ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש השנים עשר חלק י"ג
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
עם ישראל
וּלְפִי שֶׁבְּהֵעָלוֹת מֵעָלֵינוּ* אֵלּוּ הַיְדִיעוֹת נֶחְסַר קְצָת תּוֹעֲלוֹת הַבָּאִים מֵאִתָּן, אָמַר (דברים יח טו): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמוֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן". וְעֹנֶשׁ מִי שֶׁיַּמְרֶה בְּאָמְרוֹ (שם יט): "וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ". וְתֵימַהּ: אֵיךְ עָנְשָׁה תּוֹרָה וְלֹא בֵּאֲרָה אֶת הַתְּנָאִים אֲשֶׁר בָּהֶם נִסְמֹךְ עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁחָשְׁשָׁה וְאָמְרָה (שם כא): "אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ ה'", הָיָה רָאוּי לָחֹשׁ וְלוֹמַר: "אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ ה'". וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה נִתְעוֹרְרוּ בָּזֶה בְּ"סַנְהֶדְרִין" בְּפֶרֶק "הַנֶּחְנָקִין" (פט ב), אָמְרוּ: "וְהַמְוַתֵּר* עַל דִּבְרֵי הַנָּבִיא, מְנָא יָדַע דְּמִיעֲנַשׁ* – דְּיָהִיב לֵיהּ* אוֹת, וְהָא מִיכָה דְּלָא יָהִיב לֵיהּ אוֹת וְאִעֲנַשׁ* – הֵיכָא דְּאִיתְחַזַּק שָׁאנֵי*, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי אַבְרָהָם בְּהַר הַמּוֹרִיָה הֵיכִי שָׁמַע לֵיהּ יִצְחָק, וְאֵלִיָּהוּ בְּהַר הַכַּרְמֶל הֵיכִי סָמְכֵי עֲלֵיהּ וְעָבְדִי שְׁחוּטֵי חוּץ*, אֶלָּא הֵיכָא דְּאִיתְחַזַּק שָׁאנֵי". הֲרֵי שֶׁנָּתְנוּ בְּכָאן שְׁנֵי דְרָכִים – הָאֶחָד: שֶׁיִּתֵּן אוֹת לִדְבָרָיו •, וְהַשֵּׁנִי: אִם לֹא יִתֵּן אוֹת – שֶׁיִּהְיֶה כְּבָר נָבִיא מֻחְזָק, כְּלוֹמַר: שֶׁכְּבָר הִגִּיד עֲתִידוֹת וּבָאוּ* כֻּלָּן, כִּי אַחֲרֵי זֹאת לֹא יִצְטָרֵךְ לָתֵת אוֹת עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר.
אימות נבואת הנביא
וַעֲדַיִן יֵשׁ תֵּימַהּ: אֵיךְ לֹא נִרְמַז זֶה בַּפָּרָשָׁה, וְאֵיךְ לֹא חָשְׁשָׁה הַתּוֹרָה לְהוֹרוֹת אֵיךְ נֵדַע הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבְּרוֹ כְּמוֹ שֶׁחָשְׁשָׁה וְאָמְרָה אֵיכָה נֵדַע אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ. וְהַתְּשׁוּבָה: שֶׁזֶּה כְּבָר נִרְמַז בְּאוֹמְרוֹ "כָּמוֹנִי", כְּלוֹמַר: שֶׁיְּאַמֵּת נְבוּאָתוֹ כְּמוֹ שְׁאִמַּתְתִּיהָ אֲנִי*, וְהוּא כְּבָר אִמְּתָהּ עַל פִּי הָאוֹתוֹת.
למה האמינו במשה רק בהר סיני
וְאִם תִּשְׁאַל: וַהֲרֵי נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה לֹא נִתְאַמְּתָה עַל פִּי הָאוֹתוֹת, אֶלָּא עַל פִּי מַה שֶּׁרָאוּ* בְּעֵינֵיהֶם. וְזֶה כְּבָר נִרְמַז לְמֹשֶׁה בִּתְחִלַּת נְבוּאָתוֹ, בְּאוֹמְרוֹ (שמות ג יב): "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה", וְכָךְ פֵּרוּשׁוֹ: מֹשֶׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם אָמַר (שם יא): "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה", כְּלוֹמַר: לֹא אִישׁ אָנֹכִי שֶׁאֵאָמֵן* בִּשְׁלִיחוּת גָּדוֹל כָּזֶה, וַה' יִתְבָּרֵךְ הֱשִׁיבוֹ: כִּי הוּא יַעֲשֶׂה הַשְּׁלִיחוּת הַזֶּה מֵאֲשֶׁר שֶׁה' יִתְבָּרַךְ יִהְיֶה עִמּוֹ, אֲבָל הַהַאֲמָנָה הַגְּמוּרָה בְּמַה שֶּׁה' יִתְבָּרַךְ שְׁלָחוֹ תִּהְיֶה: כַּאֲשֶׁר תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, כְּלוֹמַר: בְּעֵת מַתַּן תּוֹרָה שֶׁיַּשִּׂיגוּ כֻּלָּם הַנְּבוּאָה. וְהוּא גַּם כֵּן מַה שֶּׁאָמַר הַכָּתוּב (שמות יד לא): "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וְאִם כֵּן, יִצְטָרֵךְ גַּם כֵּן בְּכָל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁנֵּדַע אֲמִתַּת נְבוּאָתוֹ כְּמוֹ שֶׁיְּדַעֲנוּהָ בְּמֹשֶׁה, לֹא עַל פִּי אוֹתוֹת לְבַד.
נאמנות בחידוש מצווה
וְהַתְּשׁוּבָה בָּזֶה: שֶׁאֵין לְךָ כָּל נָבִיא וְנָבִיא שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֶאֱמַנְנוּ מֹשֶׁה קֹדֶם מַעֲמַד הַר סִינַי • בִּנְתִינַת אוֹתוֹת לְבַד, שֶׁהֲרֵי כְּבָר הֶאֱמַנְנוּ אוֹתוֹ בִּקְצָת מִצְווֹת פְּרָטִיּוֹת בְּעִנְיְנֵי הַפֶּסַח, וְהַנָּבִיא אֵין לְהַאֲמִינוֹ אִם יְצַוֶּנּוּ בְּמִצְוָה נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת, שֶׁכְּבָר אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פ א): "'אֵלֶּה הַמִּצְווֹת' – שֶׁאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר מֵעַתָּה".
___________________________________
בְּהֵעָלוֹת מֵעָלֵינוּ – התורה אסרה עלינו לדרוש בקוסמים. הַמְוַתֵּר – שאינו מציית לדבריו. מְנָא יָדַע דְּמִיעֲנַשׁ – מדוע נענש, מנין לו לדעת שאכן זהו נביא אמת שיש לשמוע לדבריו. דְּיָהִיב לֵיהּ – שנתן לו. וְאִעֲנַשׁ – האדם שלא שמע לקול מיכה נענש. אִיתְחַזַּק שָׁאנֵי – כאשר הוחזק כנביא הדין שונה (שאין צריך אות). שְׁחוּטֵי חוּץ – אסור להקריב מחוץ למקדש אלא בהוראת שעה של נביא. וּבָאוּ – התקיימו. אֲנִי – משה רבנו. שֶּׁרָאוּ – במעמד הר סיני. שֶׁאֵאָמֵן – שיאמינו בי.
ביאורים
סיום ההיכרות עם סוגי הכשפים השונים, מחזיר אותנו לעסוק בעיקר - הנביאים שניתנו לנו לצורך השלמת החיסרון, הנוצר על ידי איסור השימוש בכשפים.
כאשר מנסים אנו להבין מה גדרו של נביא אמת, מתעוררת מבוכה קלה. על אף שלימדה אותנו התורה בפסוק: "אשר ידבר הנביא בשם ה' ולא יהיה הדבר ולא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' " [דברים יח, כב], שנבואה שאינה מתגשמת אינה נבואת אמת, סוף סוף לא לימדה אותנו כיצד נוכל לזהות שנבואת הנביא היא אכן אמת.
חז"ל אמנם חקרו ולמדו מהן הדרכים להכיר נבואת אמת. הם למדו שעל הנביא להיות מוחזק, כלומר שכבר ניבא מספר פעמים והתגשמו נבואותיו, וככזה, נאמין לו, או לחילופין אם לא מכבר נהיה נביא, צריך הוא לתת אות לדבריו. על אף שחז"ל הורו לנו את הדרך לזהות נביאי אמת, מדוע התורה עצמה לא רמזה לנו על כך? עונה הר"ן – התורה נתנה לכך רמז. מהפסוק "נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ה' אלהיך אליו תשמעון" [דברים יח, טו], אנו לומדים שבחינת כל נביא, תעשה על ידי התנאים לפיהם אומתה נבואתו של משה רבנו. כיצד אומתה נבואת משה רבנו? על ידי אותות. משה רבנו מדריך שאם הנביא יאמת את דבריו על ידי אותות, כמוני, כמו שעשיתי אני, בהפיכת המטה לנחש, הפיכת המים לדם ושאר המכות, בהם הוא יוכר כנביא ה'. התנאי להאמנה לנביא הוא עשיית אותות.
אולם, על דברים אלו יש להעיר ולסייג, שהרי בסופו של דבר נבואת משה רבנו לא נתאמתה על ידי האותות. כבר בתחילת שליחותו אמר הקב"ה למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה" [שמות ג, יב]. מהו אות זה שנתן כאן הקב"ה למשה? מסביר הר"ן את דברי ה' - 'על ההר הזה', לכשיגיעו ישראל למעמד הר סיני ויתנבאו, אז יוכלו להכיר את אמיתת נבואתו של משה. על פי זה נדרש לכאורה שכל נביא יאומת באותו האופן בו אומתה נבואתו של משה רבנו, ולא יהיה די באותות בלבד. אלא שקיים הבדל בין משה רבנו לבין שאר הנביאים. דרגת האמון שניתנת לנביא העושה אותות, מספיקה לכח שהתורה מעניקה לו. הנביאים אינם יכולים לחדש מצווה לדורות, אלא רק לצורך שעה. כך אומרת הגמרא: 'אלה המצוות שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה' [תמורה טז.]. כח זה זהה במדרגתו למדרגת משה רבנו לפני מעמד הר סיני. תוקפן של המצוות שחידש היו רק לשעה, מכיוון שההכרה שלו כנביא אמת הייתה בשלב זה רק על ידי אותות. מצוות אלו נתקבלו מחדש עם כל התורה בסיני. אותה דרגה של אמון, נותנים אנו לדברי הנביאים. ההאמנה לנבואותיהם על ידי האותות תואמת לזו שניתנה למשה רבנו לפני הר סיני, זו המשמעות של "כמוני".
הרחבות
•נאמנות הנביא באות ומופת
הָאֶחָד: שֶׁיִּתֵּן אוֹת לִדְבָרָיו. הר"ן מסביר שאדם הנותן אות ודבריו מתקיימים נאמן כנביא, אולם אינו נאמן לשנות אחת ממצוות התורה לדורות. הרמב"ם אומר ש"המאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלאט וכישוף". לכן הוא מסביר שהסיבה לקבלת דברי הנביא שהתקיימו אותותיו היא משום שכך ציוותה אותנו התורה, ולא בגלל שידוד מערכות תבל והפלא שבמעשיו [הלכות יסודי התורה ח, א].
•אותות משה רבנו
שֶׁיִּהְיֶה נֶאֱמָן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהֶאֱמַנְנוּ מֹשֶׁה קֹדֶם מַעֲמַד הַר סִינַי. הר"ן אומר שנאמנות כל נביא שווה לנאמנות משה רבנו בנבואתו קודם מעמד הר סיני. אמנם, מצד מעלת האותות והמופתים משמע בדברי הרמב"ם שיש הבדל. כאמור לעיל הרמב"ם מסביר שבכל אות ומופת קיים חשש שמא הוא כישוף ותחבולה, אך באותות שנתן משה רבנו לא היה כל ספק. ההבדל טמון בכך שכל הנביאים הראו את אותותיהם לעיני אנשים בודדים, אולם משה רבנו עשה את המופתים לעיני עם רב אשר כלל הן את התומכים בו והן את המתנגדים לו (כגון ביציאת מצרים). אם היה דופי במעשיו חלילה, היה הדבר מתגלה [מורה נבוכים ח"ב לה].
שאלות לדיון
מדוע אין חשש שנביא אמת יחטא ויהפוך לנביא שקר? הרי גם בלעם הרשע היה נביא!
מדוע בני ישראל היו זקוקים למשה רבנו לאחר מעמד הר-סיני? האם יש מצב של נבואה חלקית?
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
