בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה

מאבק על כל יהודי

לראות טוב – בכל אחד! ,מלחמה על כל אחד , מה אנחנו צריכים ללמוד מהמצב? , תרגילים אלוקיים

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תמוז תשע"ה
10 דק' קריאה 36 דק' צפיה
לראות טוב – בכל אחד!
שישים ריבוא אותיות לתורה, כך אמרו חכמים (ראה הערת הרצי"ה, לנתיבות ישראל א, מאמר רביעי, עמ' לה). לפי הספירה של היום זה לא בדיוק כך, אבל יש הסבר פנימי שבאמת יש שישים ריבוא אותיות בתורה, לא לפי החשבון הרגיל. חכמים אמרו את הדברים לא מתוך חוסר ידיעה אלא מהבנה פנימית. הגר"א מסביר שיש שישים ריבוא אותיות בתורה ויש שישים ריבוא שורשים של נשמות ישראל - לכל נשמה יש אות בתורה, חלק אלו-ה ממעל שיש בכל אחד ואחד מישראל. הכלל הוא שאם חסרה אות אחת בספר התורה, הספר כולו פסול. אפילו אות אחת! ללמדך שגם בישראל, אם חסר אחד מישראל, חסר בשלמות של האומה הישראלית, כל ישראל צריכים להיות חלק בשלמות, שלא יחסר אף אחד. נוסיף עוד נקודה. חז"ל אמרו שאדם אחד שקול כנגד כל העולם, וגם אות אחת בתורה שקולה כנגד כל התורה. בכל אות ואות, בגוון של האות הזו שבתורה, טמונה ורמוזה כל התורה כולה. כך גם בישראל. כמו שאנחנו אומרים על כל מצווה שתרי"ג מצוות תלויים בה, בכל מצווה יש משמעות של כל התרי"ג מצוות, גם כל הציווים של ה' נמצאים בכל מצווה ומצווה, כל הגוונים של כל המצוות כולן נמצאים בכל מצווה ומצווה, והם מקבלים את הגוון של המצווה המיוחדת הזאת - כך גם בכל אחד מישראל יש תמצית של כל ישראל. אם חסרה נפש אחת מישראל העם כולו איננו שלם, לכן אמרו: "כל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין לז, א).
אומר ה"מאור עיניים" (פרשת חקת, ד"ה זאת התורה) שאם אדם רואה בחברו דבר רע שישנא את הרע שבו, אבל את החלק הקדוש שבו יאהב כנפשו. הבעל שם טוב אומר שצדיק גמור שאין רע בקרבו גם לא רואה רע אצל אחרים. אדם שמסתכל במראה ורואה שפניו מטונפות, הוא לא שונא את עצמו אלא מצטער על הטינוף, על החיסרון, זה מפריע לו אבל הוא שונא רק את הרע - כך אדם צריך להתייחס גם לאחרים. זה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), צריך לשנוא את החיסרון ולא את כל האדם. זה מה שכתוב בפסוק: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהילים לד, יג), מי שרוצה לראות אצל האחרים טוב, מה הוא צריך לעשות "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע", תתקן את עצמך, שלא יהיה בך שום רע וממילא לא תראה רע אצל אחרים. "סוּר מֵרָע", אומר ה"מאור עיניים" שעצם ההסרה מרע כבר מבטלת את הכוח של העבירה, העבירה נבראת על ידי המחשבה, קודם האדם חושב ואחר כך הוא עושה, ברגע שהמחשבה שלו מסתלקת מהרע ממילא שורש הרע מתבטל, גוף העבירה נשאר ללא נשמה והוא מאבד את ערכו. זה מה שכתוב: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד), התורה היא אדם, "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם", אדם הוא התורה, עיקרו הוא החלק האלוקי שבו, צד התורה שבו. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית את עצמו עליה, שממית את העצמיות שלו, את המחשבה שלו, אין לו עצמיות חוץ מהכוח האלוקי שנמצא בתוכו. זאת אומרת שריבונו של עולם אחד, העולם האחד, ובתוך האומות יש עם אחד. על כן המצווה של: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", צריכה להיות אחדות מלאה. אם אדם מתבדל מאחד מישראל, בעצם זאת התבדלות מכל ישראל, כל ישראל אחד.

מלחמה על כל אחד
זה מזכיר לי משהו מהמשך הפרשה. "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי" (שם כא, א), חז"ל אומרים שהשבי היה שפחה אחת (רש"י שם), גם הלשון היא: "וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי", הכנעני שבה מישראל מה שישראל שבו מעמים אחרים, את השפחה. בסך הכול שפחה אחת, אפשר לחשוב! בשביל זה צריכים לגייס את כל הצבא ולעשות מלחמה? "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם" (שם ב), ישראל לא עוברים על זה בשקט, שבו מהם שבי! גם שפחה היא קצת יהודייה, היא חייבת במצוות כאישה, היא כבר חלק מעם ישראל, הטבילו אותה לשם עבדות והיא הפכה להיות חלק מעם ישראל. אמנם בחלק הפחות מעם ישראל אבל היא חלק, ולא עוברים לסדר היום כשאויב שבה אפילו שפחה. אם חסר אחד מישראל, חסרה השלמות של ישראל, כמו שחסרה אות אחת בתורה.
זה קשור גם במצב שלנו עכשיו. עברו כבר כשבועיים ימים מאז שנחטפו שלושת בני הישיבה (השיחה נאמרה בזמן החיפושים אחר החטופים: אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער הי"ד, לפני שנודע על רציחתם), וכשחסר אחד, אפילו שפחה, אין שלמות בישראל. מה שצריך לעשות בענייננו זה מה שכתוב כאן בתורה, לא לעבור על סדר היום, זה לא מקובל עלינו, לעשות את כל המאמצים הכי גדולים בלי חשבונות. בעלי החשבונות אומרים שאם נבעיר את היישובים של הערבים תתחיל אינתיפאדה, והתשובה להם היא מה שאמרו השבטים ליעקב אבינו. יעקב אבינו נבהל מאוד ממעשה שמעון ולוי בשכם, ואמר שעכשיו כולם יתנפלו על ישראל והם בסכנה עצומה! מה השיבו האחים? "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (בראשית לד, לא), מה התשובה הזאת - האם הסכנה הסתלקה? התשובה היא שפגעו בנו פגיעה גדולה מאוד ואי אפשר לשתוק. יעקב אומר להם: אתם צודקים אבל אי אפשר להגיב בתגובה כל כך חריפה, צריך להיות מידתיים, זאת סכנת נפשות! והאחים השיבו שאף אחד לא יתנפל עלינו, אנחנו השתוללנו וזה היה צודק, "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ"?! האם אנחנו יכולים לעבור עם זה לסדר היום? כל העולם יבין שזה צודק! לקחו שלושה בני ישיבה - כל העולם יבין שאנחנו צריכים לעשות רעש וסערה כזאת, מי לא יבין את הדבר הזה?! צריך סייעתא דשמיא כדי לקבל החלטה עם עוצמה, יש דברים שאסור לתת לעבור עליהם לסדר היום. "וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

מה אנחנו צריכים ללמוד מהמצב?
מה אנחנו יכולים ללמוד מהאירוע הזה, איזה מסר והדרכה אלוקית יש שאנחנו יכולים ללמוד? ראשית כל, להעצים את האמונה, כשהכול הולך טוב קל להאמין, אבל כשפתאום יש קושיות זה ניסיון. הקב"ה רוצה שנעמוד בו ונבין שהוא זה שמסדר את הדברים, שכל דעביד רחמנא לטב עביד בין אם מבינים ובין אם לא מבינים, צריך עומק של אמונה - להאמין שהכול מושגח.
הדבר השני שאנחנו יכולים ללמוד הוא שאדם לא יודע מה ילד יום. אדם יוצא לדרך, מתכונן להגיע הביתה - ולא מגיע. דקה לפני כן הכול היה נראה טוב, ופתאום הכול מתהפך. מתברר שלפעמים אנחנו לא יודעים את העתידות, ועל זה אמר שלמה המלך ברוב חכמתו: "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח), אדם לא יודע מה יקרה בעוד יום או בעוד שעה. גם אם אדם נמצא בביתו הוא לא יודע, יכולים להיות מאורעות פרטיים ומאורעות כלליים בלתי מצופים, אדם צריך להיות מוכן נפשית לכל מה שיכול לקרות, שאדם לא יאמר: 'אילו הייתי יודע שדבר כזה יקרה הייתי מתנהג אחרת לגמרי', אלא "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", כוונת הפסוק היא שלא יהיה באדם שום כתם, "בְגָדֶיךָ לְבָנִים" זה להימנע מהלא תעשה, וגם שלא יהיו לאדם חסרונות בקום ועשה, "שֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ".
אני לא אומר שצריך זהירות רק לפני ארועים לא טובים, צריך זהירות גם לפני אירועים טובים, "פִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים" (מלאכי ג, א), אי אפשר לדעת, הוא יכול לבוא באופן פתאומי. "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (שם כ), הגמרא במסכת נדרים לומדת מהפסוק הזה שצדיקים יוצאים ונהנים מהשמש, נעים, חם, מצויין - ולרשעים השמש היא כתנור בוער. זו אותה השמש, לצדיקים היא נעימה ואת הרשעים היא שורפת. איך זה יתכן - אלא מי שהתכונן והכין כלים לקלוט את האור הגדול - לא מסתנוור, הוא מתעלה ומתרומם מהאור הגדול שמופיע. מי שלא הכין את כל הכלים - כשבא אור כזה עוצמתי הכלי קטן ולא יכול להכיל את האור, והכלי מתפוצץ. כך חכמים מתארים שיהיה לעתיד לבוא. אף אחד לא יודע מתי זה יקרה בדיוק. הקב"ה מביא רק טוב, הוא נותן המון טוב בבת אחת, מי שיהיה מוכן לקבל את כל הטובה הזאת יתעלה ויתרומם מעלה מעלה, ומי שלא יהיה מוכן לכך, זה יכלה אותו. אין אדם יכול לעמוד ברוב טובה (תענית כג, א), גם הטובה צריכה להיות בגבולות, אך אם יש לאדם גבולות רחבים הוא יכול לקבל טובה גדולה מאוד. אדם צריך לחנך את עצמו כהדרכת החכם מכל אדם, "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר", להיות תמיד מוכן.
דבר שלישי שאנחנו צריכים ללמוד מהאירוע הזה הוא שזה לא אירוע פרטי של אנשים מסוימים. זה לא שאנחנו כואבים את הכאב של הבחורים והמשפחות, זה אירוע נגד עם ישראל. זה לא מקרה שקרה לשלושה בחורים, אלא יש כאן רצון לפגוע בכל עם ישראל הנמצא בארץ ישראל, להחליש אותנו, לזעזע אותנו, זאת המטרה. אנחנו נמצאים במלחמה, מלחמה על הדרך שלנו, מלחמה על כבוד שמים, מלחמה על דרכה של התורה, מלחמה על ארץ ישראל. במלחמה יש מאבקים, הסיטרא אחרא רוצה לפגוע ואנחנו צריכים להדוף אותו. צריכים ללמוד מהעניין הזה שאנחנו צריכים להתגבר להתמלא בכוחות חדשים של גבורה רוחנית. מה שאפשר לעשות באופן מעשי כדי לחזק את האחיזה שלנו בארץ ישראל - כמובן שיש לעשות, אבל שורש העניין העיקר הוא דרך האמונה שאנחנו הולכים בה - ודרך זו אנחנו צריכים להעצים.
דיברתי על כך עם תלמידי השמינית בישיבת "בני צבי", ואמרתי להם שכל אחד יכול להחליט שהוא משפיע על אחד שהכי קרוב אליו. אם הוא יכול להשפיע על מישהו רחוק מה טוב, אך אם לא, שישפיע על זה שהכי קרוב אליו, שהכי יש לו השפעה עליו. וכשמצליחים להשפיע על אחד ממשיכים והולכים להשפיע על עוד אחד. להשפיע, להרים את החבר ממדרגה שהוא נמצא בה למדרגה חדשה. אין לי ספק שכל אחד יכול להשפיע, לא רק אלה שיש להם כוחות רוחניים חזקים. ובוודאי שכל אחד יכול להשפיע לפחות על אחד. מי זה האחד הזה? הוא בעצמו, כל אחד יכול לקחת את עצמו ולומר: "אני אחד מישראל, צריך להרים אותו". אף אדם לא יפריע לו להשפיע על עצמו, אין מי שיכול להכתיב לו מה לעשות עם עצמו. עליו לקחת את עצמו, לא מתוך מחשבה פרטית ואגואיסטית אלא מתוך מחשבה שאני מטפל עכשיו באחד מבני הנוער בישראל ומרים אותו גבוה גבוה, צריך להרים את הנוער ואת ישראל, נתחיל באחד, יש לי השפעה גדולה מאוד עליו ואני אעבוד עליו וארים אותו מעלה מעלה. ברור שאם אדם יצליח עם עצמו הוא יכול להצליח גם עם אחרים, אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים (ברכות ו, ב). הרב צבי יהודה הסביר שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים בראש ובראשונה לעצמו, יש בו יראת שמים ואז הוא שולט על כוחותיו, הוא המנהיג של עצמו, זאת התחלת המנהיגות, שאדם ינהיג את עצמו. אם אדם מנהיג את עצמו כראוי הוא יכול להנהיג גם את האחרים. אי אפשר להנהיג אחרים בלי שאדם ינהיג את עצמו. הפשט בדברי חז"ל הוא שדבריו נשמעים לאחרים, אבל הרב צבי יהודה הוסיף שזה מתחיל מעצמו, קודם כל שאדם ישמיע לעצמו יקח את עצמו.
אלו שלושה דברים שאנחנו צריכים ללמוד מהמצב שאנחנו נמצאים בו כעת. אין כל ספק שהדברים האלו ישפיעו על התוצאות, גם על התוצאות הכלליות של המאבק וגם בעזרת ה' על שלושת הנערים.

תרגילים אלוקיים
אני רוצה להמשיך בפרשה:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ... נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי וְנָתַתִּי מִכְרָם רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמֶר לֹא תַעֲבֹר וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו (במדבר כ, יד-כא).
כל הסיפור הזה לא נעים. ישראל מתחננים בפני אדום שייתן לנו לעבור בדרך ואומרים לאדום: אנחנו נשלם על הכול, לא ניטה מדרך המלך, מה אכפת לך! והוא מאיים, יוצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, וישראל נאלצים לסגת ולעקוף את ארץ אדום. שואל "ספר העיקרים" (ד, כה): לכאורה לא היה צריך להביא את הסיפור הזה! בטח היו עוד סיפורים ממסעי בני ישראל במדבר שלא נכתבו, הרי לא כל מה שקרה התורה מביאה, וזה לא סיפור שמראה את גבורתם של ישראל או את הצלחתם!
התשובה לכך היא ההמשך של הפרשה, אחרי שישראל עושים את הסיבוב הם שולחים שוב מלאכים:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי לֵאמֹר אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם לֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ וְלֹא נָתַן סִיחֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה וַיָּבֹא יָהְצָה וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל לְפִי חָרֶב וַיִּירַשׁ אֶת אַרְצוֹ (שם כא, כא-כד).
סיחון רואה שישראל לא חזקים - הנה הם רצו לעבור בארץ אדום, מלך אדום לא הרשה ולא הייתה להם ברירה והם נכנעו. למה הם לא היכו את אדום ועברו בכוח? הרי עם ישראל יצא ממצרים לפני ארבעים שנה והיו להם ניסים ונפלאות! סיחון חושב שכנראה בני ישראל כבר לא חזקים. הקב"ה אימץ את לבבו כדי להפיל אותו. כך אומר הפסוק בספר דברים (ב, ל). הקב"ה חיזק את לבבו, וסיחון חשב שישראל הם חלשים והוא ינצח, והוא אסף את כל עמו, ובמקום שתהיה מלחמה על כל עיר ועיר, מלחמה ארוכה וקשה - הקב"ה הפיל את כולם בקרב אחד והניצחון היה מיידי.
לפעמים ריבונו של עולם עושה תרגיל. אנשים לא מבינים שזה תרגיל וחושבים שישראל חלשים ולא אמיצים, הנה הם מפחדים לצאת עם כל הכוחות ולהשתולל, הם חושבים שזאת חולשה של ישראל - ובאמת זה תרגיל, ריבונו של עולם עושה תרגילים. בתקופה שלנו זה כבר קרה כמה פעמים שמדינת ישראל הייתה נראית חלשה. זה קרה לפני מלחמת ששת הימים ולכן המצרים לא פחדו להכניס את הצבא שלהם לסיני, ישראל הגיבה בצורה רפה כל פעם שהיה פיגוע, בתקשורת הייתה אווירה שהכול מתמוטט, הכלכלה בירידה, יש ירידה של תושבים מישראל, והגויים חשבו שזאת הזדמנות להתגרות ולהציק לישראל - ואז הקב"ה הביא את מלחמת ששת הימים. ממש אותו הסיפור כמו שהיה עם אדום וסיחון - ככה היה גם אז. הייתה אווירה צינית במדינה, היו בדיחות שהאחרון שעוזב את המדינה שיכבה את האור, כאילו יש המון יורדים ואין עלייה, הכלכלה מדשדשת, הרי לעיתונות יש כישרון גדול להשחיר את המציאות, זה גרם שהאויבים שלנו הרימו ראש וכך קרה הניצחון הגדול. היה תהליך, המצרים נכנסו לסיני, אנחנו גמגמנו וגמגמנו ואז גם חוסיין מלך ירדן הצטרף, למרות שעד אז הייתה שנאה בין ירדן ומצרים... ואז פרצה מלחמת ששת הימים, והתוצאות ידועות. זאת לא הדוגמא היחידה, הרבה פעמים יש תופעות כאלה ואנחנו לא מבינים את ההתנהגות התבוסתנית של מדינת ישראל. הקב"ה מכוון את הכול ובסוף מתברר שהכול לטובה. כמובן שלא בגלל זה אנחנו צריכים להתנהג בחולשה, אבל בדיעבד כשמסתכלים על המאורעות צריכים לדעת שבסופו של דבר הכול מתגלגל לטובה.
בפרשה שלנו הגענו למעברות הירדן. הניצחון על סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן היה בסייעתא דשמיא גדולה מאוד, אלו שני המלכים שעמדו בשער ארץ ישראל כדי למנוע מאתנו להיכנס אל הארץ, וכשהם הוכרעו אנחנו כבר הגענו למעברות הירדן.
מספרים בשם הרב שאמר שסיחון הוא מלך חשבון, לפעמים מדברים עם אנשים על לעלות לארץ ישראל והם מתחילים לעשות חשבונות - צריך לנצח את מלך חשבון. לא לעשות חשבון האם לעלות או לא, האם זה הזמן המתאים או לא, האם זה ייפגע בפרנסה או לא - הצעד הראשון שפורץ את הדרך לארץ ישראל הוא לנצח את מלך חשבון.
אנחנו היום בראש חודש תמוז, מכאן התחילו הארבעים יום של המרגלים. אילו הם היו הולכים ברוח טובה ובעין טובה יום תשעה באב היה יום בשורה, גם י"ז בתמוז היה יכול להיות יום קבלת הלוחות, אבל הוא התהפך. תשעה באב היה צריך להיות יום הבשורה, שהמרגלים חוזרים ומספרים שטובה הארץ מאוד מאוד, ה' אתנו ואנחנו ננצח אותם, זאת ארץ מצוינת גדלים שם ענקים, ויש ערים בצורות, והפרות שלה גדולים מאד, הכול מוכן לנו, אפשר להסתכל על הכול באופן חיובי - ריבונו של עולם הולך להביא אותנו אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש, הכול מאוד מאוד מוצלח. כל ישראל היו עושים חגיגה, תשעה באב היה צריך להיות יום טוב בשל הבשורה הטובה, הארץ נחקרה והיא באמת ארץ זבת חלב ודבש. כך היה צריך להיות, והיום הזה צריך בעתיד להפוך ולהיות יום של בשורה טובה. כל הימים שהתהפכו לרעה צריכים לחזור ולהתהפך לטובה, לימים טובים. בארבעים הימים האלה חשוב להתעצם בתיקון חטא המרגלים, באהבת ארץ ישראל, באהבת התורה ובאמונה גדולה, אלו שלושת הדברים שבהם נכשלו המרגלים. בעזרת ה' שיהיה לנו חודש טוב ובשורות טובות בקרוב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il