ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- דרשות הר"ן
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יוסף בן גרסיה
וּתְשׁוּבַת זוֹ הַשְּׁאֵלָה: שֶׁאִם יִצְטָרֵךְ הַנְּבוּאָה לְעַצְמוֹ וְלֹא לְזוּלָתוֹ*, הָיָה רָאוּי שֶׁיִּנָּבֵא מִי שֶׁיִּמָּצְאוּ בוֹ הַשְּׁלֵמֻיּוֹת אֲשֶׁר תִּשְׁלַם בָּהֶן הַנֶּפֶשׁ, יִהְיֶה הַגּוּף שָׁלֵם אוֹ חָסֵר, אֲבָל בִּהְיוֹת הַנָּבִיא מְנַבֵּא לֶהָמוֹן וּמוֹדִיעַ אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, יִצְטָרֵךְ לִהְיוֹת נִבְחָר וְנִרְצֶה מִכָּל הַכִּתּוֹת* – מֵאוֹהֲבֵי הַחָכְמָה, וְאוֹהֲבֵי הָעֹשֶׁר, (ובוחרי) [וְאוֹהֲבֵי] הַגְּבוּרָה, וְשֶׁיִּשְׁלְמוּ לוֹ* מַעֲלוֹת הַמִּדּוֹת. וּכְבָר יָדוּעַ, כִּי אֵינֶנּוּ נִקְרָא "נָבִיא" רַק* מִהְיוֹתוֹ מַשְׁמִיעַ תָּמִיד וּמְדַבֵּר לֶהָמוֹן אֲשֶׁר יְצַוֵּהוּ ה' יִתְבָּרַךְ, כִּי הַמְדַבֵּר תָּמִיד יִקָּרֵא "נָבִיא", כְּאָמְרוֹ (שמות ז א): "וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ", לֹא רָצָה בּוֹ* שֶׁיִּדְבַּק הַשֶּׁפַע בְּאַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לַנָּבִיא יִדְרֹשׁ מֵאִתּוֹ הָעֲתִידוֹת, אֲבָל רָצָה בּוֹ שֶׁהוּא יַשְׁמִיעַ* מַה שֶּׁיָשִֹים מֹשֶׁה בְּפִיו. וְלָכֵן יִקָּרֵא נְבִיא ה' יִתְבָּרַךְ – "נָבִיא", וּנְבִיא הַבַּעַל – "נָבִיא", כִּי הַלָּשׁוֹן נִגְזַר* מִן (ישעיה נז יט) "נִיב שְׂפָתָיִם". וְלָכֵן לֹא יִהְיֶה רָאוּי לִנְבוּאָה אֶלָּא מִי שֶׁיַּשְׁלִימוּ בּוֹ מַעֲלוֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת וּמַעֲלוֹת הֲמוֹנִיּוֹת*. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק "הַמַּצְנִיעַ": "בַּעַל קוֹמָה", כִּי אֵין רָאוּי לְהוֹכִיחַ רַבִּים רַק אִישׁ שֶׁל צוּרָה, כִּי הֶהָמוֹן יְקַבֵּל דְּבָרָיו יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ*, כָּעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ בְּ"תַעֲנִית" (טז א): "תָּנוּ רַבָּנָן: יֵשׁ שָׁם* זָקֵן - אוֹמֵר זָקֵן, אֵין שָׁם זָקֵן - אוֹמֵר חָכָם, אֵין שָׁם לֹא זָקֵן וְלֹא חָכָם - אוֹמֵר אָדָם שֶׁל צוּרָה", וְזֶהוּ שֶׁמָּצִינוּ בְּדִבְרֵי יִרְמְיָהוּ (ירמיה א ו): "לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי", לֹא אָמַר: "אֵינִי צַדִּיק", אוֹ: "חָסִיד", אֲבָל אָמַר: כִּי עִם הֱיוֹתוֹ רָאוּי לִנְבוּאָה מֵאֲשֶׁר* שָׁלְמוּ מַעֲלוֹת נַפְשׁוֹ, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא יָדַע דַּבֵּר אֵינֶנּוּ רָאוּי לִהְיוֹתוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ בִּמְלָאכוֹת* ה' וּלְפַרְסֵם אֲשֶׁר יְצַוֶּנּוּ. וְלָכֵן יִמְנֶה רַבִּי יוֹנָתָן "גִּבּוֹר" וְ"עָשִׁיר", עִם הֱיוֹת כִּי אֵין בַּמַּעֲלוֹת הַלָּלוּ שְׁלֵמוּת לַנֶּפֶשׁ אוֹ תּוֹעֶלֶת, רַק מֵאֲשֶׁר הֵן מַעֲלוֹת יַחְפְּצוּ בָּהֶן הֶהָמוֹן, וְיִהְיֶה בָּהֶן הַנָּבִיא נִכְבָּד וּמְעֻלֶּה •.
כדי שלא יפחד מההמון
גַּם כֵּן* אֶפְשָׁר שֶׁיִּכְלֹל בְּאָמְרוֹ "גִּבּוֹר" – שֶׁיִּהְיֶה אַמִּיץ לֵב וְלֹא יָשׁוּב* מִפְּנֵי כֹּל, כִּי בִּהְיוֹתוֹ מִשְׁתַּלֵּחַ לְהוֹכִיחַ עַם רַב וּלְהִנָּבֵא טוֹב אוֹ הֶפְכּוֹ, אִם יִירָא מֵהֶם וּמֵהֲמוֹנָם יַסְתִּיר נְבוּאוֹתָיו, וּכְבָר הֻצְרַךְ ה' יִתְבָּרַךְ לְהַזְהִיר לְיִרְמְיָהוּ לְבַל יֵחַת מֵאֲשֶׁר יִנָּבֵא אֲלֵיהֶם רָעָה (ירמיה א יז): "וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם", וְכֵן יְשַׁעְיָהוּ שִׁבַּח עַצְמוֹ מֵאֲשֶׁר הִשִּׂיג מִדָּה זוֹ, אָמַר (ישעיה נ ו-ז): "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחַיַּי לְמֹרְטִים וגו', וַה' אֱלֹהִים יַעֲזָר לִי עַל כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי, עַל כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ" וגו', וּלְזֶה הַטַּעַם מָנָה גַּם כֵּן בְּכָאן "גִּבּוֹר". אֲבָל בְּאָמְרוֹ "עָשִׁיר", וּבְפֶרֶק "הַמַּצְנִיעַ" (שבת צב א): "בַּעַל קוֹמָה", עִקַּר הַטַּעַם כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ: כִּי אֵין רָאוּי לְדַבֵּר בִּפְנֵי עַם עָצוּם וּבַעֲלֵי הַחָכְמָה כְּיִשְׂרָאֵל אִם לֹא יִשְׁלַם בְּכָל הַמַּעֲלוֹת.
אין ראוי לדבר לפני ההמון אלא השלם
וְגַם הַמְדַבֵּר בָּרַבִּים צָרִיךְ לִהְיוֹת חָכָם שָׁלֵם. כְּבָר אָמְרוּ בְּמַסֶּכֶת "מַכּוֹת" (י א): 'וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה' (קהלת ה ט)– לְמִי נָאֶה לִלְמֹד תּוֹרָה בֶּהָמוֹן, לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ*", וְכָל זֶה אֵינוֹ רַק* כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ הַכֹּל מִמֶּנּוּ*, אֲבָל אִם אֵינָם צְרִיכִים לִלְמֹד תּוֹרָה בֶּהָמוֹן – אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ נֶאֱסֹר לְדַבֵּר בַּתּוֹרָה בָּרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בְּ"סֻכָּה" (מט ב): "תָּנָא דְּבֵי רַב עָנָן: מַאי דִּכְתִיב 'חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ' (שיר השירים ז ב)– לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה בְּ'יָרֵךְ', לוֹמַר לְךָ: מַה יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר* אַף דִּבְרֵי תוֹרָה בַּסֵּתֶר". וּבְ"מוֹעֵד קָטָן" (טז ב): כְּשֶׁיָּצָא רַבִּי חִיָּא וְשָׁנָה לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּשּׁוּק, שָׁמַע רַבִּי וְאַקְפִּיד עַד דִּנְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ* תְּלָתִין יוֹמִין.
___________________________________
לְזוּלָתוֹ – לאחרים. יִהְיֶה – אף אם יהיה. מִכָּל הַכִּתּוֹת – מכל סוגי האנשים. וְשֶׁיִּשְׁלְמוּ לוֹ – בנוסף להיותו רצוי בעיני ההמון עליו להיות מתוקן במידותיו. רַק – אלא. לֹא רָצָה בּוֹ – אין הכוונה. שֶׁהוּא יַשְׁמִיעַ – וזו הגדרת הנביא: משמיע לאחרים. הַלָּשׁוֹן נִגְזַר – שורשה הדקדוקי של המילה נביא. וּמַעֲלוֹת הֲמוֹנִיּוֹת – הנחשבות בעיני ההמון. מִזּוּלָתוֹ – מאדם אחר. יֵשׁ שָׁם – הסוגיא עוסקת במי שאומר דברי מוסר בפני הציבור בתענית ציבור. מֵאֲשֶׁר – מכיוון. בִּמְלָאכוֹת – בשליחות. גַּם כֵּן – טעם נוסף. וְלֹא יָשׁוּב – לא יחזור מדבריו מחמת הפחד. לְמִי שֶׁכָּל הַתְּבוּאָה שֶׁלּוֹ – "שבקי במקרא במשנה בהלכות ובאגדות" [רש"י]. רַק – אלא. כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ הַכֹּל מִמֶּנּוּ – אולי כוונת הר"ן שהתירו ללמוד בהמון רק כי באופן זה רבים לומדים. יָּרֵךְ בַּסֵּתֶר – אבר מוצנע. נְהַג נְזִיפוּתָא בְּנַפְשֵׁיהּ – הנהיג עצמו כנזוף.
ביאורים
הר"ן מפרט שתי סיבות לצורך הצטיידות הנביא במידת הגבורה ולהיותו עשיר. תפקידו של הנביא אינו לגלות עתידות, אלא בעיקר לפנות אל העם בדברים, להוכיחם וללמדם את דבר ה'. ראיה לכך מביא הר"ן מנבואתו של אהרון במצרים ("ואהרון אחיך יהיה נביאך"), שתפקידה היה להמליץ את דבר ה' לפני פרעה ולא לגלות עתידות.
אי לכך, על הנביא להיות בעל מעמד ציבורי גבוה, אחרת יהיו חלקים בעם שיזלזלו בדבריו בחשבם כי הם נעלים ומוצלחים ממנו ולא יסכימו לקבל דברי תוכחה ממי שבעיניהם שפל מהם. אם הנביא, בנוסף למעלותיו הרוחניות, יהיה גם בעל חכמה, גבורה ועושר, יהיה באפשרותו להתחבר לכל המעמדים והסגנונות שבעם ודבריו יישמעו. לעומת זאת, אדם חלש או עני לא יצליח להשפיע על אנשים הנוטים להעצים יתר על המידה את מעלת החוזק הגופני או הממון.
הר"ן מביא פירוש נוסף בו הוא מבאר שהגבורה המדוברת איננה גבורה גופנית אלא אומץ לב. מידה זו נדרשת מהנביא משום שלעיתים יש צורך להוכיח את העם בדברים קשים או להתרות מפני מקרים רעים, ואדם המפחד מתגובת הציבור עלול לכבוש את נבואתו בלי לפרסמה או לא לבצע שליחותו כראוי, על כן יש צורך באדם בעל אומץ לב שלא יחשוש מתגובת ההמון.
הרחבות
•האם עושר וגבורה מסייעים לנבואה?
וְלָכֵן יִמְנֶה רַבִּי יוֹנָתָן "גִּבּוֹר" וְ"עָשִׁיר"... וְיִהְיֶה בָּהֶן הַנָּבִיא נִכְבָּד וּמְעֻלֶּה. הר"ן מבאר שהגבורה והעשירות אינן תנאים לעצם קבלת הנבואה מה', אלא הן נצרכות כדי שהנבואה תתקבל על ידי השומעים. מדברי הרב קוק ניתן ללמוד הסבר אחר לדברי הגמרא. הרב קוק כותב, שכדי שהנפש תהיה במצב נפשי המאפשר התגלות אלוהית "צריכה הבריאות, הגופנית והנפשית, להיות שלמה". [אורות הקודש א עמ' קנ]. הרב קוק מלמד, כי ישנו קשר בין מצבו הגופני של האדם למצבו הרוחני. לכן, רק כאשר האדם שלם מבחינה גופנית, הוא יכול להימצא במצב המאפשר קבלת נבואה ורוח הקודש.
בשם עיקרון זה כותב הרב קוק: "גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש... כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים, ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנתחלשה, זכר לתחית המתים הגופנית" [אורות התחיה לג].
שאלות לדיון
מה אנו יכולים ללמוד מדברים אלו של הר"ן ביחס לקירוב רחוקים כיום?
האם ציפיית העם לנביא חכם ועשיר היא בהכרח קטנונית? מה אנו יכולים ללמוד מדרישה זו?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
למה ללמוד גמרא?
איך עושים קידוש?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה משווים את העצים לצדיקים?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
