ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
תרמו כעת זכר למחצית השקל לישיבה הגדולה בעולם!
בית המדרש
מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרסיה ז"ל
לחץ להקדשת שיעור זה
במחיצת רבנו 1
מצאתי לי רב
היינו קבוצת תלמידים צעירים ואידיאליסטים משבט "איתנים" בבני עקיבא, וחיפשנו דרך איך לפתח ולרומם את הכיוון התורני בציבור הדתי לאומי. לא היה ברור לנו ממי נוכל לקבל הדרכה לכך, עד שפגשנו את הרב צבי יהודה. פגשנו אותו בשבת של "פורים משולש" תשי"ד. נסענו קבוצת תלמידים מ"כרם ביבנה" לירושלים. שם פגשנו את הרב עוזי קלכהיים, שעבר ללמוד בירושלים, והוא הציע לנו לבוא לשיעור אצל הרב צבי יהודה. הרב צבי יהודה קיבלנו בלבביות. תלמידי הישיבה היו מעטים, ואנו האורחים היינו הרוב. הרב צבי יהודה דיבר על הקדושות השונות: קדושת הארץ, קדושת ישראל וקודשת הזמנים. השיחה הזאת הרשימה אותי מאוד, ולא שכחתיה מאז. סוף סוף חשנו שמצאנו לנו רב.
לאחר פסח, נסעתי עם הרב יעקב פילבר בשנית אל הרב צבי יהודה. הרב קיבלנו בחדרו הקטן של הראי"ה, ואנו ביקשנו הדרכה איך ללמוד את כתבי הרב. הוא הסביר שהיחס לדברי הרב זהה לגישה לדברי תורה. יש לדעת שזה דבר ד'! הוא סיפר לנו על "חוג הראי"ה", שהיה כינוס של לומדי תורת הרב זצ"ל ולמד אתנו מאמר שכתב בחוברת "חוג הראי"ה" ובו התייחס לדברים שנאמרו בחוג שבו השתתפו אנשי מדע והם התפעלו מכך שהרעיונות של הרב מתאימים לרעיונות המדעיים. הרב צבי יהודה אמר שכל דברי הרב נובעים ממקור הקודש. לאחר הפגישה הזאת, החלטתי סופית לעבור ל"מרכז הרב". אולם, למדתי אז בישיבה החדשה "כרם ביבנה", ולא רציתי לפגוע בה, ולכן בפועל נדחתה הגעתי עד לחשוון הבא.

חברות שכזאת
הרב אהב אותנו מאוד, השפעתו עלינו הייתה עצומה, ואנחנו הערצנו אותו! יחד עם זאת הוא היה גבוה מאוד מעלינו ברוחו. גם הפער בגיל היה מאוד משמעותי. כשהגעתי לישיבה, הייתי כבן שבע עשרה והרב בן למעלה משישים. בתקופה הראשונה להיותי בישיבה, היינו מספר תלמידים מצומצם. החבורה הייתה מגובשת, האווירה הייתה טובה מאוד, ובכל זאת הייתה לי תחושה של בדידות.
סיפרתי את תחושותיי לרב צבי יהודה, אמרתי לו: "אינני יודע מה לעשות. אני אוהב מאוד ללמוד, אוהב את הישיבה ואוהב את הרב, אך אין לי מספיק חברים, וההרגשה שלי אינה טובה". אמר לי הרב צבי יהודה: "מה הבעיה? אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את שמעיק עלי, אתה תספר לי את שמעיק עליך, ואנחנו נהיה חברים". הרב אמר לי את הדברים בטבעיות ובחום רב, כך שחרף פער הגילים העצום, הדבר הרגיעני, ומאוד שימח את ליבי.

כי חפץ בי
בימים הנוראים, היה מרים את קולו תמיד במקומות ובביטויים מסוימים שיש בהם שבחם של ישראל: "ורצית שבח... משבעי רוגז, עגומי נפש והיא כבודך", "ואביתה תהילה... מחסרי שכל... והיא תהילתך". בפיוט "אנעים זמירות" בשבת, היו משפטים מיוחדים אותם היה הרב צבי יהודה מדגיש: ב"פארו עלי ופארי עליו", היה מוחא כפיים בהתלהבות. באומרו: "יתפאר בי כי חפץ בי", היה מדגיש "בי", לאמור: הקב"ה מתפאר בעם ישראל כי חפץ בו.

שמחת תורה - בישיבה
כשהגעתי לישיבת מרכז הרב, היא הייתה ישיבה בה למדו כשלושים תלמידים בלבד. וכשהגיע שמחת תורה היו שרצו ללכת למקומות אחרים, שהרי קצת קשה לשמוח עם מספר אנשים כה מצומצם. באחת השנים הראשונות שלמדתי בישיבה חבר אחד הציע לי ללכת אתו לסניף בני עקיבא, שהיה סמוך לבניין ישיבת מרכז הרב הישן ושכן ברחוב החבשים, בטענה ששם יהיה שמח יותר. אני עניתי לו שאולי שם תהיה שמחה אבל בישיבה יש תורה.
ואכן בישיבה רקדה התורה בעצמה. תלמידי חכמים שהם ספרי תורה מהלכים. כשהיינו רואים אותם היינו אומרים "הנה הש"ס רוקד". והיו שם גדולים: הרב צבי יהודה זצ"ל, ר' נתן (רענן) זצ"ל, הר' מרדכי (פרום) זצ"ל, ר' אברום שפירא זצ"ל. איתם היה גם אברך מיוחד, ר' ברקה שמו, שהיה יהודי מיוחד במינו. ר' ברקה ניחן בזיכרון יוצא דופן, זיכרון צילומי. בבניין הישן של ישיבת "מרכז הרב" היו הרבה ספרים ישנים ובלויים ולפעמים היינו באים אליו עם קרע קטן מפירוש רבנו חננאל ושואלים אותו: ר' ברקה מאיפה הדף הזה? הוא היה מתבונן ואומר, זה ממסכת עבודה זרה דף כ'. על קרע אחר היה אומר: זה ממסכת זבחים דף ע', וכן כל כיוצא בזה. הוא ככלל היה אומר, שכדי להיכנס ללימוד ולהרגיש טעם אמיתי של לימוד תורה צריך ללמוד שש או שבע שעות ברציפות. ונראה לי שהזמן המתאים ביותר ללמוד כמות כזו של שעות ברצף, היא במוצאי השבתות של זמן חורף, שאז שבת יוצאת מוקדם ויש זמן רב לשבת ולשקוע בלימוד.
כל תלמידי החכמים האלו היו רוקדים בישיבה, ומטבע הדברים כשאין הרבה אנשים מתחילים להתעייף, אולם הרב צבי יהודה לא הסכים להפסיק לרקוד, וכך היינו רוקדים שעות ארוכות. גם היום אני אומר לתלמידי הישיבה שכל בחור ישיבה צריך להיות בישיבה שלו בשמחת תורה. בדיוק כמו שמבינים שבראש השנה ויום הכיפורים האדם צריך להתפלל בתוך עולם התורה שלו, וזו השלמות הבריאה, כך גם בשמחת תורה אדם צריך לשמוח במקום בו הוא לומד. ומי שרוצה ללכת לשמח אחרים, שילך בשבת "בראשית" (אם היא חלה ב"בין הזמנים") למקומות של אנשים רחוקים מתורה וישמח עמהם בהתחלתה. אנחנו אמנם מאריכים מאוד בריקודים וכמעט לא לומדים באותו היום, אבל הדבקות, ההתרוממות והעליה היא גדולה מאוד וריבונו של עולם שמח על ששמחים בתורה. אחר כך ממילא לימודה של תורה בא גם כן מתוך אותה ההתרוממות ולומדים את התורה מתוך שמחה. הרב צבי יהודה היה מגיע לאכול רק ממש סמוך לשקיעה. הוא לא היה אוכל לפני כן כי צריך לעלות לברכת כוהנים במוסף לפני שטועמים, הוא לא היה טועם שום דבר ובכל זאת הוא לא מיהר, כי הוא רצה להיות כל היום באווירה הזאת של הרוממות והשמחה בתורה.

כבוד הרב הראשי
הרב צבי יהודה רצה להדגיש את העובדה שישיבת "מרכז הרב" מכבדת את הרב הראשי, ולכן רקדה הישיבה בהקפות בבוקר שמחת תורה לבתיהם של הרבנים הראשיים. באחת השנים רקדנו ברחוב המלך ג'ורג' בדרכנו לבית הרב הראשי, הראשון לציון, הרב יצחק ניסים. וכשעברנו ליד בית הכנסת "ישורון", אמרו לרב צבי יהודה שהראשון לציון נמצא שם, ואין אם כן צורך להמשיך עד בית הרב. אך הרב התעקש שלא נכנס לבית הכנסת, אלא נרקוד לביתו של הראשון לציון. כי אם נכנס לבית הכנסת, יחשוב הציבור שבאנו לשם בשל העובדה שזה נחשב לבית הכנסת המרכזי בירושלים, בעוד שעיקר העניין היה להדגיש שבאנו אל הרב הראשי לישראל. ואכן המשכנו בריקוד לבית הרב יצחק ניסים. הראשון לציון הספיק להגיע לביתו ולקבל את פנינו, ובני הבית הניחו על השולחן כיבוד, יין, משקה ועוגות, אך הרב צבי יהודה סירב להתכבד. הוא הקפיד שלא לקדש לפני תפילת מוסף, כדי שיוכל לברך במוסף ברכת כוהנים, ואנו הרי עדיין לא סיימנו את ההקפות. אולם כששמע את הפצרות הרב הראשי, לא יכול היה הרב צבי יהודה לסרב, ונעתר להזמנתו.

תיקון חצות
לראות את הרב צבי יהודה ביום העצמאות היה מעמד מיוחד במינו. הוא היה כולו זורח, מאיר, חגיגי כל כך. ראית אותו וחשת התרוממות נפש. בעת המסיבה, או בתפילה של יום העצמאות, התפלל באריכות, בהתרגשות גדולה ובעמקות, והיה מרומם את כל הציבור יחד אתו. בשנותיה הראשונות של המדינה רקדתי על ידו ביום העצמאות. תוך כדי ריקוד שאלני מה השעה. כשהשבתי שחצות, אמר: "עכשיו אנו ב'תיקון חצות', בריקוד הזה של יום העצמאות אנחנו עושים 'תיקון חצות'! יכול להיות צער על החורבן, אך אפשר לעשות 'תיקון חצות' גם בגעגועים לעתיד, ובשמחה על שכבר יצאנו מהחורבן".

כוחות למעלה מן הטבע
יום אחד, בתחילת חודש ניסן, נעלם הרב צבי יהודה, ולא ידעו היכן הוא. הוא לא הגיע לישיבה, גם בביתו לא נמצא, ולא היה שום מידע אודותיו. לאחר יום וחצי צלצלו מבית החולים, והודיעו שהרב עבר ניתוח. הוא לא סיפר לאיש על הניתוח, כיון שלא רצה שידאגו לו ויטפלו בו.
כשיצא הרב מבית החולים לאחר הניתוח, בא לנוח בבית גיסו הרב נתן רענן שב"בית הרב". הוא לא יכול היה לצעוד על רגלו ובקושי יצא מהחדר. הגיע ליל יום העצמאות, ולפתע קם הרב, ירד ממיטתו והתכונן לרדת לריקודים במרכז העיר. אחותו, הרבנית בתיה מרים, ביקשה שלא ילך, אך הוא לא שעה לדבריה, וירד לרקוד כאילו אין כל בעיה. הלכתי לידו, והחזקתיו כי חששתי שתנועה חזקה תגרום נזק חמור. אך הוא רקד במלוא כוחותיו בשמחה על עצמאותנו. כזה היה כוח הגבורה שלו, למעלה מן הטבע.

לימוד תורה וגיוס לצבא
אחרי שלמדנו חמש שנים בישיבת "מרכז הרב", הגיעו מספר בחורים להסדר עם הצבא שנצא לתקופת אמונים קצרה. באותה תקופה היה חשש שמא תפרוץ מלחמה, ורצינו לעבור את האימון, כדי שאם תפרוץ מלחמת מצווה נוכל להיות שותפים לה. תקופת אימונים זו הייתה צריכה להיות קצרה, מכ' בתמוז עד לכ' באב ולאחר מכן חוזרים לישיבה, וממשיכים בלימוד. עניין זה סודר ללא ידיעתו של הרב צבי יהודה זצ"ל. כשבאו לספר לו שנמצא הסדר עם הצבא, שמחד כמעט שלא יהיה ביטול תורה, ומאידך נוכל להתגייס לצבא בעת הצורך, שזהו ממש ההסדר הכי מתאים להשקפת העולם שלנו, הרב צבי יהודה הגיב בשאלה: "מה פתאום באמצע הזמן?" ולמרות שניסו להסביר לו שמדובר רק בשבועיים מסוף זמן קיץ, בכל זאת לא נחה דעתו.
מכאן למדנו את הכלל, שמי שלומד טוב, אסור לו להפסיד אפילו יום אחד מלימודו. אולם אם לאדם יש קשיים בלימוד, זהו מצב שונה שצריך שיקול דעת והתשובה היא אישית. אך מי שנמצא בתקופה לימודית טובה, וכל שנה מתקדם ועולה ממדרגה למדרגה, אינו צריך להפסיק את לימודו, ולצאת לתקופה של אימונים בצבא.

אהבה מעומקה של תורה
בשנותי הראשונות בישיבה ראיתי את אהבת ישראל העצומה שהייתה לרבנו, שמעתי ולמדתי מהכתבים על אהבתו הגדולה של הראי"ה לכל אחד ואחד מישראל. עם זאת שמעתי על אהבת ישראל אצל גדולים רבים. בצעירותי אף הכרתי אישית אדמו"רים ורבנים שהייתה להם אהבת ישראל עצומה. שאלתי את הרב צבי יהודה: "הרי יש עוד אוהבי ישראל מלבד אלה הקשורים לבית הרב, במה מתייחדת אהבת ישראל אצלנו?", והוא עונה: "יש יהודים יקרים אוהבי ישראל בלב ובנפש, אולם אצלם האהבה נובעת מרגש, רגש של אהבת הבריות ואהבת ישראל. לעומת זאת אצלנו יחס האהבה נובע מעומק של תורה, עומק של חכמה".
לאחר שיחתנו מצאתי משפט זה ב"אורות ישראל" (פרק ד, א): "אהבת ישראל ועובדת הסנגוריה על הכלל והפרטים, איננה רק עבודה רגשית לבדה כי אם מקצוע גדול בתורה".

הקפדה בדיבור
הרב צבי יהודה היה מאד זהיר בלשונו, ולשונו הייתה מדודה ושקולה. אף פעם הוא לא היה אומר דברים בלשון שלילית, אלא היה מנסח תמיד את הדברים בכיוון של חיוב. כשהייתי ר"מ בישיבת 'מרכז-הרב', שאלו אותי על בחור לצורך שידוך. אמרתי שהוא: "פרא אדם". אחר כך שאלתי את הרב צבי יהודה, אם הייתי צריך להתבטא בסגנון הזה. הרב הכיר את הבחור, הוא ידע במה עסקינן, והוא אמר שהייתי צריך להגיד שהבחור צריך תיקון במידות. המשמעות לא הייתה יותר טובה, אבל הלשון נקיה. צריך להגיד את האמת, אבל לא להגיד שהוא מקולקל, אלא שהוא צריך תיקון.
גם כאשר מדברים על מישהו חולה, לא נכון להגיד שהוא חולה קשה, אלא להגיד שהוא צריך רפואה גדולה. לדבר בלשון נקיה. אמרת את אותו דבר, כולם הבינו מה המצב, אבל הלשון נקיה. כאשר אחותו הרבנית רענן חלתה והייתה על ערש דווי, והוא ידע ששעות אלו עלולות להיות שעותיה האחרונות, הרב צבי יהודה רצה לדעת מה המצב, ושאל: "יש לה עוד קשר עם החיים?". הוא התנסח בלשון נקיה.

תענית דיבור
פעם העיר הרב צבי יהודה למי שנהג ב"תענית דיבור": "לא צריך להתענות 'תענית דיבור', ולמנוע באופן מלאכותי את הדיבור. צריך לדבר מה שצריך ולא לדבר מה שלא צריך".

הקפדה בנטילת ידיים
כשלמדתי בכפר הרא"ה, הגיעו לביקור רבנים וגדולי תורה שסיירו בארץ ישראל, ובתוכם הרב צבי יהודה, הרב שלמה יוסף זוין והרב שלום נתן רענן. האורחים כובדו בארוחת צהרים בישיבה, וניגשו ליטול ידיים, אולם הרב צבי יהודה לא ניגש. הוא ביקש שיביאו לו מים קרוב לשולחן כדי ליטול ידיו, כיון שמקום נטילת הידיים רחוק משולחן האוכל, והוא מקפיד ליטול ידיים רק כשמקום הנטילה אינו רחוק למעלה מכ"ב אמה.

פתרון ללבטים באמונה
אחד התלמידים חזר לישיבה אחרי חופשת "בין הזמנים" עם לבטים באמונה. מצב רוחו היה בכי רע הוא חש כאדם שהקרקע נשמטת מתחת כפות רגליו. הוא נכנס לחדרו של הרב צבי יהודה ובכאב, כמעט בדמעות, אמר: "הרב, אני לא יודע, יש לי פתאום ספיקות, בלבולים". הרגיעו הרב בפנים מאירות: "נו, טוב, דברי תורה שואלים ומבררים. בבקשה בוא נשב, ונברר את העניינים שאלה אחרי שאלה. אך מדוע אתה שרוי בצער, דברי תורה צריכים להיות בשמחה?". אמר התלמיד: "איך לא אהיה בצער, והדבר כה מכביד ומפריע לי", השיב לו הרב: "לא, דברי תורה צריכים להיות בשמחה, נו, תתחיל לשאול ולברר".
הבחור פתח בפני הרב את סגור ליבו, והרב צבי יהודה השיב על ספקותיו, חיזקו ועודדו. לפתע אמר התלמיד: "כשאני יושב ליד הרב אני יודע לבטח שלרב יש תשובות לכל השאלות, אז זה מרגיע אותי, מקל עלי ומשחרר אותי מכל הספיקות".

קירוב רחוקים
בחור צעיר, שלמד בתיכון בירושלים, החל בתהליך של תשובה. אותו בחור הגיע מדי פעם לישיבת "מרכז הרב", והרב צבי יהודה זצ"ל קרבו אליו. בדרך כלל, בחור זה הלך בגילוי ראש, אולם בשעה שהיה בישיבה הוא כיסה את ראשו בכיפה. כנראה שאחד מבחורי הישיבה לחץ עליו שיתחיל לחבוש את הכיפה בדרך קבע, ומאחר שהיה לו קושי בדבר, הוא הלך להיוועץ ברב צבי יהודה זצ"ל. הרב צבי יהודה אמר לו שחבישת כיפה היא מנהג טוב אבל אינו מעיקר הדין, לעומת זאת הליכה עם ציציות בחוץ היא דין תורה ממש, ולכן המליץ לאותו בחור שינהג באופן כזה. למחרת, אותו בחור הגיע עם ציציות בחוץ וכיפה לראשו. הרב צבי יהודה זצ"ל נתן לבחור כח לעשות מהפך בבת אחת.

איסור דיבור בחזרת הש"ץ
הרב צבי יהודה זצ"ל לא נהג להעיר לתלמידים. פעם אחת, דיברו מספר בחורים בזמן חזרת הש"ץ, מפני שהיו עסוקים בעניין מטריד. הרב צבי יהודה זצ"ל דפק מספר פעמים על השולחן עד שהשתתקו המדברים. אחר כך הוא הסביר להם שב"שולחן ערוך" כתוב שמי שמדבר בחזרת הש"ץ "גדול עוונו מנשוא" (אורח חיים קכד, ז), פירוש הדבר, שהעוון כל כך כבד עד שאין בכוחו של האדם לשאתו. הוא חזר על הסבר זה והוסיף: ב"שולחן ערוך" כתוב שגוערין בו (שם). לכן למרות שהוא לא אהב להעיר הערות, במקרה זה הוא גער, שהרי כך כתוב בשולחן ערוך.

איסור שמיעת מנגינות של ע"ז
פעם שאלתי את הרב צבי יהודה האם מותר לשמוע מנגינות שמנגנים בבתי ע"ז כחלק מלימודי מוסיקה. בתשובה לכך הכין לי הרב צבי יהודה רשימת מקורות, שמהם משמע כי אסור לשמוע מוסיקה כזאת. הרב צבי יהודה ציטט את השולחן ערוך, יורה דעה סוף סימן קמב, שם נכתב כי אסור לשמוע כלי שיר של עבודה זרה, וכן ציטט את בעל ספר חסידים (סימן קצח) שם נכתב כי "כל שמנגנים בו בפני עבודה זרה לא יעשה בהם מנגינות לקב"ה".

תהילים במלחמה ולאחריה
בשנת תשי"ז, בזמן מלחמת סיני, קבעה הרבנות הראשית לומר מספר פרקי תהילים, ורבנות העיר ירושלים קבעה פרקים אחרים, כאשר חלק מהפרקים נקבעו בשתי ההוראות. הרב צבי יהודה רצה שנאמר גם את הפרקים שקבעה הרבנות הראשית וגם את הפרקים שקבעה רבנות ירושלים, לכן אמרנו את ארבעת הפרקים: ב', כ', מ"ו ופ"ג, מדי יום ביומו פסוק אחר פסוק.
נסתיימה המלחמה, והשקט שב לשרור, אך הרב רצה שתלמידי הישיבה ימשיכו לומר בציבור את פרקי התהילים מדי יום, פסוק אחר פסוק. התלמידים החלו להתעייף, אבל הרב דרש בכל זאת שנמשיך. וכשראה שבני הישיבה מתקשים להמשיך באמירת הפרקים, החל להעביר שיעורים על פרקי התהילים במשך חודשים ארוכים. הרב המשיך להגיד במשך שנים את פרקי התהילים, שהרי "עוד לא נגמרו הבעיות". כשפרצה מלחמת ששת הימים, ידענו עד כמה צדק...

אליעזר בא
כשנולד בני בכורי, היה הרב צבי יהודה מאושפז בבית החולים לאחר שעבר ניתוח. ניגשתי לחדרו ובישרתי לו על הולדת הבן. שמח הרב ושאל: "איך תקראו לו? תקראו לו אליעזר?" השבתי שהתינוק זה עתה נולד, ועדיין לא חשבנו על שֶם. סיפר לי הרב: "עכשיו התעוררתי מחלום, בו בישרו לי: 'אליעזר בא', התחלתי לחשוב איזה אליעזר? אולי אליעזר מקרית חיים, שמבקר מדי פעם? אולי הרב אליעזר ולדמן? או אליעזר אחר? ואולי הייתה זו הבשורה על הבן שנולד". שאלתיו: "האם הרב רוצה שנקרא לו אליעזר?" שב הרב ושאל: "אתם חשבתם על אליעזר?". למחרת ביקרתי שוב את הרב, ושוב שאלני: "איך תקראו לרך הנולד, לא תקראו לו אליעזר?".
השבתי שעדיין לא הספקתי לדון בדבר עם אשתי. לא ידעתי מה לעשות, כי לא חשבנו על שם זה. הלכתי לשאול בעצתו של הרב שלום נתן רענן, והוא הציע לקרוא לבן בשני שמות, השם הראשון בו אנו חפצים, והשם השני אליעזר, כבקשת הרב צבי יהודה.
אמרתי: "אם כך, אקרא שם בני אליעזר". וכך היה.

"ארץ ישראל השלמה"
לאחר מלחמת ששת הימים, קבוצת אישים ידועים הקימו את תנועת "ארץ ישראל השלמה". הקבוצה הוציאה כרוז שכותרתו היתה: "ארץ ישראל השלמה בידינו ואין לנו רשות לוותר על שום חלק ממנה", הם פנו לרב צבי יהודה זצ"ל על מנת שגם הוא יצרף את חתימתו, והוא סירב. הוא נימק את סירובו: "אני לא חותם. ארץ ישראל השלמה לא בידינו, אני לא יכול לחתום על דבר שאינו נכון. יש שלוש ארצות בארץ ישראל: יהודה, עבר הירדן והגליל, ארץ ישראל כוללת גם את עבר הירדן, שעדיין אינו ברשותנו".

הידור מצוה בהפטרה
כשעברה הישיבה לבניין החדש בקרית משה, לא היה שם "ספר הפטרות" על קלף. בראש השנה הגיע הרב להתפלל בבניין החדש, אולם כששמע שאין ספר נביא על קלף, שאל אם אפשר להביא ספר כזה מאחד מבתי הכנסת שבסביבה. אמרו לו, שהבאת הספר תעכב את התפילה, אך הוא החליט שיש להמתין, ובלבד שנקרא בקלף ואם מאוחר שיקצרו בפיוטים.

בשבח אבי הנפטר
כשנפטר אביהם של הרבנים יעקב ואליקים לבנון, היה כבר הרב בשנותיו האחרונות. בהלוויה ביקש הרב צבי יהודה להספיד, ובדבריו סיפר על אביו של הנפטר. אחד השומעים העיר כי הרב מדבר על אביו של הנפטר, אך הרב המשיך לדבר על אבי המנוח שהיה תלמיד חכם, והייתה לו ולרב צבי יהודה היכרות רבת שנים.
דברי הרב צבי יהודה גרמו מבוכה מסוימת לתלמידיו. אולם לאחר חודשים אחדים, מצאתי מקור בהלכה, שאם היה אביו של הנפטר אדם גדול, מדברים בשבחו. שמחתי על המציאה כמוצא שלל רב, וסיפרתי על כך לחברים שנכחו שם.

העלייה לבית אל
ביום שנקבעה העלייה לבית אל, בכ' חשוון תשל"ח, נסענו לרב צבי יהודה לבשר לו על העלייה לקרקע. שאל הרב אם זה בהסכמת ראש הממשלה מנחם בגין. השבנו בחיוב, אך הרב ביקש שיבררו זאת שוב. בבית הרב צבי יהודה לא היה טלפון, ולכן ניסינו להתקשר מהטלפון של השכנים. אלא שלראש הממשלה לא קל להגיע, מצלצלים ואין מענה. ניסינו לשכנעו לוותר על שיחת הטלפון אך ללא הצלחה. המתנו שעה ארוכה, למרות שהיינו מתוכננים להיות כבר באותה שעה בבית אל, אך הרב לא השתכנע. הוא רצה לשמוע בבירור שהעלייה בהסכמת ראש הממשלה. לאחר מאמצים רבים השגנו את יחיאל קדישאי, מזכירו הנאמן של ראש הממשלה, שאישר את דברינו. רק אז נתן הרב אישור לעלות לבית אל.
בחודשים הראשונים לשהותנו בבית אל גרנו ליד המחנה הצבאי בקרוואנים ובלי מים. בט"ו בשבט תשל"ח עמד הרב צבי יהודה להגיע לישוב שילה, ואנו ביקשנו שבהזדמנות זו יסור גם אלינו. הרב, שהיה אז בן 87, ניאות להזמנה, ובהגיעו ליישוב כובד בנטיעת עץ.
משם התאספנו כולנו בבית הכנסת הצבאי של המחנה ובקשנו ממנו שידבר. הרב צבי יהודה שאל אותנו: איפה בעל הבית? דהיינו המפקד של המחנה הצבאי. אמנם לא היה לנו קשר עם מפקד הבסיס, אבל הרב צבי יהודה אמר שבלי בעל הבית אין לו רשות לדבר. מיהרנו לבקש ממפקד הבסיס שיבוא, כיון שהרב צבי יהודה קורא לו. המפקד לא הבין מה רוצים ממנו, אך הגיע לבית הכנסת. לאחר שהתיישב ליד הרב ושוחח עמו, הרב צבי יהודה ביקש ממנו רשות לדבר, לאחר שהמפקד כמובן הסכים ובלי שום הכנות מראש נתן רבנו שיעור נפלא על יעקב אבינו ועל בית אל. הוא התחיל באברהם, המשיך ביצחק והגיע ליעקב. הוא עמד על כך שמידתו של יעקב זו מידת האמת. מידה של נצחיות. חז"ל אומרים שיעקב אבינו לא מת (תענית ה ע"ב), ובדברי חז"ל נאמר גם על בית אל שיש בה סגולה של חיים ארוכים כמו שאומר המדרש: "ואולם לוז שם העיר לראשונה... היא לוז שצובעין בה את התכלת, היא לוז שעלה סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה, היא לוז שלא שלט בה מלאך המות מעולם. הזקנים שבה מה עושין להם? כיון שהם זקנים הרבה מוציאין אותם חוץ לחומה והם מתים" (בראשית רבה סט, ח). בעיר הזאת החיים לא נפסקים, אי אפשר שיהיו בה מתים. הייתה זו שיחה נפלאה. היא הסתיימה בדברים הבאים: "ואנו ממשיכים את יעקב אבינו בדור שלנו, בדור הזה, בזמן הזה ובמקום הזה. היום יום גדול וקדוש, ברוך השם שזכינו לזמן הזה ולמקום הזה. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ולמקום הזה".

ימים אחרונים
יומיים לפני פטירתו, ביקרתי את הרב צבי יהודה בבית החולים. הרב פנה אלי ואמר: "אני צריך ללכת הביתה 'כי שם ביתו'. מצדי צדדים אני צריך להיות עכשיו בבית, קח אותי הביתה, תעשה אתי גמילות חסד". ניגשתי לרופא, אך הרופא אמר שבשום פנים ובשום אופן אסור שהרב יצא מבית החולים. תשובה זו אכזבה מאוד את הרב צבי יהודה.
ואמנם, כשהגיעה השמועה שהרב נפטר, באתי אל הרב אברהם שפירא זצ"ל, וסיפרתי לו על בקשתו זו של הרב צבי יהודה, וכי בשל כך חשוב מאוד שהלוויה תעבור דרך הבית. ואכן הלוויה עברה דרך רחוב עובדיה סמוך לבית הרב צבי יהודה.




^ 1.חלק מהמעשים המופיעים בפרק זה נלקטו מספרו של שמחה רז ואח', משמיע ישועה, אור עציון תש"ע. אנו מודים להם על הרשות להשתמש בחיבורם.
עוד בנושא לנתיבות רבנו

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il