמין יודע שמה שאין לו, טוב שאין לו, ואילו היה לו, זה היה מיותר. הוא יכול להתפלל שיהיה לו יותר טוב, אבל הוא שמח בחלקו. הוא אומר כל בוקר את הברכה 'שעשה לי כל צרכי', ומתכוון לה ברצינות, כביאור הרב זצ"ל לברכה זו: שאדם צריך להתכוון שכל מה שהוא זקוק לו - יש לו.

האבות – מדרגה כללית מיוחדת
עוד אומרים חז"ל שם: 'שלושה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא. ואלו הם – אברהם, יצחק ויעקב'. כלומר האבות חיו בעולם הזה מעין העולם הבא. והמקור לזה הוא שכתוב על האבות, 'בכל', 'מכל', 'כל'. אצל אברהם: 'וה' ברך את אברהם בכל'; אצל יצחק: 'ויתן לו מעשר מכל'; ואצל יעקב: 'יש לי כל'. ועוד שם: 'שלושה לא שלט בהם יצר הרע - אברהם יצחק ויעקב', שוב, כי כתוב בהם 'בכל' 'מכל' 'כל'. והכוונה היא, שהאבות היו כלליים, יסוד כל האומה כולה, ולהיות כלליים הכוונה להיות רוחניים.
הגמרא במסכת ראש השנה (לב:) קובעת את הפסוקים שאפשר לומר בפסוקי זיכרונות, והיא אומרת שגם את הפסוק 'וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר' אפשר להזכיר, כי פקידה פירושה זיכרון. שואלת הגמרא: אבל הדין הוא שלא מזכירים זיכרונות פרטיים, אלא רק זיכרונות של כלל ישראל, כמו 'וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב' - עונה הגמרא ששרה היא כללית. כל ישראל ממנה נולדו. האבות הם כלליים. והכלל - אין בו חטא, אין בו יצר הרע, הכלל הוא רוחני. ולכן נאמר שהאבות טעמו מעין עולם הבא. האבות היו במדרגה מיוחדת במינה.
בכל דור שעובר, אנחנו יותר מבינים את הגדולה של האבות, שהיו יסוד כל כך איתן עד שאחריו וממנו נמשכו דור ועוד דור בעם ישראל. על אחת כמה וכמה עכשיו, שאנחנו חוזרים לארץ ישראל, ומתקרבים לימי הגאולה השלמה, עוד יותר בולט לעינינו הגודל של האבות, יסוד האומה שהולכת עכשיו לקראת גאולתה. ועל כל מה שלמדנו מהאבות, אנחנו צריכים להגיד 'מתי יגיעו מעשינו למעשי אבותינו'. להשתדל להיות שמחים בחלקנו, ולהשתדל להיות כלליים. להיות כלליים זה אומר שכשמתפללים – צריך לשתף את כל הציבור יחד אתנו, 'בשם כל ישראל'. לא רק להיות חלק מכלל ישראל, כי כל הבריאה כולה מתפללת, והאדם הוא חלק מהבריאה. כשהוא עומד לפני ריבונו של עולם - הוא חלק מהעולם שעומד ומתפלל לפני ריבונו של עולם. להרגיש – אני מישהו בעולם שפונה לריבונו של עולם, זאת אומרת שיש עכשיו פניה מהעולם אל למעלה. העולם פונה על ידי אל ה'. להרגיש את השייכות הזו אל הכלל. ואז התפילה מקבלת עוצמה מיוחדת במינה, וכך גם לימוד התורה והמצוות. את כולם לעשות בשם כל ישראל, בשם כל העולם. שנזכה לזה בעזרת ה'.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא חיי שרה
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il