ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים הלכות חמץ ומצה

פרק ה

ביטול וביעור החמץ

א - ביטול החמץ בלילה וביום. ב - משמעות ביטול החמץ. ג - דיני ביטול החמץ. ד - מנהג ביעור החמץ בשריפה. ה - חמץ שבאשפה. ו - חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור.
לחץ להקדשת שיעור זה
א - ביטול החמץ בלילה וביום
כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) אנו מקיימים את מצוות השבתת החמץ בשני אופנים, במעשה ומחשבה. וסדר ההשבתה מורכב מארבעה שלבים, בדיקת חמץ ואח"כ ביטול ראשון שמתקיימים בליל י"ד בניסן, ולמחרת ביעור חמץ ואחריו ביטול שני. אחר שעסקנו בהלכות בדיקת חמץ נמשיך לדיני הביטול.
מיד לאחר הבדיקה מבערים את החמץ באופן רוחני על ידי ביטול החמץ. כדי להקל על המבטלים חובר נוסח ביטול, ולשונו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרבים מהמוני העם הבינו ארמית בלבד. וזה לשונו (לנוסח אשכנז): "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ואפשר לאומרו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שלא ראיתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ". (לנוסח ספרד מזכירים רק חמץ, כי הוא כולל גם שאור. וכן מזכירים עניין הביטול בלבד, כי הוא כולל בתוכו גם את ההפקר, עי' חזו"ע עמ' לב).
לאחר ביעור החמץ בפועל שמתבצע בבוקר יום י"ד בניסן (כמבואר בהלכה ג) חוזרים ומבטלים את החמץ. ואף שהחמץ כבר בוטל בליל י"ד אחר הבדיקה, הביטול שבליל י"ד היה על החמץ שלא נודע ולא נמצא בבדיקה. אבל את החמץ שמתכוונים לאכול בארוחות הערב והבוקר - לא ניתן לבטל, מפני שהוא חשוב לנו, וכן את החמץ שנמצא בבדיקה לא מבטלים, שהרי מתכוונים להשביתו בשריפה. יתר על כן, אם נתכוון בביטול שבלילה לבטל את החמץ שאנו מתכננים לאכול אחר כך, יתברר שהביטול שאמרנו היה מהשפה ולחוץ וממילא לא הועיל כלל. לפיכך בלילה אנו מבטלים רק את החמץ שלא מצאנו בבדיקה, ולא את החמץ שאנו שומרים לארוחות הנותרות ולשריפת החמץ. וכיוון שיתכן שמקצת מן החמץ הזה נשמט מעינינו ונשכח, כדי שלא נעבור עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, חוזרים ומבטלים את החמץ. ויש להקפיד לבטל את החמץ עד סוף השעה החמישית, שאם הגיעה השעה השישית, החמץ נאסר בהנאה ושוב אין אפשרות לבטלו (שו"ע או"ח תלד, ב).
נוסח הביטול ביום שונה במקצת, שכן בערב מבטלים רק את החמץ שלא נמצא בבדיקת חמץ, ואילו בבוקר מבטלים את החמץ מכל וכל. וזה לשון נוסח ביטול היום: "כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי, דחזיתיה ודלא חזיתיה, דבערתיה ודלא בערתיה, לבטיל ולהוי הפקר כעפרא דארעא". ותרגומו בעברית: "כל חמץ ושאור שיש ברשותי, שראיתיו ושלא ראיתיו, שביערתיו ושלא ביערתיו, יבטל ויהא הפקר כעפר הארץ".

ב - משמעות ביטול החמץ
נוסח ביטול חמץ שלפנינו בארמית, מפני שנתחבר בתקופה שרוב פשוטי העם הבינו ארמית, אבל אפשר לאומרו בעברית או בכל שפה אחרת, העיקר שתוכנו יובן. ומי שאמר את הנוסח בארמית ולא הבין את משמעותו הכללית שהיא ביטול החמץ, אלא חשב שזוהי תפילה לקראת הפסח - לא ביטל את חמצו (מ"ב תלד, ט).
שני פירושים נאמרו במשמעות הביטול: לרש"י ורמב"ן, בכוחו של האדם לבטל את החמץ. וזה דין מיוחד בחמץ, מפני שלפי התורה החמץ בפסח אינו נחשב לכלום, שהרי אסור להנות ממנו, וממילא הוא נחשב כעפר הארץ. אלא שלעניין אחד עדיין יש חשיבות לחמץ, שאם הוא נשאר בבית - עוברים עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, אבל אם בעל החמץ ביטל אותו לפני תחילת זמן איסורו, הרי שהסכימה דעתו לדעת התורה, וממילא גם אם ישאר ברשותו חמץ, לא יעבור עליו באיסור.
ובעלי התוספות פירשו, שהביטול מועיל מפני שעל ידו החמץ נעשה הפקר, וכבר דרשו חכמים לא יראה לך חמץ - דווקא שלך אסור לראות אבל של הפקר מותר לראות. וממילא ברור שמי שהפקיר את חמצו שוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא. נמצא שלפירוש הראשון הביטול מכוון כנגד החמץ עצמו, ולפירוש השני הביטול מכוון כלפי האדם שמסלק עצמו מן החמץ.
בנוסח אשכנז מתחשבים בשני הפירושים, ולכן מזכירים גם ביטול וגם הפקר. ובנוסח ספרד מזכירים רק את הביטול שהוא כולל הפקר, שכל המתבטל ממילא מופקר (לעיל הלכה א).

ג - דיני ביטול החמץ
לדעת רוב הראשונים מעיקר הדין אין צורך לומר בפה את נוסח הביטול אלא אפשר לבטל את החמץ בלב, היינו שיסכים במחשבתו שחמצו מבוטל וחשוב אצלו כעפר הארץ. אלא שלכתחילה יש לבטל את החמץ בפה, שעל ידי כך הביטול יהיה ברור ומפורש. ועוד, שיש מהראשונים שסוברים שהביטול חייב להיאמר בפה. לכל הדעות אין צורך לומר את הביטול בפני אנשים אחרים, אלא די שאדם יאמר את הביטול בינו לבין עצמו, ויש מהדרים לאומרו לפני בני משפחתם כדי להזכיר להם את המצווה. 1
הביטול צריך להיות בלב שלם, היינו שיסכים בדעתו שהחמץ בטל אצלו לעולם, וגם אחרי הפסח לא ישתמש בו. אבל אם בדעתו להשתמש בחמץ אחר הפסח, אין ביטולו ביטול, והוא עובר על חמצו באיסורי בל יראה ובל ימצא. ואפילו אם הוא מפקיר את החמץ במקום המופקר לכל, לא יחשוב בדעתו לזכות בו אחר הפסח, שאם יחשוב כך אין הפקרו שלם (מ"ב תמה, יח). 2
כפי שלמדנו (לעיל ג, ד) מהתורה יכול היה אדם להשבית את חמצו בביטול חמץ בלבד, ואפילו אם נשאר ברשותו חמץ בשווי רב - יכול לבטלו, ואינו עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא, ובתנאי שיסכים בדעתו שהביטול מוחלט ולעולם לא יהנה יותר מהחמץ הזה. אולם חכמים חששו שמא הביטול לא יהיה בלב שלם, ולכן תיקנו לבער את החמץ בפועל מהבית. אמנם בדיעבד כאשר אדם שכח לבער את חמצו והגיע ערב פסח והוא רחוק מהבית, יסתפק בביטול בלבד, ומיד כשיגיע לביתו ישרפנו. ואפילו אם חזר לביתו אחר הפסח, חייב לבערו, שאם לא יבערו יוכיח שביטולו לא היה שלם (שו"ע תמח, ה; מ"ב כה).
אפשר מן הדין לבטל את החמץ על ידי שליח, אמנם לכתחילה עדיף שבעל החמץ יבטל בעצמו, כי יש סוברים שרק בעל החמץ יכול לבטל את חמצו (שו"ע תלד, ד; מ"ב טו).

ד - מנהג ביעור החמץ בשריפה
כפי שלמדנו, בנוסף לביטול החמץ תיקנו חכמים לבער בפועל את כל החמץ שנותר אחר ארוחת בוקר ואת החמץ שנמצא בבדיקת חמץ (ועשרת הפתיתים). מן הדין אפשר לבערו בדרכים שונות: למשל, אפשר לפוררו ולפזרו ברוח, או לפוררו ולזורקו לים או לנהר (שו"ע תמה, א). וכן אפשר לפני שיגיע זמן האיסור, לפגום את החמץ באקונומיקה או חומר אחר עד שלא יהיה ראוי למאכל כלב, ומכיוון שכבר אינו נחשב מאכל חמץ אין צורך לבערו (שו"ע תמב, ט). וכן אפשר לבערו מהבית לפני שיגיע זמן האיסור על ידי הנחתו במקום שמופקר לרבים, או השלכתו לשירותים וסילוקו מהבית על ידי הורדת המים (מ"ב תמה, יח).
אבל ישראל קדושים נהגו להדר במצוות השבתת החמץ ולבערו בשריפה, שאין דבר שמבטל את החמץ מן העולם יותר מהשריפה, ועוד שיש מי שסובר שמצווה להשבית את החמץ דווקא בשריפה.
והרוצים להדר בזה, צריכים לבטל את החמץ אחר השריפה, שאם יבטלו לפני כן, החמץ כבר לא יחשב שלהם וממילא לא יוכלו לקיים בו ביעור בשריפה. אלא שיש להקפיד שאחר סיום שריפת החמץ ישאר זמן לבטל את החמץ, שאם יגיע לסוף השעה החמישית שוב לא יוכל לבטל אותו (כמבואר לעיל ג, ו). ואחר שנשרף כזית מן החמץ, כבר נתקיים בו ההידור של ביעור החמץ בשריפה, ואפשר לומר את הביטול.
יש מדקדקים, שאם נעזרים בנפט להבערת האש, שלא לשופכו על החמץ אלא רק על העצים, כדי שרק האש תכלה את החמץ ולא יפגם לפני כן ממאכל כלב. 3

ה - חמץ שבאשפה
בבוקר יום י"ד בניסן מתעוררת שאלה, מה דין החמץ שהונח בפחי הזבל, האם גם אותו צריך לבער?
אם הפח שייך ליהודי או שהוא נמצא בתוך חצרו הפרטית, לכתחילה יש לשפוך עליו אקונומיקה או חומר מפגל אחר עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. ובשעת הצורך, כיוון שהחמץ שהושלך לפח נחשב מאוס, אין צורך לפוגמו יותר, כי הוא כבר נחשב כמבוער מחמת מאיסותו.
ואם הפח שייך לרשות המקומית והוא מונח ברשות הרבים, אין היחיד צריך לבער את החמץ שהניח בו לפני סוף זמן איסור חמץ. ואף העירייה אינה חייבת לבערו, מפני שמלכתחילה איננה מעוניינת לקנותו, אלא כל מגמתה לפנותו למזבלה. 4

ו - חמץ שנמצא אחר תחילת זמן האיסור
המוצא חמץ ברשותו לאחר חצות יום י"ד, חייב לבערו מיד. ואם שכח לבטל את החמץ שברשותו, חייב לבערו מהתורה. לכתחילה מצווה לבערו בשריפה, ואם ירצה יבערו בדרכים אחרות, כגון שיפורר אותו לפירורים קטנים ויפזרנו ברוח, או יפורר אותו מעט וישליכנו לבית הכסא ויוריד עליו את המים. אבל אם ישליך אותו למקום המופקר לרבים, לא עשה כלום.
ואמנם לפני תחילת השעה השישית עדיין יכול אדם להפקיר את חמצו ולהיפטר בכך מחובת ביעורו, אולם לאחר שהתחילה השעה השישית החמץ שברשותו נאסר בהנאה, ואין עוד אפשרות להיפטר מהחמץ והאיסורים הכרוכים בו עד שיאבדנו לגמרי.
וגם אם יפסול את החמץ מאכילת כלב על ידי שישפוך עליו חומר מפגל, לא יבער אותו בזה, שרק לפני תחילת זמן איסור חמץ אפשר לפוסלו מלהיות ראוי למאכל כלב, וממילא לא יחשב יותר למאכל חמץ ולא יחולו עליו איסורי חמץ. אבל אם כשהגיע זמן איסור חמץ היה החמץ ראוי לאכילה, חלה חובה להשביתו לגמרי, ואין מועיל לפוגמו עד שלא יהיה ראוי לאכילת כלב. לפיכך, המוצא חמץ ברשותו צריך לשורפו או לפוררו ברוח, או לפוררו מעט ולהשליכו לבית הכסא, שעל ידי כך הוא מאבדו מן העולם. ומצווה מן המובחר לבערו בשריפה. וגם אחר שיבערו בשריפה, אפרו אסור בהנאה. 5
אם בחג או בשבת מצא חמץ בביתו, אסור לו לשורפו, וגם אינו יכול לטלטלו ולהשליכו לבית הכסא, מפני שהחמץ מוקצה. לפיכך יניח עליו כלי, כדי שלא יבואו בטעות לאוכלו, ומיד כשתצא השבת או החג ישרפנו. ואם אותו אדם גם שכח לבטל את חמצו לפני הפסח, נמצא שבכל רגע שהחמץ נשאר ברשותו הוא עובר עליו בשני איסורים: 'בל יראה' ו'בל ימצא', וכדי להינצל מאיסורי תורה אלו, לדעת פוסקים רבים מותר לקחת את החמץ, לפוררו מעט, ולהשליכו לבית הכסא, שהתירו לו לעבור על איסור מוקצה שהוא מדברי חכמים כדי שלא יעבור על איסורי תורה. ואפילו במקרה זה יש מחמירים וסוברים שאין לעבור על איסור מוקצה, וימתין עד מוצאי שבת, ואז יבער את החמץ (מ"ב תמו, ו).
לגבי הברכה: המוצא חמץ בפסח, אף שמצווה לבערו, לא יברך לפני הביעור, מפני שהברכה שברך לפני בדיקת חמץ חלה על כל החמץ שברשותו שצריך לבערו. אבל אם לש בצק בפסח והחמיץ לו או שבטעות קנה חמץ בפסח, יברך על ביעורו, מפני שחמץ זה לא היה ברשותו לפני פסח בעת בדיקת חמץ וביעורו, וממילא הברכה לא חלה עליו (עי' מ"ב תלה, ה).




^ 1.. לדעת הטור תלו, רמב"ן, ר"ן, מהר"ם חלאוה, די לבטל בלב. ובשועה"ר תלד, ז, ובקונ"א שם באר, שאף שכך הדין לדעתם מן התורה, מ"מ מדרבנן לכתחילה יאמרו בפה. ולדעת ריטב"א וב"י עפ"י ירושלמי צריך להוציא בפיו. אמנם בשו"ע תלז, ב, נקט לשון: "מבטלו בלבו ודיו". ובבאו"ה תלז, ב, כתב שיש שתי דעות, והגר"א הסכים להלכה שאפשר לבטל בלב. ומה שאפשר לבטל בינו לבין עצמו, הוא גם לתוס' שמבאר שהביטול מדין הפקר, ואף שהפקר מדברי חכמים בפני שלושה, כאן העמידו חכמים דבריהם על דין תורה שהפקר מועיל גם בפני עצמו.
^ 2.. עי' בס' בדיקת חמץ וביעורו ו, הערה ז, שהביא משו"ת רע"א א, כג, שאם הוציא בפיו לשון הפקר, אף שלא עשה זאת בלב שלם, ההפקר חל. שהרי כל אחד יכול אז לזכות בחמץ ולא יועיל שיטען שפיו וליבו לא היו שווים. ואפשר שלמ"ב תמה, יח, עפ"י שועה"ר, אמנם בדיני ממונות הקונה את החמץ זוכה, אבל האדם שהפקיר ויודע שליבו לא היה שלם, החמץ נשאר שלו, לפחות עד אותה שעה שמישהו אחר יקנהו.
^ 3.. בפסחים כז, ב, נחלקו כיצד מצוות ההשבתה, לר' יהודה דוקא בשריפה, ולחכמים בכל דרך. לרוב הראשונים, וביניהם רמב"ם, רא"ש, ריטב"א ור"ן הלכה כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. ויש פוסקים כר' יהודה, וכך כתבו תוס' וסמ"ק. עוד מוסיפים הב"ח והגר"א, שגם לחכמים לכתחילה מצווה לשרוף, אלא שלחכמים אפשר לקיים את מצוות ההשבתה גם בדרכים אחרות. ויש אחרונים שלא כתבו כן, אלא לדעתם לחכמים אפשר לכתחילה לבער את החמץ בכל הדרכים.
לדעת רוב הראשונים, המצווה לשרוף לר' יהודה חלה על חמץ שנמצא אחר חצות, שכבר הגיע זמן איסורו, שמצוותו דווקא בשריפה כמו נותר, אבל לפני חצות אפשר גם לר' יהודה לבערו בכל דרך, וכך דעת ר"ת ומהר"ם חלאוה. אמנם רש"י מפרש שלר' יהודה המצווה לשרוף לפני חצות, ולפי הבנת הרא"ש בדבריו הכוונה שרק בשעה השישית המצווה לשרוף, אולם הטור הבין ברש"י שגם לפני כן לפי ר' יהודה מצווה לשרוף. אם כן לפי שיטה זו מצווה לבער את החמץ בשריפה. ועי' בבירור הלכה פסחים כז, ב, סיכום הסוגיה. ואף שברור כמעט לכל הפוסקים שאין מצווה לשרוף את החמץ לפני זמן איסורו, כתב הרמ"א תלד, ב, ותמה, א, שהמנהג לשרוף את החמץ. ועי' באור לציון ח"א לג, שמפרש שהחומרה לשרוף את החמץ תלויה בהרכבה של כמה שיטות, ראשית כשיטת הפוסקים כר' יהודה, ובצירוף ההבנה ברש"י שמצוות השריפה לפני זמן האיסור, אבל לא כשיטת רש"י שסובר שאפשר להשבית גם בביטול, אלא כדעת תוס' הסובר שהביטול מועיל מצד הפקר, לפיכך מצוות ההשבתה דווקא בשריפה. ועי' לעיל ג, ה, במהות המצווה.
בפשטות עניינה של מצוות תשביתו להשבית את החמץ לפני תחילת זמן האיסור, וכן כתבו רוב הראשונים. וכ"כ ר"ן וריטב"א שבבדיקת חמץ מקיימים מצוות תשביתו. והרמב"ם הגדיר את זמן מצוות תשביתו שמתחיל בליל י"ד (הל' חו"מ ג, א). אמנם לרא"ש מצוות תשביתו חלה רק אחר תחילת זמן איסור חמץ.
בספ"כ טו, ד, כתב לדקדק לא לשפוך נפט על החמץ, כדי שהחמץ יתבער בשריפה ולא על ידי פגימת טעמו מהנפט. ובהלח"ב ח, י, 17, כתב שאין צורך לדקדק בזה, מפני שהעיקר הוא להפוך את החמץ לאפר ולא לפוגמו. ועי' לעיל ג, ה, 8.
^ 4.. כתב באגרות משה או"ח ג, נז, שהמניח חמץ בפח מגלה דעתו שהוא מפקיר את החמץ, אלא שאם הפח ברשותו, עפ"י ט"ז ומ"א לסימן תמה, ג, צריך לבערו מדברי חכמים. אבל אם הפח ברשות הרבים אינו צריך לבערו כלל. ובספר בדיקת חמץ וביעורו ג, מה, הוסיף שאם החמץ טונף לגמרי עד שאין סיכוי שאדם ישתמש בו לשום שימוש, הרי הוא מבוער. ועוד כתב שם בהערה ק"ל שמה שאמרו שכל שראוי לאכילת כלב עדיין נחשב חמץ וצריך לבערו, הוא מפני שראוי לחמץ בו עיסות אחרות, אבל אם טונף, אף שכלב יכול לאוכלו, כיוון שאינו ראוי לשום שימוש אדם, נתבטל ואינו צריך לבערו. (ועי' בפס"ת תמה, ז, דעות נוספות). אמנם כאשר מניחים את האשפה בשקית כמנהגנו, פעמים שהחמץ אינו מתלכלך, וכשהפח נמצא ברשותו, כדי שלא להיכנס לספק, עדיף שלא להניח בתוכו בימים הסמוכים לפסח חמץ הראוי למאכל כלב.
^ 5.. עי' בהערה 3, שם למדנו שעיקר מחלוקת ר' יהודה וחכמים עוסקת בחמץ שנמצא אחר זמן איסורו, אם כן לדעת הראשונים שסוברים כר' יהודה מצווה לבער את החמץ בשריפה, ואף שרוב הפוסקים סוברים כחכמים, וכן נפסק בשו"ע תמה, א. מ"מ גם לחכמים בודאי אפשר לבער בשריפה, ועוד שהב"ח והגר"א בארו שגם חכמים מודים שלכתחילה מצווה לבער בשריפה. וכ"כ במ"ב תמה, ו.
אחר שהגיע זמן איסור חמץ חובה להשבית את החמץ לגמרי, שכך מתבאר משו"ע תמב, ט, ומ"ב מ. וגם להפקיר לא מועיל, שרק קודם זמן האיסור מועיל להפקיר כמבואר במ"ב תמה, יח. וגם אחר הביעור, האפר אסור בהנאה כמבואר בשו"ע תמה, ב. ובמ"ב תמה, ה, מבואר שאם ישליכנו לבית הכסא נחשב החמץ מבוער. אמנם בית הכסא בימיהם היה מטונף ביותר, וכל מה שהושלך שם היה נמאס עד שאינו נחשב יותר לכלום. אבל מי שישליך לחם לבית הכסא שלנו, יתכן שהלחם יצא מצינור הביוב שלם ויהיה ראוי למאכל כלב, ולכן כתבתי שצריך לפורר אותו מעט.
אמנם בדרך כלל המוצא חמץ בפסח כבר ביטלו לפני הפסח, וכל איסורו מדברי חכמים, ומ"מ יבערנו כמו שמבערים חמץ שלא בוטל, שכבר למדנו שתיקנו חכמים שבנוסף לביטול נבער את החמץ בפועל. וכ"כ בשועה"ר תלה, ד, שאם לא ביער בפועל עובר בבל יראה ובל ימצא דרבנן, ומצוּוה בתשביתו מדרבנן.
זמן מצוות הביעור: המוצא חמץ ברשותו אחר שהגיע שעה שישית, חייב לבערו מדרבנן, ואם לא ביטל את החמץ ונותר ברשותו חמץ, כשיגיע חצות חייב לבערו מהתורה, ומשיכנס החג יעבור עליו בשני איסורי תורה - בל יראה ובל ימצא. ואם ביטל את חמצו, אין הוא עובר עליו באיסורי בל יראה ובל ימצא מהתורה, ואע"פ כן תקנו חכמים לבערו.
עוד בנושא הלכות חמץ ומצה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il