ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- תולדותיהם של צדיקים
- הרב עובדיה יוסף
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
קרדיט: הרב נריה גוטל
מספידיו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל הדגישו - ובצדק - את משנת "כוחא דהיתרא" שלו. ואולם, הצגת משנתו כך, ללא סייג, חוטאת לאמת. האמת היא שלא מעט חומרות משמעותיות יצאו מתחת ידיו.
למשל, מועד צאת השבת. בעוד ששיטת הגאונים היא שצאת השבת בירושלים בשבת זו, פרשת ויצא, היא (לערך) 17:21, הרי שלפי שיטת רבנו תם המועד הוא 17:57, פער משמעותי ובהחלט לא מבוטל. רבי יוסף קארו הכריע כרבנו תם והרב עובדיה אימץ בתקיפות את הכרעתו: "מסקנא דדינא שראוי לכל חרד לדבר ה' להחמיר כשיטת ר"ת ורוב הפוסקים... ומצוה לפרסם ולהודיע זאת ברבים... והמחמיר בזה יבורך מפי עליון... והיא חובה קדושה...".
עם זאת, הרב עובדיה עשה זאת רק לגבי צאת השבת, לא לגבי כניסת השבת, הגם שבכך הוא תופס את המקל בשני קצותיו. יתרה מזאת, הרב עובדיה מודע היטב להכרעות ראשונים ופוסקים חשובים המנוגדות לדעת רבנו תם, כולל גם פוסקים ספרדים חשובים, קדומים ומאוחרים. הרב עובדיה גם מתפלמס נמרצות עם עמיתו הרב משאש זצ"ל שיצא חוצץ נגד הנהגה מחמירה זו, ובכל זאת דעתו חד-משמעית: "לא רק שיש מדת חסידות לנהוג כן במוצ"ש, אלא גם חובה קדושה לכל הירא את דבר ה'...". לו היה הרב עובדיה נוקט תמיד גישת "כוחא דהיתרא", בוודאי שיכול היה להקל בנדון, לאור מוצקות הדעות החולקות, ולא כך נהג.
הוא הדין בנוגע לכיסוי הראש לנשים. הרב עובדיה יצא חוצץ, ובלשון תקיפה ביותר, נגד חבישת פאה נכרית: "המנהג הזה שידוע לנו שנוסד על פי איזה נשים ההולכות על פי האופנה החדשה, ונסחפים אחר הזרם של המודרניות, אשר כל חלקה טובה הכאיבו, נראה שמצוה וחובה לשרש אחר המנהג הרע הזה, ולהחזיר עטרה ליושנה, בדרכי הצניעות, על פי תורתנו הקדושה". גם כאן הרב עובדיה מודע היטב להיתרו של בעל השלטי גבורים בנדון; הוא גם מודע היטב לנוהגן של נשות אדמו"רים ורבנים חשובים, לשעבר ובהווה, שמתירים את הדבר (וחלקם – כדוגמת חב"ד – אף מחייבים את הדבר). הוא גם מתפלמס בתקיפות עם פוסק ספרדי חשוב – ומקובל! הרב הדאיה זצ"ל – שהקל בדבר.
עם זאת, הרב עובדיה שונה פרקו בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: "לשאלת רבים וכן שלמים אם מותר לאשה נשואה לצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לראשה, במקום מטפחת או כובע? וכבר גליתי דעתי בזה בקצרה... להחמיר... בזמן הזה שבעוה"ר רבות בנות פרוצות הולכות בגילוי ראש ברה"ר הרי גם ההולכת בפאה נכרית גורמת להרהורי עבירה... מצוה רבה לפרסם האיסור ברבים". את ההידרדרות הוא תולה – בין השאר – בחינוך הבנות במסגרות 'בית יעקב' והליכה בדרכי המורות שם. אף כאן ברור שאם היה הרב עובדיה נוקט תמיד "כוחא דהיתרא עדיף", ודאי שגם כאן יכול היה להיסמך על גדולים וגם טובים שהתירו, ובכל זאת קבע נחרצות לאסור.
וכך גם לגבי בשר חלק (גלאט). נכון הוא שרבי יוסף קארו חייב זאת בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים (וגם הרמ"א לא התלהב מההקלה בכך), ועם זאת הרב עובדיה ידע היטב שיש מקהילות עדות המזרח – בצפון אפריקה, פרס ותימן, ולא רק אשכנז – שהקלו בדבר. בהינתן שעלויות בשר חלק גבוהות משמעותית מעלויות בשר כשר, ואם אכן תמיד כוחא דהיתרא גובר, יכול היה הרב עובדיה להסתפק באמירה שנכון וראוי להחמיר, אך לא לקבוע שמדובר באיסור מוחלט. לא כך עשה: "אין להקל בזה בשום צד כלל" – גם האשכנזים, אך בוודאי ובוודאי הספרדים.
בסגנון אמנם פחות נחרץ אך לא רחוק מכך, הנחה הרב עובדיה את שומעי לקחו שלא לטלטל בשבת במקום שעירובו צורת הפתח בלבד. לדידו, מאחר שהכרעת ר' יוסף קארו משתמעת יותר כמגדירה רשות הרבים ברוחב ט"ז אמה (ולא הילוך שישים ריבוא) ומאחר שלרשות הרבים גמורה לא די בעירוב צורת הפתח, הרי שהרב עובדיה צידד כאמור באיסור הטלטול: "צויתי להכריז שכל האנשים שהם בני תורה, ולא נהגו להוציא מרשות לרשות כלל, ימשיכו במנהגם ולא יטלטלו... העירוב נעשה רק להציל את אלה שנכשלים באיסור הוצאה". מיותר לומר שהרב עובדיה ידע היטב שרבים מהפוסקים הכריעו אחרת, כולל רבים שפירשו את רבי יוסף קארו עצמו אחרת, ובכל זאת צידד הרב עובדיה כאמור להחמיר.
זאת ועוד, שלא כנטען שסגנון "המחמיר תבוא עליו ברכה" אינו שגור בפסיקותיו, הרי שהאמת היא שביטוי זה חוזר לא מעט במשנתו ההלכתית של הרב עובדיה: כך בהלכות מזוזה למרפסת שאינה מקורה; כך לגבי חשש ערלה בענבים הנמכרים בשוק; כך לגבי הנחת מרק מבושל צונן על פלטה חשמלית שעתידה להידלק בשבת על ידי שעון שבת; כך לגבי הסרת שעון היד בשעת הנחת תפילין וכן הלאה.
ראוי הוא הרב עובדיה זצ"ל - כמו יתר גדולי ישראל - לעיון יותר מעמיק ויותר קפדני, עדין ומהוקצע במשנתו, אשר מורכבותה היא דווקא אתגר למעייניו וחוקריו.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
מאמר מקיף בנדון מתפרסם גם בכתב העת 'פרשת השבוע' של משרד המשפטים, גיליון 430 לפרשת ויצא
מתוך העיתון בשבע
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
