ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש השלשה עשר חלק ג'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
וּתְשׁוּבַת זוֹ הַשְּׁאֵלָה: שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ הַנְּבוּאָה לְעַצְמוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ*, הָיָה רָאוּי שֶׁיִּנָּבֵא מִי שֶׁיִּמָּצְאוּ בוֹ הַשְּׁלֵמֻיּוֹת אֲשֶׁר תִּשְׁלַם בָּהֶן הַנֶּפֶשׁ, יִהְיֶה הַגּוּף שָׁלֵם אוֹ חָסֵר, אֲבָל בִּהְיוֹת הַנָּבִיא מְנַבֵּא לֶהָמוֹן וּמוֹדִיעַ אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, יִצְטָרֵךְ לִהְיוֹת נִבְחָר וְנִרְצֶה מִכָּל הַכִּתּוֹת* – מֵאוֹהֲבֵי הַחָכְמָה, וְאוֹהֲבֵי הָעֹשֶׁר, (ובוחרי) [וְאוֹהֲבֵי] הַגְּבוּרָה, וְשֶׁיִּשְׁלְמוּ לוֹ* מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. וּכְבָר יָדוּעַ, כִּי אֵינֶנּוּ נִקְרָא "נָבִיא" רַק* מִהְיוֹתוֹ מַשְׁמִיעַ תָּמִיד וּמְדַבֵּר לֶהָמוֹן אֲשֶׁר יְצַוֵּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הַמְדַבֵּר תָּמִיד יִקָּרֵא "נָבִיא", כְּאָמְרוֹ (שמות ז א): "וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ", לֹא רָצָה בּוֹ* שֶׁיִּדְבַּק הַשֶּׁפַע בְּאַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לַנָּבִיא יִדְרֹשׁ מֵאִתּוֹ הָעֲתִידוֹת, אֲבָל רָצָה בּוֹ שֶׁהוּא יַשְׁמִיעַ* מַה שֶּׁיָשִֹים מֹשֶׁה בְּפִיו. וְלָכֵן יִקָּרֵא נְבִיא ה' יִתְבָּרַךְ – "נָבִיא", וּנְבִיא הַבַּעַל – "נָבִיא", כִּי הַלָּשׁוֹן נִגְזַר* מִן (ישעיה נז יט) "נִיב שְׂפָתָיִם". וְלָכֵן לֹא יִהְיֶה רָאוּי לִנְבוּאָה אֶלָּא מִי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בּוֹ מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וּמַעֲלוֹת הֲמוֹנִיּוֹת*. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק "הַמַּצְנִיעַ": "בַּעַל קוֹמָה", כִּי אֵין רָאוּי לְהוֹכִיחַ רַבִּים רַק אִישׁ שֶׁל צוּרָה, כִּי הֶהָמוֹן יְקַבֵּל דְּבָרָיו יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ*, כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּ"תַעֲנִית" (טז א): "תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ שָׁם* זָקֵן - אוֹמֵר זָקֵן, אֵין שָׁם זָקֵן - אוֹמֵר חָכָם, אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם - אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה", וְזֶהוּ שֶׁמָּצִינוּ בְּדִבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיה א ו): "לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי", לֹא אָמַר: "אֵינִי צַדִּיק", אוֹ: "חָסִיד", אֲבָל אָמַר: כִּי עִם הֱיוֹתוֹ רָאוּי לִנְבוּאָה מֵאֲשֶׁר* שָׁלְמוּ מַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא יָדַע דַּבֵּר אֵינֶנּוּ רָאוּי לִהְיוֹתוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ בִּמְלָאכוֹת* ה' וּלְפַרְסֵם אֲשֶׁר יְצַוֶּנּוּ. וְלָכֵן יִמְנֶה רַבִּי יוֹנָתָן "גִּבּוֹר" וְ"עָשִׁיר", עִם הֱיוֹת כִּי אֵין בַּמַּעֲלוֹת הַלָּלוּ שְׁלֵמוּת לַנֶּפֶשׁ אוֹ תּוֹעֶלֶת, רַק מֵאֲשֶׁר הֵן מַעֲלוֹת יַחְפְּצוּ בָּהֶן הֶהָמוֹן, וְיִהְיֶה בָּהֶן הַנָּבִיא נִכְבָּד וּמְעֻלֶּה •.
כדי שלא יפחד מההמון
גַּם כֵּן* אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בְּאָמְרוֹ "גִּבּוֹר" – שֶׁיִּהְיֶה אַמִּיץ לֵב וְלֹא יָשׁוּב* מִפְּנֵי כֹּל, כִּי בִּהְיוֹתוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ לְהוֹכִיחַ עַם רַב וּלְהִנָּבֵא טוֹב אוֹ הֶפְכּוֹ, אִם יִירָא מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם יַסְתִּיר נְבוּאוֹתָיו, וּכְבָר הֻצְרַךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַזְהִיר לְיִרְמְיָהוּ לְבַל יֵחַת מֵאֲשֶׁר יִנָּבֵא אֲלֵיהֶם רָעָה (ירמיה א יז): "וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם", וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ שִׁבַּח עַצְמוֹ מֵאֲשֶׁר הִשִּׂיג מִדָּה זוֹ, אָמַר (ישעיה נ ו-ז): "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחַיַּי לְמֹרְטִים וגו', וַה' אֱלֹהִים יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי, עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ" וגו', וּלְזֶה הַטַּעַם מָנָה גַּם כֵּן בְּכָאן "גִּבּוֹר". אֲבָל בְּאָמְרוֹ "עָשִׁיר", וּבְפֶרֶק "הַמַּצְנִיעַ" (שבת צב א): "בַּעַל קוֹמָה", עִקַּר הַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: כִּי אֵין רָאוּי לְדַבֵּר בִּפְנֵי עַם עָצוּם וּבַעֲלֵי הַחָכְמָה כְּיִשְׂרָאֵל אִם לֹא יִשְׁלַם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת.
אין ראוי לדבר לפני ההמון אלא השלם
וְגַם הַמְדַבֵּר בָּרַבִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת חָכָם שָׁלֵם. כְּבָר אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "מַכּוֹת" (י א): 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' (קהלת ה ט)– לְמִי נָאֶה לִלְמֹד תּוֹרָה בֶּהָמוֹן, לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ*", וְכָל זֶה אֵינוֹ רַק* כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ הַכֹּל מִמֶּנּוּ*, אֲבָל אִם אֵינָם צְרִיכִים לִלְמֹד תּוֹרָה בֶּהָמוֹן – אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ נֶאֱסֹר לְדַבֵּר בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"סֻכָּה" (מט ב): "תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב 'חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ' (שיר השירים ז ב)– לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה בְּ'יָרֵךְ', לוֹמַר לְךָ: מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר* אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר". וּבְ"מוֹעֵד קָטָן" (טז ב): כְּשֶׁיָּצָא רַבִּי חִיָּא וְשָׁנָה לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּשּׁוּק, שָׁמַע רַבִּי וְאַקְפִּיד עַד דִּנְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ* תְּלָתִין יוֹמִין.
___________________________________
לְזוּלָתוֹ – לאחרים. יִהְיֶה – אף אם יהיה. מִכָּל הַכִּתּוֹת – מכל סוגי האנשים. וְשֶׁיִּשְׁלְמוּ לוֹ – בנוסף להיותו רצוי בעיני ההמון עליו להיות מתוקן במידותיו. רַק – אלא. לֹא רָצָה בּוֹ – אין הכוונה. שֶׁהוּא יַשְׁמִיעַ – וזו הגדרת הנביא: משמיע לאחרים. הַלָּשׁוֹן נִגְזַר – שורשה הדקדוקי של המילה נביא. וּמַעֲלוֹת הֲמוֹנִיּוֹת – הנחשבות בעיני ההמון. מִזּוּלָתוֹ – מאדם אחר. יֵשׁ שָׁם – הסוגיא עוסקת במי שאומר דברי מוסר בפני הציבור בתענית ציבור. מֵאֲשֶׁר – מכיוון. בִּמְלָאכוֹת – בשליחות. גַּם כֵּן – טעם נוסף. וְלֹא יָשׁוּב – לא יחזור מדבריו מחמת הפחד. לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ – "שבקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות" [רש"י]. רַק – אלא. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ הַכֹּל מִמֶּנּוּ – אולי כוונת הר"ן שהתירו ללמוד בהמון רק כי באופן זה רבים לומדים. יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר – אבר מוצנע. נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ – הנהיג עצמו כנזוף.
ביאורים
הר"ן מפרט שתי סיבות לצורך הצטיידות הנביא במידת הגבורה ולהיותו עשיר. תפקידו של הנביא אינו לגלות עתידות, אלא בעיקר לפנות אל העם בדברים, להוכיחם וללמדם את דבר ה'. ראיה לכך מביא הר"ן מנבואתו של אהרון במצרים ("ואהרון אחיך יהיה נביאך"), שתפקידה היה להמליץ את דבר ה' לפני פרעה ולא לגלות עתידות.
אי לכך, על הנביא להיות בעל מעמד ציבורי גבוה, אחרת יהיו חלקים בעם שיזלזלו בדבריו בחשבם כי הם נעלים ומוצלחים ממנו ולא יסכימו לקבל דברי תוכחה ממי שבעיניהם שפל מהם. אם הנביא, בנוסף למעלותיו הרוחניות, יהיה גם בעל חכמה, גבורה ועושר, יהיה באפשרותו להתחבר לכל המעמדים והסגנונות שבעם ודבריו יישמעו. לעומת זאת, אדם חלש או עני לא יצליח להשפיע על אנשים הנוטים להעצים יתר על המידה את מעלת החוזק הגופני או הממון.
הר"ן מביא פירוש נוסף בו הוא מבאר שהגבורה המדוברת איננה גבורה גופנית אלא אומץ לב. מידה זו נדרשת מהנביא משום שלעיתים יש צורך להוכיח את העם בדברים קשים או להתרות מפני מקרים רעים, ואדם המפחד מתגובת הציבור עלול לכבוש את נבואתו בלי לפרסמה או לא לבצע שליחותו כראוי, על כן יש צורך באדם בעל אומץ לב שלא יחשוש מתגובת ההמון.
הרחבות
•האם עושר וגבורה מסייעים לנבואה?
וְלָכֵן יִמְנֶה רַבִּי יוֹנָתָן "גִּבּוֹר" וְ"עָשִׁיר"... וְיִהְיֶה בָּהֶן הַנָּבִיא נִכְבָּד וּמְעֻלֶּה. הר"ן מבאר שהגבורה והעשירות אינן תנאים לעצם קבלת הנבואה מה', אלא הן נצרכות כדי שהנבואה תתקבל על ידי השומעים. מדברי הרב קוק ניתן ללמוד הסבר אחר לדברי הגמרא. הרב קוק כותב, שכדי שהנפש תהיה במצב נפשי המאפשר התגלות אלוהית "צריכה הבריאות, הגופנית והנפשית, להיות שלמה". [אורות הקודש א עמ' קנ]. הרב קוק מלמד, כי ישנו קשר בין מצבו הגופני של האדם למצבו הרוחני. לכן, רק כאשר האדם שלם מבחינה גופנית, הוא יכול להימצא במצב המאפשר קבלת נבואה ורוח הקודש.
בשם עיקרון זה כותב הרב קוק: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית" [אורות התחיה לג].
שאלות לדיון
מה אנו יכולים ללמוד מדברים אלו של הר"ן ביחס לקירוב רחוקים כיום?
האם ציפיית העם לנביא חכם ועשיר היא בהכרח קטנונית? מה אנו יכולים ללמוד מדרישה זו?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
