ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
הדרוש האחד עשר חלק ט'
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל דהאן זצ"ל
וּבְעֵדִים זוֹמְמִין נִכְתַּב לָשׁוֹן שָׁוֶה* לְאוֹתוֹ שֶׁנִּכְתַּב בְּיָחִיד הָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁשָּׁם נֶאֱמַר: "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב", וְהוֹרָה אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן שֶׁאֵין מְצִיאוּת עֵדִים זוֹמְמִין רָחוֹק כִּמְצִיאוּת עִיר הַנִּדַּחַת, אֲבָל הוּא רָחוֹק כְּיָחִיד עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְצָרִיךְ טַעַם לָמָּה*, שֶׁאֵין זֶה מִפְּנֵי חֹמֶר הַעֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה חֲמוּרוֹת כָּזוֹ. אֲבָל הַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאֹמַר: יָדוּעַ הוּא, כִּי אֲפִלּוּ מִי שֶׁמֻּחְזָק בְּשֶׁקֶר אֵינוֹ רָגִיל לִהְיוֹת מְשַׁקֵּר בְּדָבָר שֶׁהוּא עָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר, וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דְּמִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי* אֲפִלּוּ קָרוֹב אֲפִלּוּ אִשָּׁה נֶאֱמָנִין בְּכָךְ. וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁרֹב הַמְשַׁקְּרִים לֹא הָיוּ בּוֹדִים* מִלִּבָּם דָּבָר חָדָשׁ שֶׁלֹּא הָיָה כְּלָל, אֲבָל בְּמַעֲשֶׂה אֶחָד שֶׁנַּעֲשָׂה יְשַׁקְּרוּ וִישַׁנּוּ צוּרָתוֹ וּתְכוּנָתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַדָּבָר שֶׁיְּשַׁקֵּר בּוֹ עָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר אַחַר אֲשֶׁר הַמַּעֲשֶׂה נַעֲשָׂה. וְאִם יִמָּצֵא מְכַזֵּב* יִהְיֶה בּוֹדֶה מִלִּבּוֹ מַעֲשֶׂה אַחֵר לְגַמְרֵי, יִהְיֶה זָר מְאֹד, אֲבָל לֹא יִמָּצֵא מְכַזֵּב שֶׁיַּפְלִיג בְּשִׁקְרוּתוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיָּעִיד בְּדָבָר שֶׁהָיָה בְּמָקוֹם אֶחָד וְהוּא לֹא הָיָה כְּלָל בְּאוֹתוֹ מָקוֹם בַּזְּמַן שֶׁהוּא מֵעִיד שֶׁנַּעֲשָׂה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, אִם לֹא שֶׁיִּזְדַּמֵּן זֶה עַל צַד הַתַּכְלִית הַזָּרוּת הַגָּמוּר*, לְפִי שֶׁהַמְכַזֵּב יָרֵא לְנַפְשׁוֹ מֵאוֹתָם בְּנֵי אָדָם שֶׁרָאוּהוּ בְּמָקוֹם אַחֵר שֶׁיּוֹכִיחוּ עָלָיו חֶרְפָּתוֹ. וְיָדוּעַ הוּא, שֶׁעִנְיַן עֵדִים זוֹמְמִין הוּא עַל זֶה הַצַּד, שֶׁהֵם מְעִידִים בְּדָבָר אֶחָד שֶׁנַּעֲשָׂה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי וּבִזְמַן פְּלוֹנִי, וְהַמְּזִימִין בָּאִים וְאוֹמְרִים שֶׁלֹּא הָיוּ בַּמָּקוֹם הַהוּא כְּלָל בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְהִמָּצֵא מְכַזֵּב בְּכַיּוֹצֵא בָּזֶה רָחוֹק מְאֹד, וּמִפְּנֵי רֹחַק מְצִיאוּת זֶה צִוְּתָה הַתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁנַּעֲנִישׁ הָעֵדִים הָאֵלֶּה לִדְרֹשׁ הֵיטֵב אִם הוּא אֶפְשָׁר שֶׁהִפְלִיגוּ לְשַׁקֵּר כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
האמונה למזימים
וּמִפְּנֵי זֶה הָעִנְיָן בְּעַצְמוֹ הוּא שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה שֶׁנַּאֲמִין לְאַחַר הַדְּרִישָׁה הַטּוֹבָה הַמְזִימִין יוֹתֵר מֵהַמּוּזָמִין, וְאַף עַל גַּב דִּתְרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא עב ב), וְהַטַּעַם בָּזֶה: לְפִי שֶׁיּוֹתֵר רָחוֹק שֶׁיְּשַׁקְּרוּ הַמְּזִימִין מֵהַמּוּזָמִין, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם מַכְנִיסִים עַצְמָם בְּדָבָר הֶעָשׂוּי לְהִתְבָּרֵר, אַף עַל פִּי כֵן הַמְזִימִין מַכְנִיסִים עַצְמָם בָּזֶה יוֹתֵר, כִּי הַמּוּזָמִין אוּלַי חָשְׁבוּ שֶׁלֹּא רָאָם שׁוּם אָדָם בְּמָקוֹם אַחֵר בְּאוֹתוֹ זְמַן וְלָכֵן הִכְנִיסוּ עַצְמָם בְּאוֹתוֹ שֶׁקֶר עִם הֱיוֹתוֹ זָר, אֲבָל הַמְזִימִין, אִם אֵין הָאֱמֶת כְּדִבְרֵיהֶם, אֵיךְ לֹא יִירְאוּ* מֵהַמּוּזָמִין שֶׁיּוֹדְעִים הָאֱמֶת בְּעַצְמָם שֶׁיּוֹכִיחוּ שֶׁהָאֱמֶת אִתָּם • וְיָעִידוּ זֶה אַנְשֵׁי אוֹתוֹ הַמָּקוֹם שֶׁרָאוּם שָׁם בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן שֶׁאָמְרוּ שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁם הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא, הָיָה הַמַּעֲשֶׂה הַהוּא אוֹ לֹא. הִנֵּה אֵין סָפֵק שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַמּוּזָמִין לֹא יְבָרְרוּ שֶׁהָאֱמֶת כְּדִבְרֵיהֶם – שֶׁרָאוּי לְהַאֲמִין הַמְזִימִין יוֹתֵר •.
החידוש בעדים זוממים
וְלֹא יִסְתֹּר מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם) דְּ"עֵדִים זוֹמְמִין חִדּוּשׁ הוּא, דְּמַאי חֲזִית* דִּסְמַכְתְּ אַהָנֵי סְמוֹךְ אַהָנֵי", שֶׁרוֹצִים לוֹמַר: שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הַתּוֹרָה לִסְמֹךְ עַל הַנִּרְאֶה מֵהַמַּעֲשֶׂה אִם הוּא אֱמֶת אִם לָאו, כִּי אִם עַל עֵדוּת שְׁנֵי עֵדִים, שֶׁהֲרֵי הֶאֱמִינָה הַתּוֹרָה שְׁנֵי קַלֵּי עוֹלָם* כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יְהוּ פְּסוּלִים לְהָעִיד כְּמֹשֶׁה וּשְׁמוּאֵל שֶׁיָּדַעְנוּ בָּהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ שׁוּם דָּבָר אֲפִלּוּ בְּשִׂיחָה קַלָּה. הִנֵּה אִם כֵּן, כְּשֶׁנִּסְמֹךְ כָּאן עַל הַמְּזִימִין יוֹתֵר מֵהַמּוּזָמִין מִפְּנֵי הֱיוֹת דִּבְרֵי הַמְזִימִין יוֹתֵר נִרְאִים שֶׁיְּהוּ אֱמֶת, הוּא חִדּוּשׁ וִיצִיאָה מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה בִּשְׁאָר הַמְּקוֹמוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם הַדְּבָרִים מַרְאִים כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, שֶׁכְּפִי הֱיוֹת הַדָּבָר מְכֹעָר וְרָחוֹק שֶׁיִּמָּצֵא, חִיְּבָה הַתּוֹרָה שֶׁנִּדְרֹשׁ הָעִנְיָן הֵיטֵב קֹדֶם שֶׁנַּאֲמִינֵהוּ וְנִפְסֹק עָלָיו הַדִּין.
___________________________________
שָׁוֶה – זהה. לָמָּה – מדוע עדים זוממים זו עבירה שמציאותה רחוקה. דְּמִילְּתָא דַעֲבִידָא לְאִיגְלוּיֵי – דבר העשוי להתגלות. בּוֹדִים – ממציאים שקר. מְכַזֵּב – משקר. תַּכְלִית הַזָּרוּת הַגָּמוּר – רחוק לגמרי. תְרֵי וּתְרֵי נִינְהוּ – שניים מול שניים, ומדוע נאמין לעדים המזימים. יִירְאוּ – יפחדו. דְּמַאי חֲזִית וכו' – מה ראית לסמוך על השניים יותר מעל הראשונים. קַלֵּי עוֹלָם – אנשים קלים ופשוטים.
ביאורים
למדנו כבר לעיל שהשופטים חייבים להיות ערים למציאות העומדת לפניהם ולפיה להתאמץ לברר את האמת. לדברי הר"ן התורה הדגישה שעל השופטים לדרוש ולחקור היטב דווקא בעדות על דבר שנדיר שיקרה, מכיוון שאז יש סיכוי טוב שהוא לא קרה כלל והעדים משקרים.
התורה חידשה לנו שכאשר באו עדים והעידו על אדם עדות מסוימת, על מנת לחייבו, ואחר כך באו עדים אחרים והעידו שאותם עדים כלל לא יכלו לראות את אותה העדות, מכיוון שבאותה השעה שלפי דבריהם התרחש בה הסיפור, הם היו עימם במקום אחר – יש להאמין לדברי העדים השניים, המזימים את הראשונים, ולהעניש את העדים הראשונים בכך שנחייב אותם במה שזממו לחייב את האדם שהעידו נגדו.
לכאורה מקרה של עדים זוממים אינו דבר נדיר, ואם כן קשה מדוע התורה כתבה על עדות זאת שיש לדרוש ולחקור היטב? התשובה לשאלה תהיה מובנת על פי מה שפתחנו בו. תפקידו של בית הדין אינו רק להתבונן על טענותיהם של בעלי הדינים ועל דברי העדים, אלא לנסות, כמידת יכולתם, להתבונן, לשאול, 'להיכנס לראש' של הנידונים, ועל ידי זה 'להרכיב את הפאזל' כולו ולבחון מה באמת קרה בשטח. לכן, אם ננסה לבדוק מהי הסבירות שאדם העז להעיד עדות שקר, שאינה רק שינוי בפרט מפרטי המעשה, אלא עדות על מקרה שלא היה נוכח בו, שכל אדם שראה אותו באותו הזמן במקום אחר יוכל להכחיש את אמיתותה, נמצא שהסבירות היא קטנה מאד, ולכן אם באו עדים וטענו טענה שכזאת, יש לבדוק היטב את אמיתות טענותיהם.
הר"ן ממשיך ואומר שמכאן נוכל להבין מדוע לאחר דרישה וחקירה, אנו מאמינים דווקא לעדים השניים, כיוון שקשה להאמין שהם שיקרו שהרי אם האמת אינה כדבריהם, הם היו מפחדים מכך שהעדים הראשונים יצליחו להפריך את דבריהם בקלות, מכיוון שלצורך כך הם צריכים בסך הכל להוכיח שהם כן היו במקום המעשה, וסביר שימצאו לכך עדויות בקרב אנשי המקום. ולכן אם בכל זאת הם העזו להעיד, יש סבירות גבוהה יותר שהם צודקים.
הרחבות
•צדקת מערכת המשפט בישראל
הִנֵּה אֵין סָפֵק... שֶׁרָאוּי לְהַאֲמִין הַמְזִימִין יוֹתֵר. הר"ן מבאר את ההיגיון העומד מאחורי ההלכה להאמין דווקא לעדים המזימים כנגד העדים המוזמים. אולם בישראל ההיגיון אינו הכלי המבקר היחיד של מערכת המשפט על מנת להוציא משפט צדק. הרמב"ן מבאר מדוע עדים זוממים נענשים רק אם עדיין לא נענש הנידון: "והטעם בזה, בעבור כי משפט העדים המוזמין בגזרת השליט... אם נהרג ראובן, נחשוב שהיה אמת כל אשר העידו עליו הראשונים, כי הוא בעוונו מת ואילו היה צדיק לא יעזבנו ה' בידם, כמו שאמר הכתוב 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו' [תהלים לז, לג]. ועוד שלא יתן ה' השופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי, 'כי המשפט לאלוהים הוא' [דברים א, יז] ו'בקרב אלוהים ישפוט' [תהלים פב, א]. והנה כל זה מעלה גדולה בשופטי ישראל, וההבטחה שהקב"ה מסכים על ידם ועמהם בדבר המשפט." [רמב"ן דברים יט, יט] מדבריו עולה שהקב"ה בעצמו מנתב את ההליך המשפטי והוא 'חתום' על התוצאות. לכן, דבר שלא ניתן להשיב ולתקנו – נעשה בהכרח על פי רצון ה' בשל שיקולים שלא תמיד אנו מודעים להם.
שאלות לדיון
האם ניתן להזים עדים על ידי סרטים, תמונות והקלטות?
הר"ן אומר שהמזימים יותר מהימנים מהמוזמים כיוון שהם לוקחים סיכון גדול יותר. האם הייתם טוענים טענה זו כיום בבית משפט? מדוע?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
עולת ראי"ה - הרב זלמן מלמד חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה
עולת ראיה – ברכות
עולת ראיה – ברכות
גירושין חובת מזונות ילדים בהלכה ובפסיקה
השיעור בוחן את גדרי החיוב ההלכתי של אב במזונות ילדיו, תוך עיון במקורות התלמודיים, במחלוקות הראשונים ובהתפתחות תקנות חכמים לאורך הדורות. בהמשך לכך, מנותחות ההשלכות המעשיות של פסיקות בתי הדין ובתי המשפט כיום, תוך התייחסות לשינויים הכלכליים והחברתיים בימינו.
מידות הראי"ה תיקון הברית: עבודה מתוך שכל
ברית א' - ב'
השיעור עוסק בתיקון מידת הברית ובמעבר מפעולה מתוך טבע או חשק רגעי, לעבודה מושכלת ותבונית שבה האדם בוחר בטוב מפני שהוא אמת. מודגש כי אף שהתיקון דורש מאמץ ואיפוק מול החומריות, הוא מהווה דרגה עליונה של עבודה מאהבה המשפיעה שפע וברכה על העולם כולו.
אור התנ"ך ממשה ליהושע: שותפות בארץ החדשה
יהושע פרק ג'
השיעור עוסק במעבר ההנהגה ממשה ליהושע בכניסה לארץ ישראל, תהליך המתואר כמעבר מהנהגה ניסית ופסיבית להנהגה של שותפות, יוזמה ועשייה מצד העם. מתוך ניתוח הפסוקים ומדרשי חז"ל, מוסבר הצורך בקריאה המשולשת "חזק ואמץ" כבסיס ליצירת מדרגה רוחנית חדשה המשלבת בין מחשבה, דיבור ומעשה.
חיי שרה מידת האבות וגאולת הבנים
שיחת מוצ"ש פרשת חיי - שרה
השיעור עוסק במדרגותיהם הרוחניות של האבות – מקניין מערת המכפלה, דרך לימוד הזכות המיוחד של יצחק על ישראל ועד לגדולת שיחתם של עבדי האבות. מתוך דברי הראי"ה קוק מוסבר כי הדבקות הטבעית והפנימית של האבות בה' היא השורש והמגמה שאליה עם ישראל שב ומתעלה בדור הגאולה.
שם משמואל על הפרשה השידוך של יצחק ורבקה
שם משמואל על הפרשה - חיי שרה (תרע"ח)
השיעור עוסק בשידוך יצחק ומסביר כיצד אליעזר זכה למידות חסד ואמת דווקא בזכות מאבקו העיקש להתנתק מנגיעותיו ואינטרסיו האישיים להשיא את בתו. התגברות פנימית זו היא שאיפשרה לו לנצח את רמאותם של בתואל ולבן ולהוציא מהם את רבקה.
לנתיבות ישראל התורה, ההתיישבות והופעת השם
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (ב), מ"ח, נ"ג
השיעור עוסק בחשיבותה של ההתיישבות הדתית בבניין הארץ, בצורך להרבות באור התורה ובהעמקת לימוד משנתו של מרן הרב קוק. בהמשך לכך, מוסברת מהות קריאת שם ה' על עם ישראל כביטוי לקדושה פנימית המתגלה במצוות, בתפילין ובחיבור לכלל המציאות.
