ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש השביעי חלק ו'
וְנִכְלְלוּ בְּלָאו זֶה שְׁנֵי דְבָרִים – הָאֶחָד: שֶׁנִצְטַוִּינוּ לֵילֵךְ אַחַר הַסְכָּמָתָם* בְּמַה שֶּׁיַּכְרִיעוּ בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה* •, כְּגוֹן: טָמֵא וְטָהוֹר וְחַיָּב וּפָטוּר. וְהַשֵּׁנִי: שֶׁלֹּא לָסוּר מִכָּל סְיָגִים וְתַקָּנוֹת שֶׁיַּתְקִינוּ עָלֵינוּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וּלְפִיכָךְ, כָּל הָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין* עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה •, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַמְטַלְטֵל מַחַט* מֵחַמָּה לַצֵּל בְּשַׁבָּת אוֹ יוֹצֵא בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר* כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, לְאוֹכֵל חֵלֶב* וּלְחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּתַּלְמוּד: "סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא*", וְ"הֶאֱמִינוּ הַקְּטַנִּים* בְּשֶׁל דִּבְרֵיהֶם", וְ"לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם* בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מָמוֹן", וּ"מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת", וּבְ"שִׂמְחַת יוֹם טוֹב" בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, כָּל זֶה* הוּא מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ הִתְנוּ. זֶהוּ דַּעַת הַרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְכֵן כָּתוּב מְפֹרָשׁ בְּסוֹף סֵפֶר "שׁוֹפְטִים".
רב נחמן לומד מ"שאל אביך"
וְאִם תַּקְשֶׁה עַל דַּעַת זֶה מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "שַׁבָּת" (כג א) גַּבֵּי נֵר חֲנֻכָּה שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ", וְשָׁאֲלוּ: הֵיכָן צִוָּנוּ*? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ"לֹּא תָסוּר" וגו' (דברים יז יא), רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" וגו' (דברים לב ז), וְנִרְאֶה מִכָּאן שֶׁלֹּא נִהְיֶה מְצֻוִּים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים אֶלָּא מֵאַסְמַכְתָּא, כִּי "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" אֵינוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, אֶלָּא אַסְמַכְתָּא*, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה* יֵרָאֶה דַּעַת רַב אַוְיָא שֶׁאָמַר מִ"לֹּא תָסוּר".
הסבר המחלוקת לעניין נר חנוכה
וְהַתֵּרוּץ בָּזֶה: שֶׁלֹּא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּנֵר חֲנֻכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רַב אַוְיָא סוֹבֵר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּל הַגְּזֵרוֹת וְהַדִּינִים וְהַסְּיָגִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם סְמוּכִים עַל לָאו דְּ"לֹא תָסוּר" כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק (ברכות יט ב) "מִי שֶׁמֵּתוֹ", כָּךְ הַמִּצְווֹת שֶׁחִדְּשׁוּ, סְמוּכִים עַל אוֹתוֹ הַלָּאו בְּעַצְמוֹ, וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר שֶׁאֵין סֶמֶךְ בְּאוֹתוֹ הַלָּאו אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִקָּר בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּצְווֹת הַמְחֻדָּשׁוֹת מֵהֶם*, אֵין לָהֵן סֶמֶךְ אֶלָּא בַּפָּסוּק שֶׁל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ", וְהַטַּעַם: לְפִי שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁהֵם מוֹסִיפִים בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה עַצְמָן, כְּעֵין פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא, שֶׁהֵם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים: כָּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים* הֵם כִּלְאַיִם, וְכָל שְׁבוּת* הוּא מְלָאכָה, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמְרִים הַדְלִיקוּ נֵר חֲנֻכָּה אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַסְמִיכוֹ עַל זֶה הַלָּאו בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁאֵין זֶה בָּא בִּכְלָל הַכָּתוּב שֶׁאָמַר (דברים יז ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" וגו', אֲבָל בִּכְלַל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ", שֶׁהִיא צַוָּאָה* לְקַבֵּל מִן הַזְּקֵנִים עַל הַכְּלָל*. אֲבָל הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהֵם בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, כֻּלָּם הֵם בִּכְלַל "לֹא תָסוּר", וְהָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין כְּעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַלָּאוִין.
___________________________________
הַסְכָּמָתָם – הכרעתם של חכמי הדור. בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה – בהבנת דיני התורה. מֵהַשְּׁבוּתִין – איסורי דרבנן במלאכת שבת. הַמְטַלְטֵל מַחַט – איסור מוקצה שהוא מדרבנן. יוֹצֵא בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר וכו' – חכמים גזרו שלא לצאת בו בשבת משום מעשה שהיה. לְאוֹכֵל חֵלֶב וכו' – איסורי תורה. סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא – הר"ן מקשה, והרי דינים דרבנן עובר עליהם באיסור דאורייתא ומדוע נקל בספק? וְהֶאֱמִינוּ הַקְּטַנִּים וכו' – קטן נאמן בדיני דרבנן. וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם – חז"ל מקילים בדינים דרבנן במקום הצורך. כָּל זֶה וכו' – מתרץ הר"ן כשחז"ל תיקנו את מצוות דרבנן התנו שאיסורם יהיה קל יותר. הֵיכָן צִוָּנוּ – הרי נר חנוכה אין מקורו מדבר ה' בתורה. אַסְמַכְתָּא – רמז בלבד. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה וכו' – גם רב אויא נראה שסובר שהמקור הוא בבחינת אסמכתא ורמז בלבד. מֵהֶם – מדברי חכמים. כָּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים – מדרבנן אסרו כל אופן של אריגת צמר ופשתים. וְכָל שְׁבוּת – כל איסור דרבנן במלאכות שבת. צַוָּאָה – ציווי. עַל הַכְּלָל – באופן כולל.
ביאורים
כל יהודי מקיים מצוות, מתרגל מגיל צעיר לכך שישנם שני חלקים למצוות. מצוות 'מדאורייתא' ומצוות 'מדרבנן'. אנו רגילים לכך שמצוות 'מדאורייתא' חמורות יותר, ואילו המצוות 'מדרבנן' קלות יותר. דבר זה מעוגן, לכאורה, בדיניהם של המצוות, שהרי מצינו בדברי חז"ל שהקלו יותר במצוות דרבנן במצבים מסוימים כמו במציאות של ספק או בדינים מסוימים במקרה של הפסד או של חשש לפגוע בכבוד הבריות וכדומה.
אולם הר"ן סובר כשיטות הסוברות שמבחינת הציווי דבר זה לא נכון. התורה עצמה ציוותה אותנו לשמוע לדברי חכמים, וציווי זה תקף גם על סייגים ותקנות שתיקנו חז"ל כסייג לתורה, וגם על הכרעותיהם בדיני התורה. מכיוון שכך, תוקף החיוב לקיים את כל דברי חז"ל הופך להיות מן התורה. לדברי הר"ן, הקב"ה נתן לחכמים כח כה גדול עד שהם יכולים לקבוע דין שיקבל תוקף של דברי התורה, והסיבה שהקלו יותר בדברי חכמים היא שחכמים עצמם קבעו שיש להקל יותר בדבריהם במצבים מסוימים.
בהקשר זה, מביא הר"ן את הדיון שדנה בו הגמרא בעניין נר חנוכה. הגמרא שואלת כיצד ניתן לברך על נר חנוכה ולומר "ברוך אתה ה' ... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", והרי ציווי זה אינו ציווי של הקב"ה אלא תקנה של חכמים? האמוראים נתנו לשאלה זו שתי תשובות שונות – רב אויא ענה שהמקור הוא הפסוק שהבאנו לעיל – "לא תסור", ואילו רב נחמן בר יצחק הביא פסוק משירת האזינו בו נאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" [דברים לב, ז]. הפסוק שהביא רב נחמן בוודאי אינו מצווה מהתורה, אלא שחכמים נסמכו על דברי התורה הללו. דבר זה מוכיח לכאורה שלא מדובר על מצווה ממש שיש לה תוקף כמצווה מהתורה, ואם כן קשה על הסברו של הר"ן?
מבאר הר"ן שאין חולק על הכלל שתוקפן של דברי חכמים הוא מהתורה, אולם רב נחמן סבר שתקנה שאינה משמשת כסייג לתורה אלא היא עומדת לעצמה, שחכמים חידשו ציווי חדש, אינה נכללת בציווי זה, ולעומתו רב אויא חלק וכלל גם תקנות מסוג זה.
הרחבות
•גוי אחד בארץ
לֵילֵךְ אַחַר הַסְכָּמָתָם בְּמַה שֶּׁיַּכְרִיעוּ בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה. כתב בספר החינוך : "שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות" [מצוה תצו]. האחדות בעם ישראל מתבטאת לא רק בעניינים שבין אדם לחברו, אלא גם בכך ש"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" [במדבר טו, טז].
•תוקף מצוות דרבנן
וּלְפִיכָךְ, כָּל הָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה. כפי שכתב הר"ן , זוהי דעת הרמב"ם [הלכות ממרים א, ב], אך הרמב"ן חולק, ודעתו היא ש"לא תסור" נאמר רק על הדרכים בהם חז"ל פרשו את התורה, כגון גזרה שווה וכדו' [השגות לספר המצוות א]. רבי יעקב מליסא כתב: "אף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על (מפני) היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי (דומה כמי שלא עבר)" [נתיבות המשפט רלד ג]. בדבריו טמון יסוד גדול: התורה אמרה "לא תסור", כלומר לא לזלזל בסמכות דברי חכמים, והשוגג לא סר מדבריהם אלא טעה. דווקא מתוך הקולא שבדבריו מתחדדת הגדרת איסור "לא תסור", לציית באופן מלא לדברי חכמים (עיין קובץ הערות סימן ח, טו).
שאלות לדיון
אם לגזירות החכמים יש ערך מצד עצמן, מדוע חכמים לא קבעו אותן גם במקום ספק והפסד? הרי יש להם את אותו הערך של שאר מצוות התורה!
האם לדעת רב נחמן יש למצוות נר חנוכה ערך פחות משאר המצוות?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
