ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הדרוש האחד עשר חלק כ"ב

דף הבית ראשי בית מדרש אמונה וחסידות לימוד יומי באמונה דרשות הר"ן Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כ"ה ניסן תשע"ד

הדרוש האחד עשר חלק כ"ב

כ"ה ניסן תשע"ד



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

האם האמינו רק אחרי קריעת ים סוף?
אֲבָל יֵשׁ כָּאן מְקוֹם שְׁאֵלָה: שֶׁלְּאַחַר קְרִיעַת יַם סוּף מָצִינוּ כָּתוּב (שמות יד לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", וְאִם כֵּן, נִרְאֶה שֶׁקֹּדֶם זֶה לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה עָלָיו •.

דברי תימה במעשי משה
וְהַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: שֶׁתֵּכֶף שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה הָאוֹתוֹת הֶאֱמִינוּ בּוֹ הַאֲמָנָה גְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם", כִּי לָמָּה יַאֲמִינוּ בּוֹ יוֹתֵר בִּקְרִיעַת יַם סוּף מִמַּה שֶּׁיַּאֲמִינוּ בּוֹ בְּכָל הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרַיִם, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ יוֹצְאִים מִטִּבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמִנְהָגוֹ. אֲבָל הַדָּבָר הַזֶּה מְבָאֵר הַרְבֵּה סְפֵקוֹת גְּדוֹלוֹת הַנּוֹפְלוֹת בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְהוּא: שֶׁמִּתְּחִלָּה כְּשֶׁעָשָׂה הָאוֹתוֹת הֶאֱמִינוּ בּוֹ הַאֲמָנָה שְׁלֵמָה, אֲבָל לְאַחַר מִכָּאן רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁל תֵּימַהּ*, שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְבָּאֵר. רִאשׁוֹנָה: שֶׁאַחַר אֲשֶׁר פָּקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְרָצָה לְהַצִּילָם מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַנְחִילָם הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ וְצִוָּה לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ג טז-יז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וגו' פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וגו' וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם וגו' אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וגו', מַה טַּעַם לִגְנֹב לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה כְּלָל, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ (שם שם יח): "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", וְהִנֵּה זֶה דֶּרֶךְ עֲבָדִים שֶׁאֵין יָדָם תַּקִּיפָה שֶׁרוֹצִים לִבְרֹחַ וּמִתְנַכְּלִים* אֶל אֲדוֹנֵיהֶם לִבְרֹחַ, וְלָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁהָיוּ שְׁלוּחֵי ה' יִתְבָּרַךְ לֹא אָמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בְּיָד רָמָה שֶׁהִגִּיעַ קִיצָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל וְשֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם עוֹד, הֲיַד ה' תִּקְצַר מֵהַכְנִיע לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה לְהוֹדוֹת הַדָּבָר גַּם כִּי* יֹאמְרוּ אֵלָיו בְּפֵרוּשׁ, הֲלוֹא אִם לֹא יַסְפִּיקוּ בָּזֶה עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא עָלָיו, יוֹסִיף עוֹד עֲלֵיהֶם כָּהֵנָּה. וְזֶה בֶּאֱמֶת עִנְיָן שֶׁרָאוּי שֶׁיְּסַפְּקוּ* מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ בְּמֹשֶׁה בִּתְחִלָּה עַל פִּי הָאוֹתוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם", שֶׁהָיָה לָהֶם לְסָפֵק: אִם הוּא שְׁלִיחַ ה' יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁאָמַר, לָמָּה יִירָא מֵהַגִּיד לְפַרְעֹה כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְזֶה בֶּאֱמֶת עִנְיָן סָתוּם צָרִיךְ לְהִתְבָּאֵר.

מדוע יציאת מצרים נעשתה בעורמה

וַאֲפִלּוּ אִם נִדְחֹק בָּזֶה וְנֹאמַר שֶׁעָשָׂה כֵּן כְּדֵי לְהַרְאוֹת קְשִׁי עָרְפּוֹ* שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁגַּם בַּדָּבָר הַקַּל יְמָאֵן לִשְׁמֹעַ בִּדְבַר ה' יִתְבָּרַךְ, עֲדַיִן יִשָּׁאֵר לָנוּ מְקוֹם סָפֵק גָּדוֹל, בְּאָמְרוֹ (שמות יא ב): "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ" וגו', וְזֶה בֶּאֱמֶת נִרְאֶה עִנְיָן זָר מַתְמִיהַּ מְאֹד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאַנְשֵׁי מִצְרַיִם הָיוּ חַיָּבִים לָהֶם שְֹכָרָם שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"סַנְהֶדְרִין" (צא א), לֹא הָיוּ רְאוּיִים לָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּעָקְבָּה* וּבִדְרָכִים שֶׁל אַנְשֵׁי רְמִיָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה יָדָם תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם לֹא הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן אַחַר שֶׁיַּד ה' יִתְבָּרַךְ תַּקִּיפָה וַחֲזָקָה עֲלֵיהֶם לָמָה הֻצְרְכוּ, כִּי אִם לוֹמַר*: תְּנוּ לָנוּ שְׂכָרֵנוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְתֶּם בָּנוּ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן, וַהֲרֵי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ק כז ב): "אַל תִּכָּנֵס לַחֲצַר חֲבֵרְךָ לִטֹּל אֶת שֶׁלְּךָ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּגַנָּב, אֶלָּא שְׁבֹר אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל". וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מַתְמִיהִין בְּעַצְמָם וְרָאוּי שֶׁיִּפֹּל סָפֵק מִצִּדָּם לְיִשְׂרָאֵל בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
___________________________________
תֵּימַהּ – דברים מתמיהים, מעוררי תמיהה. מִתְנַכְּלִים – משקרים. גַּם כִּי – גם אם. שֶׁיְּסַפְּקוּ – שיסתפקו. קְשִׁי עָרְפּוֹ – גודל עקשנותו. בְּעָקְבָּה – בסתר, בגניבה. כִּי אִם לוֹמַר – אלא ראוי היה שיאמרו.


ביאורים
לעיתים אנו מתרגלים מאוד למציאות חסרה, לדברים שאינם מושלמים. אנו חיים במציאות חסרה, מתפללים בבתי כנסת הנקראים 'מקדש מעט', בעוד בית המקדש, 'בית תפילה לכל העמים' – חרֵב. שומעים חוסר הערכה לתורה וללומדיה, או חוסר הערכה למיישבי ארץ ישראל וכדומה. למצבים חסרים אלו, אסור לנו להתרגל. אסור לנו להשלים עם מצבים שכאלה, ולראותם כמובנים ומקובלים. ישראל הם בניו של הקב"ה שהוא שלם, ולא שייכת אצלו כל מציאות של חיסרון, ובוודאי הוא, שחפץ בהשלמתו ותיקונו של עולם, יתקן וישלים את המצבים האלו באופן שאין בו כל חיסרון.
התורה מתארת איך לאחר המעמד הנפלא של קריעת ים סוף, לאחר שה' שמר על עם ישראל מיד המצרים, הכה אותם במכות קשות מאוד, ועשה לישראל ניסים גדולים, עם ישראל זכה לאמונה בה' ובמשה. לפי זה מקשה הר"ן מדוע רק אז האמינו ישראל, והרי כבר קודם לכן משה עשה להם אותות והם אכן האמינו בנבואתו. הוא מתרץ שכל יציאת מצרים הייתה באופן שנראה תמוה. במקום שהקב"ה יציג לפני פרעה באופן גלוי את הדרישה הפשוטה והמתבקשת - לשחרר את בני ישראל, הוא שולח את משה לפעול בדרך של עורמה, ולבקש חופשה זמנית כדי לזבוח לה' במדבר. בדומה לכך, במקום לדרוש באופן ישיר שכר על שנות העבודה הרבות במצרים, בני ישראל התבקשו להטעות את המצרים, ולבקש מהם בהשאלה בגדים וכלים. דבר זה גרם לעם ישראל להאמין פחות בנבואתו של משה רבנו, שהרי, כמו שאמרנו, אצל ריבונו של עולם לא שייכת כלל מציאות של קושי וחסרון , ואם אכן כל דברי משה וכל מעשיו נעשים דווקא על פי ה', כיצד ייתכן שיציאת מצרים קרתה באופן כה מסובך? ולכן רק לאחר קריעת ים סוף, רק אחרי שנושעו ממצרים באופן מוחלט והתבהרה התמונה, האמינו ישראל בה' ובמשה.
אלא שעדיין נותר לנו לשאול מדוע סובב הקב"ה את יציאת מצרים בצורה כה מסובכת. על זה יענה הר"ן בהמשך.

הרחבות
•התחדשות אמונת הגאולה
וְאִם כֵּן, נִרְאֶה שֶׁקֹּדֶם זֶה לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה עָלָיו. הר"ן מניח בדבריו כאן כי הכתוב "ויאמן העם" מתייחס לאמונה בשליחותו של משה לגאול את ישראל ועל בסיס זה הקשה ותירץ. כך הבין גם הזוהר המקשה את קושיית הר"ן כאן ומבאר כי אינה דומה האמונה שהאמינו בני ישראל בראשית שליחותו של משה, לאותה האמונה שהאמינו על הים. בקריעת ים סוף התגלתה לעיניהם מדרגה חדשה ושלמה יותר בהשגחת ה', ועל כן היו השגתם ואמונתם גבוהות ושלמות, במדרגה גבוהה מזו שעליה נאמר "ויאמן העם".
אולם האברבנאל כותב כי עד בוא משה היו בני ישראל שקועים באמונות תפלות של אלוהי מצריים ובמנהגיהם. מופתיו של משה פעלו על אמונתם הבסיסית בה' אלהי ישראל, והכתוב "ויאמן העם" מתייחס לעצם אמונתם בה'. אם כן, ניתן לומר שעל אף שהאמינו במציאות ה' ובאמיתת נבואת משה, לא נשלמה אמונתם בדבר הגאולה עד קריעת הים [שמות יב ד"ה ואומר שכבר]. שיטה זו, לפיה האמינו העם בה' ובנבואת משה אך לא בגאולה, יסודה במדרש: "שיאמרו (קטני האמונה שבעם) נסיונות הם למשה, אבל אין אנו יודעין ממנו שהקב"ה גואל אותנו על ידו של משה" [מדרש שכל טוב, שמות ד, ט].

שאלות לדיון
הר"ן אומר שכיוון שבני ישראל ראו דברים תמוהים, אמונתם היתה מסופקת. אם כן, כיצד כיום ניתן להאמין? הרי אנו פוגשים הרבה דברים תמוהים כמו מצוות מוזרות, גלויות, רשע וכדומה!
מדוע חשוב לנו לא להיראות כגנבים? וכי מה אכפת לנו מה הרשעים חושבים עלינו?
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il