ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
שלו בן הילה
וְעַל דַּעַת רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה יֵשׁ כָּאן דֶּרֶךְ אַחֶרֶת: שֶׁהִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא תָסוּר לְעוֹלָם מִשִּׁבְטוֹ קְצָת הַמֶּמְשָׁלָה, בֵּין בִּהְיוֹתָם עַל אַדְמָתָם בֵּין בִּהְיוֹתָם בַּגּוֹלָה, וְכֵן הִבְטִיחוֹ שֶׁלֹּא תִפָּסֵק הַתּוֹרָה מִזַּרְעוֹ. וְהוּא שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְּ"סַנְהֶדְרִין" (ה א): "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – אֵלּוּ רָאשֵׁי גָּלֻיּוֹת שֶׁבְּבָבֶל שֶׁרוֹדִין אֶת הָעָם, 'וּמְחוֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' – אֵלּוּ בְּנֵי בָנָיו שֶׁל הִלֵּל שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה בָּרַבִּים". וְהִנֵּה הִבְטִיחוֹ בְּכָאן שְׁתֵּי הַבְטָחוֹת – הָאַחַת: שֶׁלֹּא יִפָּסֵק נָגִיד וּמְצַוֶּה* מִזַּרְעוֹ וַאֲפִלּוּ בִּהְיוֹתֵנוּ בַּגּוֹלָה, וְהַשֵּׁנִית: שֶׁיִּהְיוּ זַרְעוֹ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בְּ"יוֹמָא" (כו א): "אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַת* צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר וּמִלֵּוִי, מִלֵּוִי – דִּכְתִיב (דברים לג י): 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב', מִיִּשָּׂשכָר – דִּכְתִיב (דברי הימים א יב לג): 'וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים'. וְאֵימָא מִיהוּדָה נַמִי • דִּכְתִיב (תהילים ס ט): 'יְהוּדָה מְחֹקְקִי'? אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתְּתָא* אַלִּיבָּא דְּהִלְכְתָא קָא אָמְרִינַן". הֲרֵי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֻבְטַח זַרְעוֹ שֶׁיַּסְכִּים אֶל הָאֱמֶת, מִכָּל מָקוֹם הֻבְטַח שֶׁלֹּא תְהֵא תּוֹרָה פּוֹסֶקֶת מִזַּרְעוֹ. וְזוֹ הַהַבְטָחָה קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, בֵּין בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עַל אַדְמָתָם בֵּין בִּזְמַן שֶׁיֵּלְכוּ בַּגָּלוּת.
ההבטחה לעתיד לבוא
וּכְפִי הַנִּמְצָא בַּמִּדְרָשִׁים יֵשׁ לְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת, וְהִיא: שֶׁזֹּאת הַהַבְטָחָה לֹא תַתְחִיל רַק אַחֲרֵי בִּיאַת הַגּוֹאֵל, וְיַבְטִיחֵנוּ, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁתִּפָּסֵק הַמַּלְכוּת מִשִּׁבְטוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה, אַחַר בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ לֹא תִפָּסֵק מִזַּרְעוֹ לְעוֹלָם. וְיִהְיֶה "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" כְּמוֹ: בִּזְמַן שֶׁיָּבוֹא שִׁילֹה. וְזֶה מֻזְכָּר בִּ"בְרֵאשִׁית רַבָּה" (צט י) וּבִ"ילַמְּדֵנוּ" (תנחומא ויחי י), אָמְרוּ שָׁם: "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – זֶה כִּסֵּא מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד' (תהלים מה ז); אֵימָתַי – 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו'? כְּשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ישעיה כח ג): 'בְּרַגְלַיִם תֵּרָמַסְנָה עֲטֶרֶת גֵּאוּת' וגו'. 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה' – כְּשֶׁיָּבוֹא מִי שֶׁהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ; 'וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים' – כְּשֶׁיָּבוֹא מִי שֶׁמַּקְהֶה שִׁנֵּי כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז טז): 'יָשִׂימוּ יָד עַל פֶּה אָזְנֵיהֶם תֶּחֱרַשְׁנָה'". הִנֵּה מוּכָח מִדִּבְרֵיהֶם שֶׁזּוֹ הַהַבְטָחָה אֵינָהּ מַתְחֶלֶת רַק אַחֲרֵי בִּיאַת הַגּוֹאֵל. וְכֵן דָּרְשׁוּ עוֹד: "'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה' – זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד שֶׁהוּא עָתִיד לִרְדוֹת אֶת הַמַּלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: 'תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל' (תהילים ב ט); 'וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' – אֵלּוּ יוֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ; 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה' – שֶׁעֲתִידִין כָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם לְהָבִיא דּוֹרוֹן לְמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת' (ישעיה יח ז)".
ה' אחד ושמו אחד"
וְזֶה מְפֹרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁבִּזְּמַן הַמָּשִׁיחַ יוֹדוּ כָּל הָאֻמּוֹת לַה' יִתְבָּרַךְ, וְהוּא שֶׁהַנָּבִיא מַבְטִיחַ (זכריה יד ט): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". וּפֵרוּשׁוֹ: שֶׁבַּזְּמַן הַזֶּה שְׁמוֹ אֶחָד בְּפִי כָּל הָאֻמּוֹת, כִּי כָּל עָם וָעָם חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עוֹבֵד הָאֱלֹהִים וְקוֹרֵא בִשְׁמוֹ, זוּלָתִי שֶׁהֵם חוֹלְקִים בְּעִקַּר הָאֱלֹהוּת, נִמְצָא שֶׁשְּׁמוֹ אֶחָד, אֲבָל הוּא אֵינוֹ אֶחָד בְּפִי הַכֹּל, וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים יִתְבּוֹנְנוּ בּוֹ, וְהוּא יִהְיֶה אֶחָד כְּמוֹ שֶׁשְּׁמוֹ עַכְשָׁו אֶחָד. וְהוּא אָמְרוֹ (עובדיה א כא): "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה", וְהוּא אָמְרוֹ (זכריה שם): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד"."
___________________________________
נָגִיד וּמְצַוֶּה – שליט ומנהיג. לָא מַשְׁכַּחַת וכו' – אין למצוא תלמיד חכם שמורה הלכה אלא מי שבא משבט לוי או יששכר. אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתְּתָא – לימוד הסוגיה כראוי ולכוון לאמיתת ההלכה.
ביאורים
מציין הר"ן שבשונה מהסברו, לחז"ל היו פרשנויות אחרות לפסוק "לא יסור שבט מיהודה". לצד הנקודה המשותפת ביניהם, לפיה הפסוק מציין הבטחה ולא ציווי (כשיטת הרמב"ן), ישנם הבדלים הנוגעים להיקף הממשלה ולזמן קיומה.
הר"ן סובר כי השלטון שהובטח לשבט יהודה מתייחס רק למלכות ממשית שיש לישראל כשהם יושבים באדמתם ושולטים בארצם, אך לא לשררות ולתפקידים ציבוריים אחרים. נוסף לכך, סובר הר"ן, כי הבטחת השלטון מתייחסת לכל זמן שקיימת מלכות בישראל, כפי שכבר התרחש במהלך ההיסטוריה.
לעומת הר"ן, אנו מוצאים בדברי חז"ל שתי שיטות שונות.
לפי השיטה הראשונה המופיעה בגמרא בסנהדרין, היקף השלטון שניתן לשבט יהודה לא מתייחס רק למלוכה, אלא לכל שררה ציבורית, בין בזמן שישראל שרויים על אדמתם ובין כשהם בגולה. זאת לצד הבטחה נוספת שהתורה לא תסור מזרעו של יהודה, למרות שאין זה מתפקידו להיות פוסק ההלכות בדורו. תוקפן של שתי הבטחות אלו הוא תמידי ולא תלוי בזמן או במיקום גיאוגרפי.
לפי השיטה השנייה המופיעה במדרש, ההבטחה שלא תסור המלכות מיהודה מוגבלת ואינה נוהגת בכל המצבים ובכל הזמנים, ולמעשה עדיין כלל לא התחילה להתממש. זמנה של ההבטחה מתייחס רק לתקופת הגאולה האחרונה ולביאת המשיח. כשפסקה המלכות מיהודה לא הופרה ההבטחה שלא תסור מלכותו, מפני שההבטחה לא התייחסה לזמן זה אלא לזמן הגאולה וביאת המשיח. או אז תתקיים ההבטחה במלואה ושלטונו לא יפסק לעולם וימשך לנצח.
בתקופה זו של הגאולה, עתידים כל האומות להודות באלוהי ישראל ובמלכותו הבלעדית, וזאת בניגוד לזמן הזה בו אמנם "שמו אחד" – כלומר הכרת האומות במציאות ה', אך אין "ה' אחד", דהיינו חסרה הכרת הזהות האמיתית של ה' בתור אלוהי ישראל.
הרחבות
•יהודה ולוי – שכל וקדושה
לָא מַשְׁכַּחַת צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר וּמִלֵּוִי... וְאֵימָא מִיהוּדָה נַמִי. הנצי"ב עמד על ההבדל בין דרך פסיקת ההלכה של שבט לוי לזו של שבט יהודה: "עיקר הוראה בישראל למעשה היה שבט לוי... אבל כחם לא היה אלא להורות לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות, ובסיעתא דשמיא מכווני להלכה. אבל לא... היו כל הדינים מחותכים (מוחלטים) אצלם. אבל שבט יהודה להיפך, שקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת, אבל זה כחם להמציא הכרעות על פי חקירה ופלפול, עד שיצא לאור דינים מחותכים שאי אפשר עוד לזוז ממנו. וזהו פירוש 'מחוקק', מעיין וחופר במקור החכמה (כמו לחקוק בסלע), ומוציא ומלבין ההלכה... ונעשה בזה חק ולא יעבור" [דרשות הנצי"ב, קדמת העמק הראשון].
בבוא האדם להידבק בקב"ה וללמוד תורה, החומריות שבו עומדת לו למכשול (עיין דרוש ראשון לעיל, יג אדר ב'). קיימות שתי דרכים להתגבר עליה, ולכוון לאמיתה של תורה: דרכו של יהודה היא לעמול ולהתייגע בשכלו, ובכך לשבור את מחיצת הברזל החומרית. לעומת זאת, דרכו של שבט לוי אינה מנסה לשבור את החומריות. בשבט לוי מודגשת קדושת הכהונה והלויה, שבכחה לטהר ולעדן את החומר שבאדם, עד כדי השפעה על צלילות שיקול הדעת.
שאלות לדיון
מהן המשמעויות של ההבטחות שקיבל יהודה? האם זה פרס על דבר כלשהו שעשה?
"אבל הוא אינו אחד בפי הכל" – האם זה אומר, חלילה, שכיום ה' אינו אחד?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
רביבים בין סדר חברתי לתיקון עולם
אסור לפגוע בערבים או ברכושם כדי להרתיעם מלפגוע ביהודים או כדי לגרשם | אסור לשום אדם לעבור על החוק ולעשות דין לעצמו | כשהוא עושה זאת במסגרת מלחמה, חומרת מעשיו גדולה יותר | כתחליף לתרומות ולמעשרות ולמתנות העניים הורו חכמים להפריש מעשר מרווחי כל הפרנסות - כדי להחזיק את מלמדי התורה ולסייע בפרנסת העניים | הרוצה לקיים את המצווה במידה טובה, צריך להפריש חומש מרווחיו | העיסוק בחוכמות העולם אינו נחשב ביטול תורה, מפני שחוכמת הבורא מתגלה בבריאה על כל מרכיביה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת ראה
מה הטעם שהכהן הגדול היה צריך לגור בירושלים גם בלילה , ואינו יכול לגור מחוץ לירושלים. מה מיוחד במצוות הצדקה אחת מתרי"ג מצוות שהיא שקולה כנגד כל המצוות. עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר - הלא באמת בתורה כתיב תְּעַשֵּׂר בשין שמאלית, ואם כן איך למדו חז"ל מזה 'בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר', שהוא בשין ימנית. מה הטעם שהציפורים של המצורע שנטהר - כשהיא שחוטה נאסרה והמשולחת שהיא חיה מותרת.
ראה פרשת ראה – תזיז את עצמך
העליה לרגל לחגוג בירושלים מלמדת אותנו שעם כל אי הנוחות המטלטלת אנו צריכים לשמוח בהזדמנות שניתנה לנו לתקן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
