בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • דרשות הר"ן
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ישראל בן בן-ציון ז"ל

כ' אייר תשע"ד

הדרוש השלשה עשר חלק ט'

undefined

בשביל הנשמה

כ' אייר תשע"ד
4 דק' קריאה
רבי יונתן לא הזכיר חסיד
וְזֶה הֶפֶךְ מֵרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהִזְכִּיר לְמַעְלָה "אֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה אֶלָּא עַל חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר וְעָנָיו", וְלֹא אָמַר "חָסִיד", וְנִרְאֶה שֶׁהוּא סוֹבֵר כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי*, דַּאֲמַר (ע"ז שם): "עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם •, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא א): 'רוּחַ אֲדֹנָי ה' עָלָי יַעַן מָשַׁח ה' אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים' – 'לְבַשֵּׂר חֲסִידִים' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לְבַשֵּׂר עֲנָוִים'", הָא לָמַדְתָּ שֶׁאַחַר שֶׁבְּעֵת* הִנָּבְאוֹ עַל הַגְּאֻלָּה אָמַר "לְבַשֵּׂר עֲנָוִים", נִרְאֶה שֶׁהֵם הִשִּׂיגוּ הַמַּעֲלָה הַיְתֵרָה, וְלָכֵן תֵּאוֹת לָהֶם הַבְּשׂוֹרָה, כִּי עִם הֱיוֹת שֶׁהַגְּאֻלָּה תִּהְיֶה כְּלָלִית*, אֵין בְּשׂוֹרָה מוֹצֵאת אֶלָּא לַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ בְּ"סַנְהֶדְרִין" (צח ב): "דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי: מַאי דִּכְתִיב (עמוס ה יח): 'הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם ה' לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם ה' הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר' – מָשָׁל לְתַרְנְגוֹל וַעֲטַלֵּף שֶׁהָיוּ מְצַפִּים לָאוֹרָה, אָמַר לוֹ תַּרְנְגוֹל לַעֲטַלֵּף: אֲנִי מְצַפֶּה לָאוֹרָה שֶׁאוֹרָה שֶׁלִּי הִיא, וְאַתָּה אוֹרָה לָמָּה לְךָ*". וּלְפִיכָךְ אָמַר: "לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי" – כִּי עִקַּר הַגְּאֻלָּה לְטוֹבָתָם. וְנִתְבָּרֵר זֶה מִדִּבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה כִּי זֹאת הַפָּרָשָׁה* עֲתִידָה, מִמַּה שֶּׁאָמַר בְּסוֹפָהּ (ישעיה סא ה): "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם וּבְנֵי נֵכָר אִכָּרֵיכֶם וְכֹרְמֵיכֶם".

ההבדל בין ישראל לעמים לעתיד לבוא
וְאָמַר בְּ"פֶסַח שֵׁנִי*" (פסחים סח א): "עוּלָּא רְמִי*: כְּתִיב (ישעיה כה ח): 'בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח', וּכְתִיב (שם סה כ): 'כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת' – לָא קַשְׁיָא, כָּאן בְּיִשְׂרָאֵל* כָּאן בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מַאי בָּעוּ הָתָם*, אָמַר: אִין*, דִּכְתִיב: 'וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם' וגו'". הִנֵּה הֻקְשָׁה לְעוּלָּא מַה שֶּׁאָמַר "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת", וּבְמָקוֹם אַחֵר אָמַר שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַמָּוֶת לְעוֹלָם, וְהֶעֱמִידָהּ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵם יַאֲרִיכוּ יָמִים כְּדֵי לִהְיוֹתָם אִכָּרִים וְכוֹרְמִים לְיִשְׂרָאֵל, וּלְפִיכָךְ הֻתְּרָה לְדַעַת עוּלָּא כִּי מִי שֶׁיִּרְאֶה* יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ לֹא יָמוּת לְעוֹלָם, וּלְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַעֲמִיד מִקְרָא שֶׁכָּתוּב "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת" – בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְנִתְבָּרֵר מִזֶּה שֶׁהָיָה עוּלָּא סוֹבֵר, שֶׁמַּה שֶּׁהַנָּבִיא מְנַבֵּא "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח", הוּא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וְלֹא לָעוֹלָם הַבָּא. בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.
___________________________________
כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי – במס' עבודה זרה נחלקו האמוראים האם המידה העליונה היא חסידות או ענווה. שֶׁאַחַר שֶׁבְּעֵת – מכיוון שבזמן. תֵּאוֹת – ראויה. כְּלָלִית – לכל האומה ולא רק לצדיקים. אוֹרָה לָמָּה לְךָ – שהרי העטלף עיור. זֹאת הַפָּרָשָׁה – הפסוקים שהבאנו לעיל מתארים את הגאולה העתידה. בְּ"פֶסַח שֵׁנִי" – החלק השני של מסכת פסחים. רְמִי – הקשה בסתירת פסוקים. בְּיִשְׂרָאֵל – לא תהיה מיתה כלל. מַאי בָּעוּ הָתָם – מדוע הם קיימים בזמן הגאולה. אִין וכו' – כן. לשרת את עם ישראל. שֶׁיִּרְאֶה - שיחיה באותו זמן.

ביאורים
למדנו על מעלתה הגדולה של החסידות, אך בגמרא ישנם החולקים וסוברים שמידת הענווה היא המידה הנעלה ביותר. הענווה היא הבסיס והשורש לכל המידות ומכאן מעלתה. לכל אדם יש את הכוחות שלו והמעלות שלו. הענווה לא מבטלת את הכוחות האלה ואינה דורשת מהאדם להתעלם מהם ולחשוב שאינם קיימים בו. העניו האמיתי מכיר בכוחותיו ומעלותיו אך יודע שהם ניתנו לו מהקב"ה. הוא מסתכל על עצמו ככלי וצינור להופעת ה' בעולם הזה, ולכן מתמלא בכוח ביודעו שה' האינסופי הוא מקור כוחותיו. ההבנה שהקב"ה מופיע דרכו נוסכת בו כוחות ונותנת לו אחריות לתקן את דרכיו ואת מעשיו. לפי זה מובן שהר"ן מקביל בין הענווים לצדיקים. בשורש הצדקות עומדת ההבנה שה' הוא מקור כל הכוחות וההכרה בהתבטלות העולם אליו.
לכן גם מתאים שבשורת הגאולה תיאמר דווקא לענווים. אותם אנשים שמבטלים עצמם למציאות האלוהית שמופיעה דרכם ועושים עצמם ככלים להופעתה. אנשים היודעים שכל מה שיש להם ובהם הוא מאת הקב"ה, וששאיפת חייהם שהמציאות האלוהית תופיע בשלמותה כאן בעולם, הם שייכים יותר מכל להתבשר בבוא הגאולה שמשמעותה שהמציאות כולה מתרוממת לחיות על פי ה'.
הגמרא מביאה לכך משל. התרנגול יודע להבחין בין היום ללילה, לכן הוא מצפה לאור היום כי הוא מבין את משמעותו וחשיבותו. אך העטלף אינו רואה כלל ובשבילו אין שום משמעות לביאת אור השמש, לכן התרנגול אומר לו שאין לו מה לצפות לאור היום. כך גם הענווים ביחס לשאר הציבור. הענווים מבינים יותר מכולם את משמעותה ואת חשיבותה של הגאולה, לכן הבשורה נאמרת דווקא להם.
בבוא הגאולה, בימות המשיח, עם ישראל, מכוח הענווה שבו, יהיה דבק באופן שלם בקב"ה. עם ישראל יתרומם למדרגה שבה מציאותו תהיה מחוברת בשלמות למציאות האלוהית שתופיע דרכה. ואפשר לומר שבגלל דבקות מוחלטת זו באינסוף ברוך הוא, המוות לא ישלוט בעם ישראל.
ניתן אולי גם להסביר לפי זה, שזו הסיבה שהגויים כן ימותו. הגויים אינם יכולים לחיות בענווה גמורה ובהתבטלות מוחלטת לקב"ה. אותה מדרגה גבוהה של ישראל שבה כל החיים מושתתים על הענווה אינה שייכת בהם. אמנם הגויים שישרתו את עם ישראל יושפעו מענוותנותם, ולכן יזכו לאריכות ימים.

הרחבות
•מידת הענווה
עֲנָוָה גְּדוֹלָה מִכֻּלָּם. הרמב"ן כותב לבנו כיצד ינהג בענווה: "כל דבריך יהיו בנחת, וראשך כפוף ועיניך יביטו למטה לארץ, וליבך למעלה" [איגרת הרמב"ן]. למה התכוון הרמב"ן באמרו שהעיניים יביטו למטה לארץ והלב למעלה?
בביאור מידת הענוה כותב הרמח"ל : "כלל הענווה הוא היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה... וזה מפני מה שחסר ממנו... ואפילו באותם המצוות שהשיג לא הגיע לתכלית אחרון (לא קיים באופן השלם ביותר)... ואפילו לא יהיה בו חיסרון... אינו אלא חסד עליון" [מסילת ישרים כב]. הרמח"ל מדגיש שמשמעות הענווה היא שהאדם לא יחשיב את עצמו. כלומר, לכל אדם יש כוחות וצדדים בהם הוא יותר טוב מאחרים. ענווה אמתית איננה גורמת לזלזל באותם כוחות, אלא מביאה להבנה שהכוחות האלו ניתנו מהבורא ולכן אין לאדם להחשיב את עצמו. אדם צריך להיות מודע לכוחותיו כדי לדעת מה תפקידו ובמה הוא יכול לתרום לחברה. לפי זה מובנים דברי הרב קוק : "הענווה והשפלות האמתית מוסיפה בריאות וכח... על כן יבחר האדם מידת הענווה בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ" [מידות הראיה עמ' פו].
לאור דברים אלו ניתן להבין את כוונת הרמב"ן: הלב מביט למעלה מתוך הכרה כי ה' הוא מקור הכח ואילו העיניים מביטות מטה - כדי שהאדם לא יחשיב את עצמו בשל הכוחות הטובים שבו.

שאלות לדיון
אם העטלף מצפה לאורה, מדוע היא לא מגיעה לו? ובנמשל – האם הרשעים לא מצפים לגאולה?
מדוע הגויים ימשיכו למות בימות המשיח? האם זה לא הוגן?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il