ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא יט יד): "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ", וְאֵין הַכַּוָּנָה בְּ"חֵרֵשׁ" לְבַד, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ (תורת כהנים קדושים פרשתא ב יג): "מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם, תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כב כז): 'בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר'", אֲבָל הַכַּוָּנָה בָּזֶה: כִּי הַנֶּפֶשׁ בְּהִתְנוֹעֲעָה* לִנְקֹם מֵהַמַּזִּיק לְפִי צוּרַת הַהֶזֵּק הַקַּיֶּמֶת בַּדִּמְיוֹן, הִנֵּה לֹא תָסוּר מִהְיוֹת מִתְנוֹעַעַת עַד שֶׁתִּגְמֹל לַמַּזִּיק לְפִי צוּרַת הַהֶזֵּק הָרְשׁוּמָה בַּדִּמְיוֹן, וְכַאֲשֶׁר שִׁלְּמָה* לוֹ תָּנוּחַ אוֹתָהּ הַתְּנוּעָה וְנֶעְדֶּרֶת אוֹתָהּ הַצּוּרָה מֵהַדִּמְיוֹן. וּפְעָמִים תְּשַׁלְּמֶנּוּ גְּמוּל בִּקְלָלָה וּבְחֵרוּפִין לְבַד וְתָנוּחַ בְּדַעְתָּהּ בְּשִׁעוּר מַה שֶּׁהִגִּיעַ לַמַּזִּיק מִן הַהֶזֵּק בְּאוֹתָם הַמַּאֲמָרִים וְהַחֵרוּפִין. וּפְעָמִים יִהְיֶה הָעִנְיָן יוֹתֵר קָשֶׁה וְלֹא תָנוּחַ הַתְּנוּעָה הַהִיא עַד שֶׁתִּקַּח נֶפֶשׁ הַמַּזִּיק* וּתְסַלְּקֵהוּ מֵהַמְּצִיאוּת, וְזֶהוּ הַתַּכְלִית. וּפְעָמִים תִּהְיֶה תְּנוּעַת הַנֶּפֶשׁ לְקָטְנָהּ לְבַקֵּשׁ עֹנֶשׁ הַמַּזִּיק, וְזֶה לְקַטְנוּת עֲווֹנוֹ, עַד שֶׁתָּנוּחַ הַתְּנוּעָה הַהִיא בִּזְעָקוֹת וְגָזְמוּ אוֹתוֹ וְקִלְּלוּ אוֹתוֹ. וְאוּלַי הָיָה עוֹלֶה בְּמַחֲשַׁבְתֵּנוּ כִּי תַּכְלִית מַה שֶּׁנֶּאֱסַר לָנוּ קִלְלַת אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל – כְּשֶׁיִּהְיֶה מַשְׁמִיעַ אוֹתוֹ, לְמַה שֶּׁיַשִּׂיגֵהוּ מִן הַצַּעַר וְהַכְּאֵב, אֲבָל קִלְלַת חֵרֵשׁ לֹא תְהֵא אֲסוּרָה, לָכֵן הוֹדַעְתָּנוּ כִּי הַתּוֹרָה לֹא הִקְפִּידָה בְּעִנְיַן הַמְקֻלָּל לְבַד, אֲבָל הִקְפִּידָה בְּעִנְיַן הַמְקַלֵּל שֶׁלֹּא יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ לְבַקָּשַׁת הַנְּקָמָה •, וּבָזֶה יִטֶּה מִזְגוֹ אֶל הַשִּׁוּוּי*. וְכָל זֶה אָמְנָם מִתְּכוּנוֹת בַּעֲלֵי הַגְּבוּרָה אֲשֶׁר לָהֶם בָּזֶה הֲכָנָה טִבְעִית, לָכֵן בִּקֵּשׁ יְהוֹנָתָן לָדַעַת אִם הֵם מוּכָנִים לִגְבוּרָה אוֹ לִבְרִיחָה. וְכַאֲשֶׁר מָצָא שֶׁהֵם מוּכָנִים לְפַחַד וְיִרְאָה עָלָה עֲלֵיהֶם וְעָשָׂה וְהִצְלִיחַ. וְזֶה אָמְנָם לֹא הָיָה בִּכְלַל נַחַשׁ, כִּי זֶה יִשְׁפְּטֵהוּ עִיּוּן שִׂכְלִי, וּמִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא. וּמַה שֶּׁאָמַר: "כָּל נַחַשׁ שֶׁאֵינוֹ כֶּאֱלִיעֶזֶר" וכו', הַכַּוָּנָה בָּזֶה: שֶׁכָּל נַחַשׁ מִן הַנְּחָשִׁים הָאֲסוּרִים שֶׁלֹּא יִסְמֹךְ עָלָיו כְּמוֹ שֶׁהָיוּ אֵלּוּ סוֹמְכִים בְּדָבָר הַמֻּתָּר אֵינוֹ נַחַשׁ, וְרַב כְּשֶׁהָיָה בּוֹדֵק בְּמַבְרָא לֹא הָיָה תּוֹלֶה מַעֲשָׂיו בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים.
ניחושו של ר' יוחנן
וְאִם תַּקְשֶׁה: וַהֲרֵי אָמְרוּ: "רַבִּי יוֹחָנָן בָּדִיק בִּינוּקָא*", וּמִן הַנִּרְאֶה שֶׁהָיָה סוֹמֵךְ בְּמַעֲשָׂיו עָלָיו כֶּאֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ שָׁם: "כּוּלְּהוּ כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב" וכו'. וְהַתְּשׁוּבָה: כִּי זֶה אֵינוֹ מִצְּדָדֵי* הַנְּחָשִׁים, אֲבָל הוּא צַד נְבוּאָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק קַמָּא דְ"בָתְרָא" (ב"ב יב ב): "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה הַנְּבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לְשׁוֹטִים וּלְתִינוֹקוֹת".
___________________________________
בְּהִתְנוֹעֲעָה – ההתעוררות והרצון. שִׁלְּמָה – כגמולה. תִּקַּח נֶפֶשׁ הַמַּזִּיק – יהרגהו. יִטֶּה מִזְגוֹ אֶל הַשִּׁוּוּי – יטה את טבע נפשו ומידותיו אל דרך האמצע. בָּדִיק בִּינוּקָא – שואל אותו "פסוק לי פסוקך". מִצְּדָדֵי – מאופני.
ביאורים
ראינו אתמול שאחד הביטויים בהם מופיע ההבדל בין אדם פחדן לבעל אומץ, הוא בכך שבעלי הגבורה פחות מושפעים מפגיעות מילוליות או פיזיות. הר"ן בוחר להרחיב מעט בנושא זה, ומביא בהקשר לכך את ציווי התורה – "לא תקלל חרש" [ויקרא יט, ד].
ציווי זה מעורר שאלה: האיסור לקלל אדם מישראל הוא מובן, הדבר עלול לגרום לו צער וכאב. אך מדוע אסור לקלל חרש? הרי אינו שומע וכלל אינו מושפע מכך?
יוצא אפוא שהתורה דואגת לא רק שמושא הקללה לא יפגע, אלא גם למתרחש בנפש המקלל עצמו.
מניין מגיע הצורך לקלל אדם אחר?
בשעה שאדם ניזוק על ידי חברו, הוא צורב בזיכרונו את הכאב כך שהפגיעה היא מאוד מוחשית בשבילו, גם כאשר היא חלפה מהעולם, כגון פגיעות פיזיות שלא השאירו רושם או נתרפאו, או פגיעות מילוליות.
התחושה המוחשית של הפגיעה מציקה לאדם ומניעה אותו לעשות מעשה כדי לסלקה. חומרת התגובה תשתנה על פי חומרת הפגיעה ורגישותו של הנפגע. יש שתגובתם תהיה קללות וגידופים, יש שישיבו בפגיעה בגוף או בממון, ויש שלא ידעו מנוח עד שיפגעו בנפשו של האדם שפגע בהם. על אף שתחושת הפגיעה והרצון להשיב, הינם טבעיים, התורה מצווה אותנו 'לא תקלל חרש' ודורשת מאיתנו לעבוד על מידותינו עד שלא נראה צורך לנקום. התורה מדגישה 'חרש' מתוך הבנתה העמוקה, שכלפי אדם כזה, נרשה לעצמנו להוציא לפועל את תחושתנו הרעה, בדמות קללה, כיוון שהוא לא יחוש בדבר. על ידי ההקפדה שלא לקלל אפילו חרש, יחזור המזג, שאצל רבים מאיתנו נוטה אל העצבות והרצון לנקמה, לכיוון השמחה והגבורה, ויהיה ב'שיווי'. בעניין זה, לבעלי הגבורה יתרון. כיוון שמהירותם ויכולתם לנקום בקלות, גורמות, כאמור, שגם רושם הפגיעה ישכח מהר מדמיונם, מהתחושה שהנקמה כבר התבצעה.
על מנת להשלים את סוגיית הניחוש יש לברר את ניחושו של ר' יוחנן, עליו אומרת הגמרא שהיה בודק בינוקא, נער קטן. ר' יוחנן רצה לפגוש את שמואל, וביקש מהנער שיאמר פסוק. בעקבות הבדיקה שהניבה את הפסוק: "ושמואל מת" [שמואל א כח, ג], החליט שלא לצאת לבבל. כפי שלמדנו, גם האמורא רב עשה ניחושים, אך כיוון שלא סמך עליהם מותר היה הדבר. אמנם לגבי ר' יוחנן לא נוכל לתרץ כך, שהרי סמך על ניחושו. אם כן, השאלה – כיצד זה מותר, חוזרת למקומה. התשובה לכך היא, שאמירת פסוק על ידי קטן אינה ניחוש, אלא הופעה מסוימת של הנבואה שניטלה מאיתנו. אין זה מקרי שדווקא ר' יוחנן מכיר בכך, יותר מכל אמורא אחר: 'אמר ר' יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות' [בבא בתרא יב:].
הרחבות
•טעמי המצוות
אֲבָל הִקְפִּידָה בְּעִנְיַן הַמְקַלֵּל שֶׁלֹּא יַרְגִּיל נַפְשׁוֹ לְבַקָּשַׁת הַנְּקָמָה. הר"ן לא בהכרח מתייחס לסיבה מדוע אין לקלל חרש, שהרי עיקר הסיבה לקיום המצוות היא ש"חוקה חקקתי - ואין להרהר אחריה" [מדרש תהלים ט]. נראה שהר"ן בא לתת טעם לאחד מפרטי המצווה, העוסקת בחרש. הסיבה לקיים מצוות לא נובעת מטעמיהן, אלא מכך שהקב"ה ציווה לקיימן. אף על פי כן, יש חשיבות רבה לידיעת טעמי המצוות:
א . הטעם נותן למצווה משמעות שכלית או רגשית המניעה את האדם לקיימה, כפי שכתב הרב קוק : "בעל הנשמה הגדולה, תיכף כשהוא עוסק במצווה, נשמתו ממנו שואלת מה היא תכליתה של המצווה, איך היא פועלת לטובה, באיזה אופן אפשר לקשור אותה עם הדעת ועם הרגש... ושמחת המצווה ימצא תמיד לפי ערך הטעם והדעת שימצא במצווה" [שמונה קבצים א, ת].
ב . טעמי המצוות כוללים בתוכם יסודות רוחניים, שגם לולא היו מוסיפים נופך חדש למצווה - הם מעיקרי אמונתנו. כגון: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ שלי היא" [סנהדרין לט.]. במאכל טוב, הטעם משאיר רושם ממנו גם לאחר האכילה, וכמו כן השפעת המצווה גדילה כשמודעים לקיומם של טעמיה.
שאלות לדיון
אם איננו מקבלים את דברי הר"ן לגבי הדם החם והקר, האם זה סותר בהכרח את דבריו לגבי תנועות הנפש?
מהו ההבדל העקרוני בין ניחוש לנבואה?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן רשאי בן לרחוץ עם אביו וחמיו בבריכה ובים ,אולם אין להתרחץ בבית המרחץ באותו הזמן
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן הנמצא בים או בבריכה רשאי לברך ברכות בבגד ים אבל נכון ללבוש חולצה או לכסות עצמו
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן לא ירחץ כל גופו במים חמים אפילו שהוחמו מלפני השבת והם בחום של שלשים ושבע מעלות
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן המצטער מחמת החום או שהיה איסטניס הרגיל לרחוץ בכל יום רשאי להתקלח במים פושרים
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן אישה בימי נידתה רשאית לרחוץ ביחד עם בעלה בבריכה ובים, ובתנאי שלא יבואו לקלות ראש
רביבים לימוד מדעים - המפתח להבנת התורה
המדעים השונים נחשבים חוכמה אלוקית | המנורה שהייתה בבית המקדש הייתה בעלת שבעה קנים, כנגד שבע חוכמות העולם ששורשן גנוז בתורה | מי שאינו מצוי בחוכמות אינו יכול להתמנות לחבר בסנהדרין, וממילא אינו יכול להיחשב בין גדולי התורה | הגאון מווילנה עודד את תלמידיו ללמוד מדעים | לתלמיד חכם שאינו מצוי בחוכמות חסרה הבנה רבה בתורה | אם לימודי המדע יובילו לעזיבת התורה, חובה לוותר על המדעים | סיבה נוספת לשילוב לימודים בסיסיים של מדע ושפה (לימודי ליבה) היא שבעזרתם יוכלו הבוגרים לרכוש מקצוע
