ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש שבת ומועדים הכנה לחג השבועות

והייתם לי סגולה מכל העמים

לחץ להקדשת שיעור זה
בס"ד יום ה' לסדר במדבר
כ"ז
אייר תשס"ט, מֻ"ב לעומר
אי שם בטיסה מעל הים

לתלמידנו וידידנו היקר
הרב יואל קלינג שליט"א
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון לאוי"ט

נתתי אתמול שיעור בפאריס בענין חוזים בכפייה, תקפם במשפט העברי ובמשפט משווה, ואני שואל את עצמי האם החוזה שכמה מאתכם חתמו בשעתו, על הסכמתם להמיר את ביתם בפיצויים וכדומה, תקף על פי משפט העברי...
והנה ההלכה הבסיסית היא כדברי רב הונא, שתלויהו וזבין זביני זביניה (עי' סוגיא בבא בתרא מ"ז,ב וכו'), שאם "תליוהו" עד שאמר "רוצה אני", והוא נאות למכור את קרקעו או נכס אחר, החוזה תקף. והערתי שם שהלכה זאת היא מחוייבת המציאות, דאחרת נמצא אתה מערער את "חוזה התורה" שגם הוא ניתן בכפייה, בבחינת "כפו עליהם הר כגיגית" (שבת פ"ח,א)... ואמנם עד שהדר קבלוה בימי אחשורוש בנפש חפצה, ניתנה אפשרות לערער על ה"חוזה", וזוהי זכות ה"מודעה" שניתנה לישראל (עיי"ש. זכות זאת מקבילה במקצת לזכות ה"מודעה" שניתנה למי שכופין אותו למכור, והיא מוקנית כל עוד לא "חתם" סופית על החוזה, עיי"ש בסוגיא בבבא בתרא). אך זכות זאת אומרת שבעצם יש ערך לחוזה, רק שע"י "פרוצדורה משפטית", יכול הוא לערער על תקפו, או יותר נכון, על "זכותו" של מי שכפה, כלומר הקב"ה, להטיל על ישראל עונש במידה ואיננו שומרים על תנאי החוזה.
והנה, התנאי הבסיסי כדי שיהיה תוקף ל"תלויהו וזבין" - זה שהמוכר קיבל פיצוי כספי מלא על הנכס ש"מכר" (עיי"ש בבבא בתרא ברשב"ם ובתוספות). הרעיון הוא, שאם קיבל את מלא המחיר, בדיעבד האדם אומר לעצמו: סוף סוף לא הפסדתי מאומה (עיי"ש ברשב"ם). כלומר, ירדו חכמים לסוף דעתו, שבנסיבות הקיימות, מתוך שידע שהוא מקבל פיצוי מלא, הוא גמר בדעתו למכור ע"מ להשתחרר מהאונס. ולכאורה, אין זה כלל המקרה אצלכם, גבורי גוש קטיף וצפון השומרון, כי גם לו יצוייר שהייתם מקבלים פיצוי מלא, הרי זה פיצוי כלכלי על הערך של המגרש והבית, אך בשום אופן אין כאן "פיצוי" על הנזק הנפשי האדיר, כשאילצו אתכם להיפרד ממקום שהיה קדוש בעיניכם, ושפיתחתם כלפיו אין סוף רגשות... (ועי' גם בתשובות הרא"ש סי' ע"ב, ה').

והייתם לי סגולה מכל העמים
ועדיין מהדהדת השאלה, כיצד אירע הדבר, כיצד התגלגלנו לידי כך ש"כפו עליכם הר כגיגית" ואילצו כעשרת אלפים נפשות לעקור מביתם, וזה עבר את ה"צנזורה" של העם ושל נבחריו?
והנה עתה רבים הדבורים על "שתי מדינות לשני עמים", החל מנשיא ארה"ב וכלה בדרישה דומה העולה בהרבה חוגים בתוככי העם היהודי. וכי עדיין כל הנסיונות שניסינו "לתת" לשכננו מתנות, שרק הגביר את תאוותם לא דים כדי להרתיענו ממעשים חד-צדדיים או כביכול דו-צדדיים? ומה גם שבעצם טיבה, מדינה כפי שגם ה"נאורים" בתוכנו רוצים להעניק לשכננו, איננה "בר קיימא" מבחינה כלכלית, ודאי לא מבחינה צבאית, וקשה לדמיין שיסתפקו באותו "מועט". בסופו של יום, גם אם נדמיין שהשכנים מתכוונים ל"שלום אמת", המציאות תכפה ששטח מדינתם יהווה "קרש קפיצה" ע"מ לערער את המדינה היהודית כולה.
ואביע כאן רעיון שתמציתו שמעתי מהרב אהרן וקסלשטיין שליט"א (שאתו אני עובד על כתבי מו"ר הרב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש"): האחיזה ב"קרני המזבח", הנסיון למצוא פיתרון שבהיבט הרציונלי הוא הזוי (ודאי לא פחות מאשר מה שלדידם ארץ ישראל לעם אחד הוא פיתרון הזוי...), יש בה היבט עמוק. הוא משתלב עם התפיסה שאיננו עם ייחודי, שלא ניתנה לנו ממרומים שליחות עלי ארץ. וכיון שכך, חייב להיות שיש פיתרון "רציונלי" למאבק בין בני ישראל ובני ישמעאל. וכי לנצח חרב תאכל בקרבנו? ואז מנסים כל מיני פתרונות ע"מ להוכיח שיש פיתרון... נסיגה חד-צדדית, נסיגה תחת הסכם עם פיקוח בין-לאומי, וכהנה וכהנה. ואם כל זה לא הולך, לא נלאה, עד שנמצא את ה"פיתרון", גם אם מצטייר כחלום שאין לו אחיזה במציאות.
השקפה זאת מעוגנת באמונה עמוקה שמה שקורה אתנו בארץ ישראל, הוא מה שקורה עם כל העמים עלי תבל, וגם שם יש מאבקים ומלחמות בין שבטים ובין עמים, אך בסופו של יום, המאבקים מסתיימים, גם אם עולים הם בקרבנות הרבה. ההבדלים "בתוכנו" הם רק טכניים: האם יש להתאזר בסבלנות עד שיימצא הפיתרון, או האם יש ללכת "לפני המחנה", לדמיין "חזון" ולכפות את המציאות עפ"י הדמיון... ודומה שאתם, הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, הייתם הקרבן של אותו דמיון (מעבר להיבטים האישיים של המנהיגים, שכבר רבות דובר עליהם).
אנו יודעים מתוך חוויתנו בהר סיני, שעם סגולה אנחנו, שיש לנו שליחות עלי אדמות. מתוך אותה שליחות, מודעים אנו ג"כ שיש מי בעמי העולם שעינו צרה בשליחות הזאת, ויעשה את הכל ע"מ לטרפדה. כך היה מימי קדם עם עמלק (הגם שיש בגויים כאלו שהגיבו בדרך הפוכה, ראה יתרו!), וזה המשיך לאורך כל ההיסטוריה, והיום, אלו שעומדים כחוד החנית במאבק נגד ישראל, הלא הם בני ישמעאל (שקצת קיבלו על עצמם את "שליחותו" ו"הלכתו" של עשיו...). וצריך להדגיש, אין ייעודנו פרי המאבק נגדנו, אלא אדרבה ואדרבה, המאבק הוא תוצאה של ייעודנו! מתוך כל אלה אין אנו מתפלאים מהמאבק, וגם איננו נרתעים ממנו. ורק מאמינים אנו שסוף הכבוד לבוא, סוף ההכרה לבוא, והיא תשתלב עם הכרת העולם במלכות שד-י. ואנו כיעקב בשעתו מתכוננים בינתיים לדורון (רק כבשים, לא שטחים...) לתפילה ולמלחמה, ואנו אומרים כיעקב לעשיו ולבאי כוחו: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבא אל אדני שעירה" (בראשית ל"ג, י"ד).
ואולי יש לדרוש בהכי את הפסוק "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" (שמות י"ט, ה'). "הארץ" זה גם העולם וגם ארץ ישראל (ידוע הסיפור עם ילד בתל אביב שלמד בבית הספר את הפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", והוא פונה למורה: המורה, ומי ברא את חוץ לארץ?...). ואם נכיר שאנו עם סגולה, הרי העולם יכיר שלד' ארץ ישראל והוא נתנו לאשר ישר בעיניו. מאידך אם נכיר שארץ ישראל היא לד', הרי העולם יכיר שעם סגולה אנחנו, יחדול לחמוד בנו (כפי ההבטחה: "ולא יחמד איש את ארצך בעלותך ליראות את פני ד' אלוקיך" - שמות ל"ד, כ"ד), ואדרבה יבוא לשמוע את ה"תזמורת האלוקית" שעם ישראל "מנצח".

חוזה הדדי
בימים אלו לומדים בדף היומי ענייני יאוש (לצערי איני לומד את הדף באופן קבוע). והרהרתי שיש כעין חוזה הדדי בין הקב"ה וכנסת ישראל, חוזה של אי יאוש (וידועה אמרתו של הרבי מקוצק בענין "יאוש שלא מדעת" - שמי שמתייאש, סימן הוא שאין בו דעת...). הקב"ה אינו מתייאש מעמו, וכאבא המצפה לחזרתו של בן, יושב בשמים מצפה שהעם יחזור ויתחבר אל אביו.
וכבר מספרת הגמ' במכות כ"ד,א על רב שהיה מפחד כשהיה קורא בפסוק: "ואבדתם בגויים" (ויקרא כ"ו, ל"ח), והגמ' מגיבה: מתקיף לה רב פפא - דלמא כאבידה המתבקשת, דכתיב "תעיתי כשה אובד בקש עבדך" (תהלים קי"ט, קע"ה). יחס זה יסודו ומקורו באהבת אב לבן, שמעולם אינו מתייאש ממנו, גם כשהבן נתרחק ממנו תכלית הריחוק. יחס זה של אהבה בא לביטוי מופלא במנין שנצטוינו למנות ולחזור ולמנות את ישראל מתוך חבתן (רש"י ריש במדבר), גם כשיודעים שהמספר לא יכול היה להשתנות (ראה שמות ל"ח, כ"ו והשווה עם במדבר א', מ"ו, ועי' רש"י שמות ל', ט"ז והרמב"ן השיג עליו ואכמ"ל). והרי זה כרועה המונה את צאנו, את שיו "עד תעברנה הצאן על ידי מונה" (ירמיהו ל"ג, י"ג)
ומאידך, גם ישראל איננו נופל ליאוש. הוא אינו חדל מלהאמין בביאת גואל צדקנו גם אם יתמהמה, גם בעתים שהכל מורה שהעיכוב הוא כביכול לנצח (מספרים שאחרי כבוש ירושלים מן הירדנים ע"י ישראל, בשנת תשכ"ז -בל נשכח שמחר הוא יום כ"ח אייר!- עלה נציג ירדן באו"ם על הבמה והתחיל את נאומו בזה"ל: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"... עלה נציג ישראל על הבמה ואמר לו: אם תחזרו על משפט זה בעוד אלפיים שנה, נהיה מוכנים להיכנס אתכם למו"מ...). בשעה ששועל יוצא מבית קדשי הקדשים, רבי עקיבא רואה בזה תחילת גאולה... (עי' מכות כ"ד,ב). ובשעות ההסתר הכי קשות, עם ישראל, ככלל, המשיך להאמין באמונה שלמה שמאחורי ה"עננים השחורים" - אור גדול.
וגם כושר מופלא זה שלא להתייאש, יסודו ומקורו באהבה של בן לאב. ואביא בזה רעיון מופלא שזכיתי לשמוע מדודי הרב משה בוצ'קו שליט"א, ראש ישיבת היכל אליהו. הפסוקים מספרים על נביא שקר המביא "אות או מופת" לאמת את דבריו כביכול, ונאמר שם: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ד' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים י"ב, ב' - ד'). ולכאורה, הרי זה יותר נסיון באמונה מאשר באהבה. אלא שה"אות או מופת" שמביא ה"נביא", אלו הוכחות מן ההיסטוריה שהשם עזב את עמו, שהנה הוא נתון לרדיפות אין סוף ואין מושיע לו, והרי לך כביכול סימן מובהק שהברית שכרת עם ישראל - אבד זוהרה ותקפה. אלא שהעם האוהב את ד' אינו מתפעל מהוכחות אלו, הוא אינו נופל ברוחו, כי חש הוא בכל לבבו ובכל נפשו שאב אינו עוזב את בנו.
ומתוך אותו "חוזה הדדי", בטוחים אנו שבמהרה בימנו, שוב יהיו פני הכרובים איש אל אחיו.
ואתם, הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, הנכם לכולנו דוגמה חיה של הכושר לשמור על רוח גבורה למרות כל הנסיונות הקשים, ויה"ר שבמהרה בימנו תזכו יחד עם כלל ישראל, לראות את אותו אור גדול.

בברכות מקרב לב
ובברכת חג שמח
אברהם אבא וינגגורט
עוד בנושא הכנה לחג השבועות

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il