ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים הכנה לחג השבועות

עשה תורתך קבע

מוקדש לרפואת
שרה בת רבקה שינדל
לחץ להקדשת שיעור זה
אחד הניסויים המדעיים, המפורסמים בתולדות העולם, הוא ניסוי 'הכלב של פבלוב'. פבלוב היה מדען ופיזיולוג רוסי, זוכה פרס נובל, שפיתח וביסס במחקריו את המושג – 'התניה קלאסית'.
וזה דבר הניסוי – פבלוב חיבר צינור לבלוטת הרוק של כלבים. כלבים אלה אולפו לבוא לאכול לשמע צלצול פעמון. פבלוב שם לב, שהכלבים מייצרים ריר עוד לפני שהאוכל בא אל פיהם, רק ממראה או מריח האוכל. בשלב מאוחר יותר של הניסוי, כשהכלבים התרגלו לקשר שבין צלצול הפעמון והאוכל, הם החלו להפריש ריר למשמע צליל הפעמון גם במקרים בהם לא הוגש אוכל.
ניסוי זה הוכיח שהגוף פועל באופן אוטומטי על פי הרגליו. ואכן, כל אדם הקשוב לגופו מכיר עיקרון זה, למשל – 'שעון ביולוגי', האדם מתעורר מעצמו בשעה שהוא רגיל לקום. כך הדבר מבחינה פיזיולוגית, ומבחינה רוחנית?
בשעה שמכניסים אדם לבית דין של מעלה, שואלים אותו מספר שאלות, וביניהם (שבת לא.)– 'קבעת עיתים לתורה'?
המדקדק בלשון חז"ל מבחין, שלא שואלים את האדם – 'למדת תורה', כי אם – 'קבעת עיתים'. בית דין של מעלה לא מסתפק בלימוד תורה, הוא דורש דווקא שזו תהיה תורה קבועה. לפי הניסוי שהבאנו הדרישה מובנת, רק הקביעות הופכת את התורה לחלק מהאדם. מי שמתרגל ללמוד בשעה קבועה, הרי כשלא ילמד הוא ירגיש שמשהו חסר לו.
מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שפעם במוצאי יום כיפור צעק – אני רעב!
התפלאו תלמידיו ומקורביו לשמע הצעקה, שהרי אפילו יהודי פשוט שוהה מעט במוצאי יום כיפור – מתפלל ערבית ומברך את הלבנה, וכיצד צדיק כר' לוי יצחק שקוע ברגע כזה ברעב גשמי?
ביאר להם ר' לוי יצחק את כוונתו – 'אני רעב ללמוד גמרא. כל היום התפללתי ולא למדתי'. זהו כח ההרגל והקביעות.
קביעות מתבטאת גם במקום ולא רק בזמן. "אמר רבי חלבו אמר רב הונא - כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים לו: אי חסיד, אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו", וכבר למד מכאן המהר"ל את גודל חשיבות קביעות המקום. כשאדם קובע מקום לעניין מסוים, הוא מעניק לו בכך חשיבות וחיבור פנימי.
לרעיון זה יש ביטוי יפה ומעניין בחג מתן תורה. קיבלנו את התורה במדבר. המדבר הוא מקום של נוודים, מקום של חוסר קביעות. ואכן, התורה מבטאת נקודה זו באומרה – "ה' מסיני בא, וזרח משעיר למו, הופיע מהר פארן..", כביכול – ההתגלות האלוקית מופיעה כל פעם ממקום אחר.
זהו המצב בתחילת הדרך. העולם החומרי מקבל מבחוץ תורה רוחנית, ועליו לעבור כברת דרך עד שיבין ויפנים שהתורה מתאימה לו, מבטאת את שורש נשמתו, ומחוברת לפנימיותו ולא לחיצוניותו. עוברים דורות, ושני לוחות הברית , המבטאים את התורה שירדה לנו משמיים, ממשיכים לנדוד ממקום למקום.
נדודיהם מסתיימים ביום בו מחליט דוד להעלותם לירושלים. החלטה זו עומדת במבחן קשה מאד (שמואל ב' טו). בשעה שאבשלום מורד בדוד, ודוד נאלץ להימלט מירושלים, מחליטים הכוהנים והלויים שארון הברית צריך להצטרף למסע הנדודים של דוד. להבנתם, הארון צריך להיות עם מלך ישראל – מוקד העם. אך דוד מצווה עליהם להשיב את הארון לירושלים. בכך מכריז דוד שהמוקד אינו המלך כי אם המקום – ירושלים.
התורה הגיעה למקומה הקבוע. ירושלים הופכת ל'נחלה' של קבע. ואף שלמה המלך בונה מחילות בהר הבית, כדי שהארון יישאר שם לנצח.
שבועות, חג מתן תורתינו הוא גם יום ההילולא של דוד מלך ישראל, שקיבע את התורה למקומה. ואף אנו נלמד מכאן להפוך את לימוד התורה ללימוד של קבע. לקבוע עיתים לתורה, ולהשתדל להתחבר לבית מדרש – מקום של קבע ללימוד תורה.
ותפילה בליבנו, שתשוב התורה ותתגלה במקומה הקבוע בבית מקדשנו – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
עוד בנושא הכנה לחג השבועות

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il