ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- הלכות שלושת השבועות
- מדורים
- רביבים
תקנו חכמים שלא להסתפר ולא לכבס בגדים בשבוע שחל בו תשעה באב (תענית כו, ב). וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח תקנא, ג), שלא להסתפר מתחילת השבוע שחל בו תשעה באב, וכן נוהגים ברוב קהילות הספרדים. ומנהג אשכנז להחמיר באיסור תספורת בכל שלושת השבועות (רמ"א תקנא, ד).
גם בין הספרדים יש שהחמירו בזה: במרוקו נהגו שלא להסתפר בכל שלושת השבועות (קצשו"ע טולידנו ח"ב שפז, ח). והרב משאש כתב שכך נהגו החכמים והזקנים, ופשוטי העם החמירו רק מראש חודש (שמש ומגן ח"ג או"ח נד). ומנהג האר"י שלא להסתפר בכל שלושת השבועות, וכידוע יש מהספרדים שנוהגים על פי מנהגי האר"י (הלכות חגים כה, כב).
איזו תספורת אסורה ואיזו מותרת
לא רק שער הראש והזקן כלול באיסור התספורת, אלא כל שער שבגוף אסור לספר. אמנם כאשר השפם מפריע לאכילה מותר לספרו אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב (שו"ע תקנא, יב-יג). וכן מותר לאשה לקצר את שער ראשה שמפני אריכותו התחיל לצאת מכיסוי הראש. וכן מותר לאשה להסיר מפניה שערות שמכערות את יופיה (מ"ב תקנא, עט; כה"ח מז. וע' בתורת המועדים ה, כו).
האם גילוח בשלושת השבועות בכלל האיסור
לדעת הרבה פוסקים אין הבדל בין תספורת לגילוח, ולמנהג אשכנז וחלק מהספרדים שניהם אסורים בכל משך שלושת השבועות (ע' כה"ח תקנא, סו; תצג, יט). וכן נוהגים רוב בחורי הישיבות והמדקדקים במצוות.
אולם מנגד יש סוברים שלכתחילה ראוי להתגלח בכל ערב שבת בשבתות שלפני ראש חודש אב. כי הנימוק שהובא בפוסקים לאיסור תספורת אפילו לכבוד שבת, הוא מפני שממילא אין מסתפרים לפני כל שבת, ואם כן אין בזה צורך לכבוד שבת (מ"א תקנא, יד). והמתגלחים בודאי רגילים להתגלח לפני כל שבת, ולפי זה יהיה מותר להם להתגלח לכבוד שבתות שבחודש תמוז (וכך משמע שדעת הפרי מגדים, וכן משמע מבאור הלכה תקנא, ג)
ועוד, שיש אומרים שכל המנהג שלא להסתפר נוגע רק לתספורת, שיש בה חגיגיות מסוימת, ולא לגילוח, שאין בו שום חגיגיות אלא רק הסרת הניוול. ועוד סברה, שיש שמצטערים מאוד כשאינם מתגלחים, ואולי אפשר להשוות את הגילוח לתספורת השפם שמפריע לאכילה. ובנוסף לכך, אי אפשר להתעלם ממנהג רבים מהספרדים, שנוהגים איסור תספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב.
הלכה למעשה: לנהוג כהורים
מעיקר הדין נראה לעניות דעתי, שמותר ואף רצוי להתגלח לקראת השבתות שלפני ראש חודש אב. והמקל להתגלח בכל יום עד ראש חודש אב כפי שהוא רגיל בכל השנה, יש לו על מה לסמוך.
ושמעתי מהרב רבינוביץ' שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים, הדרכה טובה למעשה: שכל אחד ינהג כאביו, שכיבוד הורים חשוב יותר. כי אם האב מחמיר והבן יקל, יש חשש ששינוי המנהג יצער את האב, וייראה הדבר כאילו האב לא הצליח לחנך את בנו להמשיך בדרכו. וכן להפך, כאשר האב מקל ובנו מחמיר, נראה הדבר כאילו הבן מודיע ברבים שהוא צדיק יותר מאביו. ואמנם כאשר מדובר בהלכה מוסכמת, אזי אין עצה, ועליו לקיים את ההלכה. אבל כאשר הדבר שנוי במחלוקת, מוטב שינהג כאביו.
קידוש ה' שאינו מתבייש
עוד חשוב להוסיף, שלמרות שמעיקר הדין נראה בעיניי שעדיף להתגלח לכבוד שבת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכיום ההימנעות מגילוח הפכה לסימן האבלות המובהק. ויש בזה צד של קידוש ה', שהכל רואים את סימן האבלות, ונזכרים בחורבן בית המקדש. ובמיוחד גדל קידוש ה' כאשר מדובר באנשים מכובדים שנפגשים עם הציבור הרחב, ומראים לעיני כל שאין הם מתביישים בשמירת המנהגים.
פעם הגיעו להר ברכה בימי ספירת העומר כל ראשי מחלקת החטיבה להתיישבות, רובם חילונים, ובראשם יו"ר החטיבה אברהם דובדבני. הוא הקפיד שלא לגלח את זקנו, וכשקם לדבר, אף הזכיר את תלמידי רבי עקיבא שמתו בעוון שלא כיבדו כראוי זה את זה. ללא ספק היה בזה קידוש ה' והבעת נאמנות מופלאה למנהגי אבות. מכל מקום, מי שבוחר להתגלח לכבוד שבת, טוב שידקדק ללכת עם ציציות בחוץ, כדברי השולחן ערוך (או"ח ח, יא), כדי להרבות קידוש שם שמים בדרך זו.
גילוח אחר ראש חודש אב
אחר ראש חודש אב, ברור שעל פי מנהג אשכנז אין להתגלח, ואפילו לא לקראת שבת חזון. יתר על כן, מנהג אשכנז היה שלא ללבוש בגדי שבת בשבת חזון (רמ"א תקנא, א). ואמנם אין נוהגים כן כיום, אבל אפשר ללמוד מכאן שאין להתגלח לקראת שבת חזון.
ואף לספרדים, יש מקום להחמיר שלא להתגלח מראש חודש אב. ואמנם השולחן ערוך (או"ח תקנא, ג) כתב להחמיר בתספורת רק בשבוע שחל בו תשעה באב. אולם כבר למדנו שיש קהילות ספרדיות שנהגו להימנע מתספורת בכל שלושת השבועות, והמקלים במרוקו נהגו להסתפר עד ראש חודש אב. ויסוד לכך מובא באחד הראשונים, בעל ספר כלבו, שחי בפרובנס ולמד אצל גדולי ספרד, וכתב שנהגו שלא להתגלח לפני שבת חזון כדי להגיע לתשעה באב מנוולים (הובא בבית יוסף תקנא, יד).
ונזכה שיתקיימו בנו דברי חז"ל (תענית ל, ב): "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה".
------------------
פורסם גם במדור "רביבים" מהעיתון 'בשבע'.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
מידות הראי"ה עבודת האמונה: פנימיות מול מעשה
אמונה י"ח - כ"א
השיעור עוסק במתח שבין הממד הפנימי והשכלי של האמונה לבין ביטוייה המעשיים והחיצוניים, שלעיתים נראים מצומצמים או נלעגים. הרב מסביר כי חיים חסרי אידיאל אלוקי מרוקנים את האדם מתוכן פנימי, ומדגיש את החשיבות שבחיבור עמוק, אותנטי ומבורר לעבודת השם.
כי תצא עבודת השלמות: הלכה, מידות והזולת
שיחת מוצ"ש פרשת כי תצא
השיעור עוסק בפרשת כי תצא ומדגיש את תפקידה של התורה בהגנה, תיקון המידות ומניעת קלקול מוסרי ורוחני עוד מראשיתו. דרך שלל נושאי הפרשה מודגש כי עבודת ה' אמיתית דורשת צמיחה הדרגתית וזהירות יתרה בין אדם לחברו, מתוך הבנה שהידור מצווה אינו יכול לבוא על חשבון הזולת.
שמונה פרקים לרמב"ם שמע האמת ממי שאמרה
שיעור 1
השיעור עוסק בגישתו הייחודית של הרמב"ם, המחברת בין עולמות ההלכה והמוסר הפשוטים לבין עמקי השכל והפילוסופיה הכלל-אנושית. דרך דברי חז"ל וההקדמות לחיבוריו, מובהר כיצד קבלת האמת מכל מקור משרתת את עבודת ה' השלמה ומביאה לאחדות עמוקה בין התורה למושכל.
לנתיבות ישראל עוצמת התשובה כהתחדשות הבריאה
לנתיבות ישראל א' , המשך מאמר ז'
השיעור עוסק בתפיסת התשובה על פי הרב קוק כמעשה של התחדשות והתעלות תמידית, השוזרת יחד את הממד הפרטי והממד הכללי של עם ישראל. מתוך כך מוסבר כיצד תהליך הגאולה ושיבת ציון קשורים קשר בל יינתק בהתעוררות הרוחנית הפנימית ובהופעת האור האלוקי במציאות.
אור החיים על הפרשה מלחמת היצר
אור החיים על פרשת כי תצא חלק ב'
השיעור דן בבחינות השונות של "אשת יפת תואר", החל מההליך המעשי הנדרש במלחמה כגון גילוח ראשה והמתנה של 30 יום, ועד לאפשרות שחרורה במידה והשובה אינו חפץ בה. בנוסף, מוצג פירושו של ה"אור החיים" לפיו הפסוקים מהווים משל למלחמתו הרוחנית של האדם ביצר הרע, במטרה לשחרר את נשמתו הטהורה משביה.
יסודות הש"ס פתיחה למסכת יומא
מרכזיותו של סדר העבודה ביוה"כ, ומשמעותו כדרך ההקרבה לה' או כדרך הקירבה אליו. הכפרה ביום הכיפורים, על החטאים ועל מקדש וקודשיו, ובמה נתייחד חטא זה. התענית ביוה"כ כהקרבה עצמית לעומת הקרבת קרבנות. מעלתו של הפרק השמיני במסכת העוסק בתענית ביחס לשאר הפרקים העוסקים במקדש וקודשיו.
אורות התחיה - הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א הציבור, היחיד ומקור האנטישמיות
אורות התחיה -פסקה ב'
הרב עוסק בהבדל בין היחיד הפועל מבחירה ושכל לבין הציבור המונע מאינסטינקטים וחושים טבעיים, ומסביר כיצד שורשי האנטישמיות נובעים מתחושה פנימית ולא משיקול דעת. במקביל, מובהר הצורך הייחודי של עם ישראל ב"מזון רוחני" מקורי לצד היכולת לשלב תרבות ומדע כלליים מתוך עוצמה תורנית.
רביבים השליחות הגדולה של מורי ישראל
לימוד התורה שעל ידו עולם הרוח מתקיים נעשה על ידי תלמידי החכמים וכל ישראל שקובעים עיתים לתורה | מעלת המורות שמלמדות בנות ובנים תורה ודרך ארץ, כמעלת המורים שמלמדים את הבנים | לימוד הילדים הוא התשתית של קיום התורה בעולם | אין מבטלים תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש | מצווה לבחור מורים יראי שמיים, מוכשרים בלימודם שיודעים ללמד תורה באיזון ובדייקנות | על כולנו מוטלת האחריות להעלות את החינוך והלימוד לראש סדר היום
אור החיים על הפרשה סוד יפת התואר במלחמה
אור החיים על פרשת כי תצא חלק א'
השיעור מבאר את תנאי ההיתר המיוחד של פרשת "אשת יפת תואר" על פי פירוש האור החיים הקדוש. דרך פנימיות התורה מוסבר כי הלוחם הדבוק בשכינה אינו נמשך ליופי הגשמי, אלא מזהה ומחלץ ניצוץ של נשמה קדושה שנשבתה בין האומות.
סליחות ימי הסליחות
השיעור עוסק בשורשם של ימי הרחמים והסליחות, מבריאת העולם וארבעים הימים של משה רבנו ועד למנהגי העדות השונות. כמו כן, מובהר מעמדם הייחודי של סדרי הסליחות ו-י"ג מידות כדבר שבקדושה וכעבודת ציבור המעוררת את רחמי הבורא.
מאמר שלישי עבודת השם מתוך שמחה וחיבור
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור מדגיש את חשיבות קיום המצוות מתוך שמחה, כוונה והכרת הטוב, ולא רק מתוך כניעה, יראה או חובה. דרך מקורות שונים מובהר כי השמחה במצווה יוצרת חיבור ודבקות ישירה בבורא, ומעלה את האדם לדרגות רוחניות גבוהות אפילו יותר מסיגופים ותעניות.
אורות התשובה - הרב הראל כהן קדושת האמצעים
אורות התשובה פרק ו פסקה ו' -ז'
מה היחס בין הנשמה לפעולות שלנו? כיצד זדונות נהפכות לזכויות? ומה הכוונה שלעתיד לבוא יהיה טעם העץ כטעם הפרי?
כי תצא פרשת כי תצא – סבלנות אחי
משה ומרים דוד המלך וגם אור החיים הקדוש ניסו להאיץ תהליכי גאולה וגילו לכולנו את עקרון היסוד של שילוב חריצות עם סבלנות
יומא חמשת העינויים ביום הכיפורים
הרב מביא את מקורם ההלכתי של חמשת העינויים ביום הכיפורים ודן במחלוקת הראשונים האם תוקפם הוא מדאורייתא או מדרבנן. דרך ניתוח הסוגיות מתבאר כי מהות העינוי אינה גרימת סבל פיזי, אלא שביתה מתענוגות הגוף והתעלות רוחנית.
