ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק כ"ב
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
אֲבָל יֵשׁ כָּאן מְקוֹם שְׁאֵלָה: שֶׁלְּאַחַר קְרִיעַת יַם סוּף מָצִינוּ כָּתוּב (שמות יד לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ", וְאִם כֵּן, נִרְאֶה שֶׁקֹּדֶם זֶה לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה עָלָיו •.
דברי תימה במעשי משה
וְהַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: שֶׁתֵּכֶף שֶׁעָשָׂה מֹשֶׁה הָאוֹתוֹת הֶאֱמִינוּ בּוֹ הַאֲמָנָה גְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם", כִּי לָמָּה יַאֲמִינוּ בּוֹ יוֹתֵר בִּקְרִיעַת יַם סוּף מִמַּה שֶּׁיַּאֲמִינוּ בּוֹ בְּכָל הָאוֹתוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה בְּמִצְרַיִם, שֶׁכֻּלָּם הָיוּ יוֹצְאִים מִטִּבְעוֹ שֶׁל עוֹלָם וּמִנְהָגוֹ. אֲבָל הַדָּבָר הַזֶּה מְבָאֵר הַרְבֵּה סְפֵקוֹת גְּדוֹלוֹת הַנּוֹפְלוֹת בְּעִנְיַן יְצִיאַת מִצְרַיִם, וְהוּא: שֶׁמִּתְּחִלָּה כְּשֶׁעָשָׂה הָאוֹתוֹת הֶאֱמִינוּ בּוֹ הַאֲמָנָה שְׁלֵמָה, אֲבָל לְאַחַר מִכָּאן רָאוּ בְּעֵינֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁל תֵּימַהּ*, שֶׁצְּרִיכִים לְהִתְבָּאֵר. רִאשׁוֹנָה: שֶׁאַחַר אֲשֶׁר פָּקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְרָצָה לְהַצִּילָם מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַנְחִילָם הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ וְצִוָּה לְמֹשֶׁה שֶׁיֹּאמַר לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שמות ג טז-יז): "לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וגו' פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וגו' וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם וגו' אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" וגו', מַה טַּעַם לִגְנֹב לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה כְּלָל, שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ (שם שם יח): "אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים", וְהִנֵּה זֶה דֶּרֶךְ עֲבָדִים שֶׁאֵין יָדָם תַּקִּיפָה שֶׁרוֹצִים לִבְרֹחַ וּמִתְנַכְּלִים* אֶל אֲדוֹנֵיהֶם לִבְרֹחַ, וְלָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן שֶׁהָיוּ שְׁלוּחֵי ה' יִתְבָּרַךְ לֹא אָמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בְּיָד רָמָה שֶׁהִגִּיעַ קִיצָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל לְהִגָּאֵל וְשֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם עוֹד, הֲיַד ה' תִּקְצַר מֵהַכְנִיע לִבּוֹ שֶׁל פַּרְעֹה לְהוֹדוֹת הַדָּבָר גַּם כִּי* יֹאמְרוּ אֵלָיו בְּפֵרוּשׁ, הֲלוֹא אִם לֹא יַסְפִּיקוּ בָּזֶה עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא עָלָיו, יוֹסִיף עוֹד עֲלֵיהֶם כָּהֵנָּה. וְזֶה בֶּאֱמֶת עִנְיָן שֶׁרָאוּי שֶׁיְּסַפְּקוּ* מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה אַף עַל פִּי שֶׁהֶאֱמִינוּ בּוֹ בְּמֹשֶׁה בִּתְחִלָּה עַל פִּי הָאוֹתוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וַיַּאֲמֵן הָעָם", שֶׁהָיָה לָהֶם לְסָפֵק: אִם הוּא שְׁלִיחַ ה' יִתְבָּרַךְ כְּמוֹ שֶׁאָמַר, לָמָּה יִירָא מֵהַגִּיד לְפַרְעֹה כְּמוֹ שֶׁהוּא. וְזֶה בֶּאֱמֶת עִנְיָן סָתוּם צָרִיךְ לְהִתְבָּאֵר.
מדוע יציאת מצרים נעשתה בעורמה
וַאֲפִלּוּ אִם נִדְחֹק בָּזֶה וְנֹאמַר שֶׁעָשָׂה כֵּן כְּדֵי לְהַרְאוֹת קְשִׁי עָרְפּוֹ* שֶׁל פַּרְעֹה, שֶׁגַּם בַּדָּבָר הַקַּל יְמָאֵן לִשְׁמֹעַ בִּדְבַר ה' יִתְבָּרַךְ, עֲדַיִן יִשָּׁאֵר לָנוּ מְקוֹם סָפֵק גָּדוֹל, בְּאָמְרוֹ (שמות יא ב): "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ" וגו', וְזֶה בֶּאֱמֶת נִרְאֶה עִנְיָן זָר מַתְמִיהַּ מְאֹד, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאַנְשֵׁי מִצְרַיִם הָיוּ חַיָּבִים לָהֶם שְֹכָרָם שֶׁנִּשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"סַנְהֶדְרִין" (צא א), לֹא הָיוּ רְאוּיִים לָבוֹא עֲלֵיהֶם בְּעָקְבָּה* וּבִדְרָכִים שֶׁל אַנְשֵׁי רְמִיָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם לֹא הָיְתָה יָדָם תַּקִּיפָה עֲלֵיהֶם לֹא הָיָה רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן, וְכָל שֶׁכֵּן אַחַר שֶׁיַּד ה' יִתְבָּרַךְ תַּקִּיפָה וַחֲזָקָה עֲלֵיהֶם לָמָה הֻצְרְכוּ, כִּי אִם לוֹמַר*: תְּנוּ לָנוּ שְׂכָרֵנוּ שֶׁנִּשְׁתַּעְבַּדְתֶּם בָּנוּ כָּךְ וְכָךְ מָמוֹן, וַהֲרֵי אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ב"ק כז ב): "אַל תִּכָּנֵס לַחֲצַר חֲבֵרְךָ לִטֹּל אֶת שֶׁלְּךָ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, שֶׁלֹּא תֵּרָאֶה עָלָיו כְּגַנָּב, אֶלָּא שְׁבֹר אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: שֶׁלִּי אֲנִי נוֹטֵל". וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים מַתְמִיהִין בְּעַצְמָם וְרָאוּי שֶׁיִּפֹּל סָפֵק מִצִּדָּם לְיִשְׂרָאֵל בִּנְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
___________________________________
תֵּימַהּ – דברים מתמיהים, מעוררי תמיהה. מִתְנַכְּלִים – משקרים. גַּם כִּי – גם אם. שֶׁיְּסַפְּקוּ – שיסתפקו. קְשִׁי עָרְפּוֹ – גודל עקשנותו. בְּעָקְבָּה – בסתר, בגניבה. כִּי אִם לוֹמַר – אלא ראוי היה שיאמרו.
ביאורים
לעיתים אנו מתרגלים מאוד למציאות חסרה, לדברים שאינם מושלמים. אנו חיים במציאות חסרה, מתפללים בבתי כנסת הנקראים 'מקדש מעט', בעוד בית המקדש, 'בית תפילה לכל העמים' – חרֵב. שומעים חוסר הערכה לתורה וללומדיה, או חוסר הערכה למיישבי ארץ ישראל וכדומה. למצבים חסרים אלו, אסור לנו להתרגל. אסור לנו להשלים עם מצבים שכאלה, ולראותם כמובנים ומקובלים. ישראל הם בניו של הקב"ה שהוא שלם, ולא שייכת אצלו כל מציאות של חיסרון, ובוודאי הוא, שחפץ בהשלמתו ותיקונו של עולם, יתקן וישלים את המצבים האלו באופן שאין בו כל חיסרון.
התורה מתארת איך לאחר המעמד הנפלא של קריעת ים סוף, לאחר שה' שמר על עם ישראל מיד המצרים, הכה אותם במכות קשות מאוד, ועשה לישראל ניסים גדולים, עם ישראל זכה לאמונה בה' ובמשה. לפי זה מקשה הר"ן מדוע רק אז האמינו ישראל, והרי כבר קודם לכן משה עשה להם אותות והם אכן האמינו בנבואתו. הוא מתרץ שכל יציאת מצרים הייתה באופן שנראה תמוה. במקום שהקב"ה יציג לפני פרעה באופן גלוי את הדרישה הפשוטה והמתבקשת - לשחרר את בני ישראל, הוא שולח את משה לפעול בדרך של עורמה, ולבקש חופשה זמנית כדי לזבוח לה' במדבר. בדומה לכך, במקום לדרוש באופן ישיר שכר על שנות העבודה הרבות במצרים, בני ישראל התבקשו להטעות את המצרים, ולבקש מהם בהשאלה בגדים וכלים. דבר זה גרם לעם ישראל להאמין פחות בנבואתו של משה רבנו, שהרי, כמו שאמרנו, אצל ריבונו של עולם לא שייכת כלל מציאות של קושי וחסרון , ואם אכן כל דברי משה וכל מעשיו נעשים דווקא על פי ה', כיצד ייתכן שיציאת מצרים קרתה באופן כה מסובך? ולכן רק לאחר קריעת ים סוף, רק אחרי שנושעו ממצרים באופן מוחלט והתבהרה התמונה, האמינו ישראל בה' ובמשה.
אלא שעדיין נותר לנו לשאול מדוע סובב הקב"ה את יציאת מצרים בצורה כה מסובכת. על זה יענה הר"ן בהמשך.
הרחבות
•התחדשות אמונת הגאולה
וְאִם כֵּן, נִרְאֶה שֶׁקֹּדֶם זֶה לֹא הָיְתָה אֱמוּנָתָם שְׁלֵמָה עָלָיו. הר"ן מניח בדבריו כאן כי הכתוב "ויאמן העם" מתייחס לאמונה בשליחותו של משה לגאול את ישראל ועל בסיס זה הקשה ותירץ. כך הבין גם הזוהר המקשה את קושיית הר"ן כאן ומבאר כי אינה דומה האמונה שהאמינו בני ישראל בראשית שליחותו של משה, לאותה האמונה שהאמינו על הים. בקריעת ים סוף התגלתה לעיניהם מדרגה חדשה ושלמה יותר בהשגחת ה', ועל כן היו השגתם ואמונתם גבוהות ושלמות, במדרגה גבוהה מזו שעליה נאמר "ויאמן העם".
אולם האברבנאל כותב כי עד בוא משה היו בני ישראל שקועים באמונות תפלות של אלוהי מצריים ובמנהגיהם. מופתיו של משה פעלו על אמונתם הבסיסית בה' אלהי ישראל, והכתוב "ויאמן העם" מתייחס לעצם אמונתם בה'. אם כן, ניתן לומר שעל אף שהאמינו במציאות ה' ובאמיתת נבואת משה, לא נשלמה אמונתם בדבר הגאולה עד קריעת הים [שמות יב ד"ה ואומר שכבר]. שיטה זו, לפיה האמינו העם בה' ובנבואת משה אך לא בגאולה, יסודה במדרש: "שיאמרו (קטני האמונה שבעם) נסיונות הם למשה, אבל אין אנו יודעין ממנו שהקב"ה גואל אותנו על ידו של משה" [מדרש שכל טוב, שמות ד, ט].
שאלות לדיון
הר"ן אומר שכיוון שבני ישראל ראו דברים תמוהים, אמונתם היתה מסופקת. אם כן, כיצד כיום ניתן להאמין? הרי אנו פוגשים הרבה דברים תמוהים כמו מצוות מוזרות, גלויות, רשע וכדומה!
מדוע חשוב לנו לא להיראות כגנבים? וכי מה אכפת לנו מה הרשעים חושבים עלינו?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
