ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
וְנִכְלְלוּ בְּלָאו זֶה שְׁנֵי דְבָרִים – הָאֶחָד: שֶׁנִצְטַוִּינוּ לֵילֵךְ אַחַר הַסְכָּמָתָם* בְּמַה שֶּׁיַּכְרִיעוּ בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה* •, כְּגוֹן: טָמֵא וְטָהוֹר וְחַיָּב וּפָטוּר. וְהַשֵּׁנִי: שֶׁלֹּא לָסוּר מִכָּל סְיָגִים וְתַקָּנוֹת שֶׁיַּתְקִינוּ עָלֵינוּ כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וּלְפִיכָךְ, כָּל הָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין* עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה •, אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין הַמְטַלְטֵל מַחַט* מֵחַמָּה לַצֵּל בְּשַׁבָּת אוֹ יוֹצֵא בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר* כְּמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, לְאוֹכֵל חֵלֶב* וּלְחוֹרֵשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמוֹר. וּמַה שֶּׁאָמְרוּ בַּתַּלְמוּד: "סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא*", וְ"הֶאֱמִינוּ הַקְּטַנִּים* בְּשֶׁל דִּבְרֵיהֶם", וְ"לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם* בִּמְקוֹם הֶפְסֵד מָמוֹן", וּ"מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת", וּבְ"שִׂמְחַת יוֹם טוֹב" בְּהַרְבֵּה מְקוֹמוֹת, כָּל זֶה* הוּא מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ הִתְנוּ. זֶהוּ דַּעַת הַרַמְבָּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְכֵן כָּתוּב מְפֹרָשׁ בְּסוֹף סֵפֶר "שׁוֹפְטִים".
רב נחמן לומד מ"שאל אביך"
וְאִם תַּקְשֶׁה עַל דַּעַת זֶה מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "שַׁבָּת" (כג א) גַּבֵּי נֵר חֲנֻכָּה שֶׁצָּרִיךְ לְבָרֵךְ "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ", וְשָׁאֲלוּ: הֵיכָן צִוָּנוּ*? רַב אַוְיָא אָמַר: מִ"לֹּא תָסוּר" וגו' (דברים יז יא), רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" וגו' (דברים לב ז), וְנִרְאֶה מִכָּאן שֶׁלֹּא נִהְיֶה מְצֻוִּים לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲכָמִים אֶלָּא מֵאַסְמַכְתָּא, כִּי "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ" אֵינוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, אֶלָּא אַסְמַכְתָּא*, וְעַל דֶּרֶךְ זֶה* יֵרָאֶה דַּעַת רַב אַוְיָא שֶׁאָמַר מִ"לֹּא תָסוּר".
הסבר המחלוקת לעניין נר חנוכה
וְהַתֵּרוּץ בָּזֶה: שֶׁלֹּא נֶחְלְקוּ אֶלָּא בְּנֵר חֲנֻכָּה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רַב אַוְיָא סוֹבֵר שֶׁכְּשֵׁם שֶׁכָּל הַגְּזֵרוֹת וְהַדִּינִים וְהַסְּיָגִים שֶׁל דִּבְרֵיהֶם סְמוּכִים עַל לָאו דְּ"לֹא תָסוּר" כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בְּפֶרֶק (ברכות יט ב) "מִי שֶׁמֵּתוֹ", כָּךְ הַמִּצְווֹת שֶׁחִדְּשׁוּ, סְמוּכִים עַל אוֹתוֹ הַלָּאו בְּעַצְמוֹ, וְרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר שֶׁאֵין סֶמֶךְ בְּאוֹתוֹ הַלָּאו אֶלָּא לִדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עִקָּר בַּתּוֹרָה, אֲבָל הַמִּצְווֹת הַמְחֻדָּשׁוֹת מֵהֶם*, אֵין לָהֵן סֶמֶךְ אֶלָּא בַּפָּסוּק שֶׁל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ", וְהַטַּעַם: לְפִי שֶׁהַדְּבָרִים שֶׁהֵם מוֹסִיפִים בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה עַצְמָן, כְּעֵין פֵּרוּשׁ הַתּוֹרָה הוּא, שֶׁהֵם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אוֹמְרִים: כָּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים* הֵם כִּלְאַיִם, וְכָל שְׁבוּת* הוּא מְלָאכָה, אֲבָל כְּשֶׁאוֹמְרִים הַדְלִיקוּ נֵר חֲנֻכָּה אֵין אָדָם יָכוֹל לְהַסְמִיכוֹ עַל זֶה הַלָּאו בְּשׁוּם עִנְיָן, שֶׁאֵין זֶה בָּא בִּכְלָל הַכָּתוּב שֶׁאָמַר (דברים יז ח): "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט" וגו', אֲבָל בִּכְלַל "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ", שֶׁהִיא צַוָּאָה* לְקַבֵּל מִן הַזְּקֵנִים עַל הַכְּלָל*. אֲבָל הַגְּזֵרוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתַּקָּנוֹת שֶׁהֵם בְּמִצְווֹת הַתּוֹרָה, כֻּלָּם הֵם בִּכְלַל "לֹא תָסוּר", וְהָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין כְּעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַלָּאוִין.
___________________________________
הַסְכָּמָתָם – הכרעתם של חכמי הדור. בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה – בהבנת דיני התורה. מֵהַשְּׁבוּתִין – איסורי דרבנן במלאכת שבת. הַמְטַלְטֵל מַחַט – איסור מוקצה שהוא מדרבנן. יוֹצֵא בְּסַנְדָּל הַמְסֻמָּר וכו' – חכמים גזרו שלא לצאת בו בשבת משום מעשה שהיה. לְאוֹכֵל חֵלֶב וכו' – איסורי תורה. סְפֵיקָא דְּרַבָּנָן לְקוּלָּא – הר"ן מקשה, והרי דינים דרבנן עובר עליהם באיסור דאורייתא ומדוע נקל בספק? וְהֶאֱמִינוּ הַקְּטַנִּים וכו' – קטן נאמן בדיני דרבנן. וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם – חז"ל מקילים בדינים דרבנן במקום הצורך. כָּל זֶה וכו' – מתרץ הר"ן כשחז"ל תיקנו את מצוות דרבנן התנו שאיסורם יהיה קל יותר. הֵיכָן צִוָּנוּ – הרי נר חנוכה אין מקורו מדבר ה' בתורה. אַסְמַכְתָּא – רמז בלבד. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה וכו' – גם רב אויא נראה שסובר שהמקור הוא בבחינת אסמכתא ורמז בלבד. מֵהֶם – מדברי חכמים. כָּל צֶמֶר וּפִשְׁתִּים – מדרבנן אסרו כל אופן של אריגת צמר ופשתים. וְכָל שְׁבוּת – כל איסור דרבנן במלאכות שבת. צַוָּאָה – ציווי. עַל הַכְּלָל – באופן כולל.
ביאורים
כל יהודי מקיים מצוות, מתרגל מגיל צעיר לכך שישנם שני חלקים למצוות. מצוות 'מדאורייתא' ומצוות 'מדרבנן'. אנו רגילים לכך שמצוות 'מדאורייתא' חמורות יותר, ואילו המצוות 'מדרבנן' קלות יותר. דבר זה מעוגן, לכאורה, בדיניהם של המצוות, שהרי מצינו בדברי חז"ל שהקלו יותר במצוות דרבנן במצבים מסוימים כמו במציאות של ספק או בדינים מסוימים במקרה של הפסד או של חשש לפגוע בכבוד הבריות וכדומה.
אולם הר"ן סובר כשיטות הסוברות שמבחינת הציווי דבר זה לא נכון. התורה עצמה ציוותה אותנו לשמוע לדברי חכמים, וציווי זה תקף גם על סייגים ותקנות שתיקנו חז"ל כסייג לתורה, וגם על הכרעותיהם בדיני התורה. מכיוון שכך, תוקף החיוב לקיים את כל דברי חז"ל הופך להיות מן התורה. לדברי הר"ן, הקב"ה נתן לחכמים כח כה גדול עד שהם יכולים לקבוע דין שיקבל תוקף של דברי התורה, והסיבה שהקלו יותר בדברי חכמים היא שחכמים עצמם קבעו שיש להקל יותר בדבריהם במצבים מסוימים.
בהקשר זה, מביא הר"ן את הדיון שדנה בו הגמרא בעניין נר חנוכה. הגמרא שואלת כיצד ניתן לברך על נר חנוכה ולומר "ברוך אתה ה' ... אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה", והרי ציווי זה אינו ציווי של הקב"ה אלא תקנה של חכמים? האמוראים נתנו לשאלה זו שתי תשובות שונות – רב אויא ענה שהמקור הוא הפסוק שהבאנו לעיל – "לא תסור", ואילו רב נחמן בר יצחק הביא פסוק משירת האזינו בו נאמר: "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" [דברים לב, ז]. הפסוק שהביא רב נחמן בוודאי אינו מצווה מהתורה, אלא שחכמים נסמכו על דברי התורה הללו. דבר זה מוכיח לכאורה שלא מדובר על מצווה ממש שיש לה תוקף כמצווה מהתורה, ואם כן קשה על הסברו של הר"ן?
מבאר הר"ן שאין חולק על הכלל שתוקפן של דברי חכמים הוא מהתורה, אולם רב נחמן סבר שתקנה שאינה משמשת כסייג לתורה אלא היא עומדת לעצמה, שחכמים חידשו ציווי חדש, אינה נכללת בציווי זה, ולעומתו רב אויא חלק וכלל גם תקנות מסוג זה.
הרחבות
•גוי אחד בארץ
לֵילֵךְ אַחַר הַסְכָּמָתָם בְּמַה שֶּׁיַּכְרִיעוּ בְּמִשְׁפְּטֵי הַתּוֹרָה. כתב בספר החינוך : "שאילו תהיה כוונת כתובי התורה מסורה ביד כל אחד ואחד מבני אדם איש איש כפי שכלו, יפרש כל אחד מהם דברי התורה כפי סברתו וירבה המחלוקת בישראל במשמעות המצוות, ותעשה התורה ככמה תורות" [מצוה תצו]. האחדות בעם ישראל מתבטאת לא רק בעניינים שבין אדם לחברו, אלא גם בכך ש"תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם" [במדבר טו, טז].
•תוקף מצוות דרבנן
וּלְפִיכָךְ, כָּל הָעוֹבֵר עַל אֶחָד מֵהַשְּׁבוּתִין עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה מִן הַתּוֹרָה. כפי שכתב הר"ן , זוהי דעת הרמב"ם [הלכות ממרים א, ב], אך הרמב"ן חולק, ודעתו היא ש"לא תסור" נאמר רק על הדרכים בהם חז"ל פרשו את התורה, כגון גזרה שווה וכדו' [השגות לספר המצוות א]. רבי יעקב מליסא כתב: "אף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על (מפני) היסורין, מכל מקום באיסור דרבנן אין צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי (דומה כמי שלא עבר)" [נתיבות המשפט רלד ג]. בדבריו טמון יסוד גדול: התורה אמרה "לא תסור", כלומר לא לזלזל בסמכות דברי חכמים, והשוגג לא סר מדבריהם אלא טעה. דווקא מתוך הקולא שבדבריו מתחדדת הגדרת איסור "לא תסור", לציית באופן מלא לדברי חכמים (עיין קובץ הערות סימן ח, טו).
שאלות לדיון
אם לגזירות החכמים יש ערך מצד עצמן, מדוע חכמים לא קבעו אותן גם במקום ספק והפסד? הרי יש להם את אותו הערך של שאר מצוות התורה!
האם לדעת רב נחמן יש למצוות נר חנוכה ערך פחות משאר המצוות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הלכות פורים משולש: מה עושים בכל יום?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך להתכונן לחגים?
אנחנו קודש למענך
איך מכניסים את ה' אל תוך הלב?
איך יוצרים את השבת ?
הלכות שטיפת כלים בשבת
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
