ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק י"א
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
רחל בת אליעזר ברנד ע"ה
וְהִנֵּה יֵשׁ כָּאן מְקוֹם עִיּוּן, וְהוּא: כִּי זֶה* רָאוּי שֶׁיִּמָּשֵׁךְ עַל דַּעַת מִי שֶׁיַּחְשֹׁב שֶׁאֵין טַעַם לְמִצְווֹת הַתּוֹרָה כְּלָל, אֶלָּא כֻּלָּן נִמְשָׁכוֹת אַחַר הָרָצוֹן לְבַד*, וּלְפִי זֶה, אַחַר שֶׁהַדָּבָר עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ רָאוּי לִהְיוֹת טָמֵא אוֹ טָהוֹר דֶּרֶךְ מָשָׁל, אֲבָל מַה שֶּׁטִּמְּאַתּוּ אוֹ טִהֲרַתּוּ נִמְשָׁךְ אַחַר הָרָצוֹן לְבַד, הִנֵּה אִם כֵּן לְפִי זֶה, הַדֶּרֶךְ הַנִּמְשָׁךְ – אַחַר כָּל מַה שֶּׁיָּנוּחוּ בּוֹ חַכְמֵי הַדּוֹר, שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ דִּבְרֵיהֶם עַל הֵפֶךְ הָאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּשֵׁךְ מֵהָעִנְיָן הַהוּא בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ דָּבָר מְגֻנֶּה כְּלָל. אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נִבְחַר בְּזֶה הַדַּעַת* •, אֲבָל* נַאֲמִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁמְּנָעַתְהוּ הַתּוֹרָה מִמֶּנּוּ מַזִּיק אֵלֵינוּ וּמוֹלִיד רֹשֶׁם רַע בְּנַפְשׁוֹתֵינוּ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֵדַע סִבָּתוֹ, לְפִי זֶה הַדַּעַת, אִם כֵּן, כְּשֶׁיַּסְכִּימוּ הַחֲכָמִים בְּדָבָר אֶחָד טָמֵא שֶׁהוּא טָהוֹר, מַה יִּהְיֶה, הֲלֹא הַדָּבָר הַהוּא יַזִּיק אוֹתָנוּ וְיִפְעַל מַה שֶּׁבְּטִבְעוֹ לִפְעֹל, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִסְכִּימוּ בּוֹ הַחֲכָמִים שֶׁהוּא טָהוֹר. כְּאִלּוּ יַסְכִּימוּ הָרוֹפְאִים עַל סַם אֶחָד שֶׁהוּא שָׁוֶה*, וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל חַם בְּמַעֲלָה רְבִיעִית, שֶׁאֵין סָפֵק שֶׁלֹּא תִמָּשֵׁךְ פְּעֻלַּת הַסַּם בַּגּוּף כְּפִי מַה שֶּׁיַּסְכִּימוּ בּוֹ הָרוֹפְאִים, אֲבָל* כְּפִי טִבְעוֹ בְּעַצְמוֹ, כֵּן הַדָּבָר שֶׁאָסְרָה לָנוּ הַתּוֹרָה מִצַּד שֶׁהוּא מַזִּיק בַּנֶּפֶשׁ, אֵיךְ יִשְׁתַּנֶּה טֶבַע הַדָּבָר הַהוּא מִצַּד שֶׁהִסְכִּימוּ הַחֲכָמִים שֶׁהוּא מֻתָּר, זֶה אִי אֶפְשָׁר רַק עַל צַד הַפֶּלֶא. וְהָיָה רָאוּי אִם כֵּן יוֹתֵר שֶׁנִּמָּשֵׁךְ בָּזֶה עַל פִּי מַה שֶּׁיִּתְבָּרֵר לָנוּ מִצַּד נָבִיא אוֹ בַּת קוֹל, שֶׁעַל זֶה הַדֶּרֶךְ יִתְבָּרֵר לָנוּ אֲמִתַּת הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ.
העדפת התיקון הכללי
הַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: שֶׁהָעִנְיָן נוֹהֵג בַּמִּצְוָה הַזֹּאת בְּחֹק הַתּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁיִּנְהֲגוּ הַכֹּחוֹת הַטִּבְעִיִּים בְּחֹק הַטֶּבַע, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהֵם הָטְבְּעוּ בָּאָדָם אוֹ בַּדָּבָר הַטִּבְעִי אֲשֶׁר לוֹ הַכֹּחוֹת הָהֵם לְצֹרֶךְ תִּקּוּנוֹ, וּבִכְלָל עַל הָרֹב יִמָּשֵׁךְ מֵהֶם תִּקּוּן, וְאַף עַל פִּי כֵן, לִפְעָמִים וְעַל צַד הַזָּרוּת* יִמָּשֵׁךְ מֵהַכֹּחוֹת הָהֵם בְּעַצְמָם הֶפְסֵד, הַטֶּבַע לֹא נִשְׁמָר* מִן הַהֶפְסֵד, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה תִּקּוּנוֹ בְּיוֹתֵר מִזֶּה. כֵּן הָעִנְיָן בְּשָׁוֶה* בְּחֹק הַמִּצְוָה הַזֹּאת, כִּי כְּמוֹ שֶׁהַ"כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ*" הֻטְבַּע בָּאָדָם כְּדֵי שֶׁיִּמְשֹׁךְ מְזוֹנוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לוֹ מִבִּלְעָדָיו, עַד שֶׁאִם יִבָּטֵל הַכֹּחַ הַהוּא יָמוּת, וְעִם כָּל זֶה, הַכֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ הַהוּא עִם הֱיוֹת שֶׁבְּרֹב הָעִנְיָנִים אֵינֶנּוּ מוֹשֵׁךְ כִּי אִם הַנָּאוֹת* לְבַד, אַף עַל פִּי כֵן לִפְעָמִים עִם הַנָּאוֹת הַהוּא יִמָּשֵׁךְ דָּבָר בִּלְתִּי נָאוֹת יִתְיַלֵּד מִמֶּנּוּ חֹלִי בְּרֹב הַזְּמַן, וְהַטֶּבַע לֹא יַשְׁגִּיחַ עַל זֶה, אֲבָל עִקָּר כַּוָּנָתוֹ הָיָה עַל הַתִּקּוּן הַכְּלָלִי הַנִּמְשָׁךְ תָּמִיד, וְלֹא יַקְפִּיד עַל הַהֶפְסֵד הַנּוֹפֵל עַל צַד הַזָּרוּת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן עִנְיָנוֹ בְּיוֹתֵר מִזֶּה, כֵּן הָעִנְיָן בְּמִצְוָה זוֹ* בְּשָׁוֶה, שֶׁהַתּוֹרָה הִשְׁגִּיחָה לְתַקֵּן הַהֶפְסֵד שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר שֶׁיִּפֹּל תָּמִיד, וְהוּא הַדֵּעוֹת וְהַמַּחֲלֹקֶת, וְשֶׁתֵּעָשֶׂה תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תוֹרוֹת, וְתִקְּנָה הַהֶפְסֵד הַתְּמִידִי הַזֶּה כְּשֶׁמָּסְרָה הַכְרָעַת הַסְּפֵקוֹת לְחַכְמֵי הַדּוֹר, שֶׁעַל הָרֹב יִמָּשֵׁךְ מִזֶּה תִּקּוּן וְיִהְיֶה מִשְׁפָּטָם צוֹדֵק, כִּי שְׁגִיאוֹת הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים מְעַטּוֹת מִמִּי שֶׁהוּא לְמַטָּה מֵהֶם בְּחָכְמָה, וְכָל שֶׁכֵּן כַּת הַסַּנְהֶדְרִין הָעוֹמְדִים לִפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ בְּמִקְדָּשׁוֹ שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם. וְעִם הֱיוֹת* שֶׁלִּפְעָמִים אֶפְשָׁר שֶׁעַל צַד הַפֶּלֶא וְהַזָּרוּת יִשְׁגוּ בְּדָבָר מָה, לֹא חָשְׁשָׁה תּוֹרָה לַהֶפְסֵד הַהוּא הַנּוֹפֵל עַל הַמְּעַט, כִּי רָאוּי לִסְבֹּל אוֹתוֹ מִצַּד רֹב הַתִּקּוּן הַנִּמְשָׁךְ תָּמִיד, וְאִי אֶפְשָׁר לְתַקֵּן יוֹתֵר מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁהוּא בְּחֹק הַטֶּבַע בְּשָׁוֶה.
___________________________________
כִּי זֶה – מה שנתבאר שאנו מצווים ללכת אחר חכמים אף אם לא כיוונו לאמת. אַחַר הָרָצוֹן לְבַד – כך ה' רצה ללא טעם. שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נִבְחַר בְּזֶה הַדַּעַת – הר"ן חולק וסובר שודאי שיש למצוות טעם מחמתו נצטווינו בהם. אֲבָל – אלא. שָׁוֶה – טבעו ממוצע (פושר) ואינו מזיק. אֲבָל – אלא. צַד הַזָּרוּת – באופן חריג, לעיתים רחוקות יקרה. לֹא נִשְׁמָר – אינו מוגן לגמרי. בְּשָׁוֶה – באופן דומה. הַ"כֹּחַ הַמּוֹשֵׁךְ" – המושך את המזון בגוף. הַנָּאוֹת – הראוי לו. מִצְוָה זוֹ – לשמוע לדברי חכמים. וְעִם הֱיוֹת – ולמרות.
ביאורים
מצוות התורה מורות לאדם את הדרך. הן מראות לו כיצד יש לנהוג, מה כדאי לעשות וממה יש להתרחק. ברור לכולם שמי שילך בדרכן של מצוות התורה, בוחר את הדרך הישרה והטובה, שהיא גם זאת שמאירה לאדם את הדרך ומראה לו לאן ללכת, והוא גם ניצול מהסכנות שבהליכה בדרכים לא טובות ולא נכונות.
אולם עדיין ישנן שתי גישות אפשריות, ביחס למבט על דרך הפעולה של מצוות התורה על האדם – גישה אחת סוברת שהקב"ה שציווה על קיום המצוות, ציווה אותנו לעשות את הפעולות המתאימות והרצויות ביותר שיכולות להיות ומכוח זה שהאדם זוכה לקיימן, הוא זוכה למעלה הגדולה שלהן. ואילו גישה אחרת סוברת שעיקר העניין שבקיום המצוות הוא עצם עשיית רצון ה' , עצם זה שהאדם עושה את רצון הבורא, ולא הפעולה עצמה.
הוא אומר שאם נלך בדרך השנייה, שהגישה אל המצווה והבנתה הן רק דרך רצון ה' שבה, מובן מאוד שגם אם תהיה מציאות של טעות בהוראת חכמי ישראל, עדיין הפעולה שהאדם יעשה תפעל עליו באופן חיובי, ותמנע אותו מדברים שליליים, מכיוון שבסופו של דבר האדם עשה את רצון ה' ואין ערך לפעולה כשלעצמה. אולם הר"ן עצמו סובר כדרך הראשונה, שבעצם הפעולות טמון הטוב או הרע, ואם כן קשה כיצד ייתכן שאנו סומכים על חכמי ישראל, העלולים חלילה לטעות.
הר"ן משיב שבכל דבר בעולם הזה יש סיכון מסוים, אולם אי אפשר להימנע ולא לעשות כלום בשל חששות אלו. לדוגמא יכול להיות מאכל שההיגיון אומר שראוי וטוב לאכול אותו, והוא מוסיף בריאות. במצב זה, מבחינת ההיגיון, ודאי שראוי לאכול את אותו מאכל למרות שייתכן מקרה קיצוני שבו יתברר שאותו מאכל דווקא מזיק לאדם מסוים, בגלל סיבות מיוחדות השייכות אליו. כך גם בענייני המצוות, ההליכה אחרי הכרעתם של חכמי ישראל היא טובה וחשובה כל כך, ולכן היא שווה את הסיכון שחלילה הם יטעו. בהמשך יסביר הר"ן, שבסופו של חשבון אין לחשוש גם ממקרים שכאלו.
הרחבות
•האם יש טעם למצוות?
אֲבָל אַחֲרֵי שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא נִבְחַר בְּזֶה הַדַּעַת. הר"ן סובר שיש טעם למצוות, גם אם לא תמיד אנו יודעים מה הטעם. לכאורה דבריו קשים שהרי הם מנוגדים לדברי המשנה האומרת שמי שאומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך" (מתפלל שהקב"ה ירחם עלינו כמו שמרחם על הציפורים ואוסר ליטול את בניהן בעוד האם נמצאת בקן), משתקין אותו. לפי אחד הפירושים בגמרא הטעם הוא: "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות" [מגילה כה.]. כלומר, מצוות שילוח הקן אינה באה מתוך רחמים על הציפור אלא מתוך גזירה אלוהית. מכאן משמע, שאין לחפש טעם עצמי למצווה שיהפוך אותה למועילה מצד עצמה.
תשובה לכך מביא הר"ן במקום אחר: "מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים והם אינם אלא גזרות כלומר שאינו רחמים במקום הזה (במצוות שילוח הקן) שהרי התיר הכתוב שחיטתן ואכילתן (של בעלי חיים) אלא גזירות כלומר שאינן מטעם הזה של רחמים ואין אנו יודעין טעמן" [פירוש על הרי"ף מגילה טז.].
הר"ן מוכיח מהיתר השחיטה שמצוות שילוח הקן אינה מפני שה' מרחם על הציפור. המתפלל ואומר שטעם המצווה הוא משום רחמי ה' – טועה ולכן צריך להשתיקו. אולם, סובר הר"ן, שגם לגזירה יש טעם, גם אם איננו יודעים אותו. (וראה בהקדמה לעולת ראיה עמ' י').
שאלות לדיון
האם לפי דברי הר"ן יכול להיווצר מצב בו אדם פועל לפי הדרכת חכמים בדבר מסוים, ואף על פי כן מרבה רוע בעולם?
אנו חיים כבר אלפיים שנה ללא סנהדרין, ולמרות כל המחלוקות נראה כי התורה נשארה מאוחדת. מדוע אם כן אנו זקוקים לסנהדרין?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
