ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- חובת הלבבות
וְאָמַרְתִּי עוֹד, שֶׁמָּא הֵן* כָּל כָּךְ מְבֹאָרוֹת וִידוּעוֹת לַכֹּל, וְכָל בְּנֵי אָדָם דְּבֵקִים בָּהֶם, עַד שֶׁלֹּא נִצְטָרְכוּ לְחַבֵּר בְּסֵפֶר. וְעִיַּנְתִּי מִנְהֲגֵי בְּנֵי אָדָם בְּרֹב הַדּוֹרוֹת הַנִּזְכָּרִים בַּסְּפָרִים, וּמְצָאתִים רְחוֹקִים מִן הַמִּין הַזֶּה מִן הַמִּצְוֹת, אֶלָּא הַזְּרִיזִים בְּחִירֵי הַסְּגֻלָּה בָהֶם, כְּפִי הַנִּזְכָּר עֲלֵיהֶם, אַךְ הַשְּׁאָר*, כַּמָּה הָיוּ צְרִיכִין לְהָעִיר וּלְהוֹרוֹת אוֹתָם, וְכָל שֶׁכֵּן רֹב אַנְשֵׁי זְמַנֵּנוּ זֶה, אֲשֶׁר זִלְזְלוּ בְּחָכְמַת מִצְוֹת הָאֵבָרִים, כָּל שֶׁכֵּן בְּמִצְוֹת הַלְּבָבוֹת. וַאֲשֶׁר יִדְּבֶנוּ לִבּוֹ מֵהֶם לְעַיֵּן בְּחָכְמַת הַתּוֹרָה, הוּא מִתְכַּוֵּן* לְדָבָר שֶׁיִּקָּרֵא בוֹ חָכָם אֵצֶל עַמֵּי הָאָרֶץ, וְשֶׁיַעֲשֶׂה לוֹ שֵׁם אֵצֶל הַגְּדוֹלִים, וְיֵט מִדֶּרֶךְ הַתּוֹרָה אֶל מַה שֶּׁלֹּא יַקְנֵהוּ מַעֲלָה יְתֵרָה*, וְלֹא יְנַקֵּהוּ מִמִּכְשׁוֹל בְּנַפְשׁוֹ, וְשֶׁאִם לֹא הָיָה יוֹדְעוֹ*, לֹא הָיָה נֶעֱנָשׁ עָלָיו, וְהִנִּיחַ לְעַיֵּן* בְּשָׁרְשֵׁי דָתוֹ וִיסוֹדֵי תוֹרָתוֹ, אֲשֶׁר לֹא הָיָה לוֹ לְהִתְעַלֵּם מֵהֶם וּלְהַנִּיחָם, וְשֶׁלֹּא יוּכַל לְקַיֵּם מִצְוֹת אִם לֹא יֵדָעֵם* וְיַעֲשֵׂם, כְּמוֹ אֱמוּנַת הַיִּחוּד*, אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְעַיֵּן בּוֹ מִצַּד שִׂכְלֵנוּ, אוֹ אִם יַסְפִּיק לָנוּ אִם נֵדָעֵהוּ מִצַּד הַקַּבָּלָה*, שֶׁנֹּאמַר שֶׁאֱלֹהֵינוּ אֶחָד, כַּאֲשֶׁר יֹאמְרוּ הַפְּתָאִים מִבְּלִי אוֹת וּמוֹפֵת*, אוֹ אִם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לַחֲקֹר עַל עִנְיַן הָאֶחָד הָאֱמֶת וְהָאֶחָד הָעוֹבֵר*, לְהַבְדִּיל* הָעִנְיָן הַזֶּה אֶצְלֵנוּ מִשְּׁאָר עִנְיְנֵי הָאֲחָדִים הַנִּמְצָאִים, אִם לֹא. וְהָעִנְיָן הַזֶּה אֵין הַמַּאֲמִין רַשַּׁאי שֶׁלֹּא יֵדָעֶנּוּ, שֶׁהַתּוֹרָה הִזְהִירָה עָלָיו, דִּכְתִיב (דְּבָרִים ד, לט): "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְיָ הוּא הָאֱלֹהִים". וְכֵן שְׁאָר מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת שֶׁזָּכַרְנוּ וְשֶׁאָנוּ עֲתִידִים לִזְכֹּר, אֲשֶׁר לֹא תִגָּמֵר אֱמוּנַת הַמַּאֲמִין אִם לֹא יֵדָעֵם וְיַעֲשֵׂם, וְהִיא הַחָכְמָה הַצְּפוּנָה, אֲשֶׁר הִיא אוֹר הַלְּבָבוֹת וְנֹגַהּ הַנְּפָשׁוֹת, וְעָלֶיהָ אָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים נא, ח): "הֵן אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת* וּבְסָתֻם חָכְמָה תוֹדִיעֵנִי".
חכמים החשיבו את דיני חובת הלבבות
וְאָמְרוּ עַל אֶחָד מֵהַחֲכָמִים, כִּי הָיָה יוֹשֵׁב עִם בְּנֵי אָדָם עַד חֲצִי הַיּוֹם, וּכְשֶׁהָיָה מִתְיַחֵד עִם אֵבָרָיו* הָיָה אוֹמֵר: הָבוּ הָאוֹר הַצָּפוּן, וְהָיָה אוֹמֵר עַל מִצְוֹת הַלְּבָבוֹת. וְנִשְׁאַל אֶחָד מִן הַחֲכָמִים עַל שְׁאֵלָה נָכְרִית* מֵעִנְיַן דִּין הַגֵּרוּשִׁין, וְהֵשִׁיב אֶת שׁוֹאֲלוֹ: אַתָּה הָאִישׁ הַשּׁוֹאֵל עַל מַה שֶׁלֹּא יַזִּיקֶנּוּ אִם לֹא יֵדָעֶנּוּ, הֲיָדַעְתָּ כָּל מַה שָּׁאַתָּה חַיָּב לְדַעְתּוֹ מִן הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר אֵינְךָ רַשַּׁאי לְהִתְעַלֵּם מֵהֶם, וְאֵין רָאוּי לְךָ לִפְשֹׁעַ בָּהֶם, עַד שֶׁנִּפְנֵיתָ לַחְשֹׁב בִּשְׁאֵלוֹת נָכְרִיּוֹת, אֲשֶׁר לֹא תִקְנֶה בָהֶן מַעֲלָה יְתֵרָה בְּתוֹרָתְךָ וֶאֱמוּנָתְךָ, וְלֹא תְתַקֵּן בָהֶן מְעֻוָּת בְּמִדּוֹת נַפְשֶׁךָ. וְהִנֵּה אֲנִי נִשְׁבָּע, כִּי מֵחָמֵשׁ וּשְׁלשִׁים שָׁנָה אֲנִי מִתְעַסֵּק בְּמַה שֶׁצָּרִיךְ לִי מִמִּצְוֹת תּוֹרָתִי, וְאַתָּה יוֹדֵעַ רֹב טָרְחִי בָעִיּוּן וְרֹב הַסְּפָרִים אֶצְלִי, וְלֹא פִנִּיתִי לִבִּי לְמַה שֶּׁפִּנִּיתָ לִבְּךָ לִשְׁאֹל עָלָיו. וְהֶאֱרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ וּלְבַיְּשׁוֹ עַל זֶה.
וְחָכָם אַחֵר אָמַר: לָמַדְתִּי לְבָרֵר מַעֲשַׂי* חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. וְאָמַר חָכָם אַחֵר: יֵשׁ מִן הַחָכְמָה מַה שֶּׁהוּא צָפוּן בְּלִבּוֹת הַחֲכָמִים כַּמַּטְמוֹן הַנִּסְתָּר, אֲשֶׁר אִם יַסְתִּירוּהוּ לֹא יַשִּׂיגֶנּוּ אָדָם, וְכַאֲשֶׁר יְגַלּוּהוּ לֹא יֵעָלֵם מֵאָדָם ישֶׁר אִמְרֵיהֶם בּוֹ, וְזֶה כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (מִשְׁלֵי כ, ה): "מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה", רָצָה לוֹמַר, כִּי הַחָכְמָה תְקוּעָה בְּתּוֹלֶדֶת הָאָדָם וְטִבְעוֹ וּבְכֹחַ* הַכָּרָתוֹ כַּמַּיִם הַטְמוּנִים בְּלֵב הָאָרֶץ, וְהַנָּבוֹן הַמַּשְׂכִּיל יִשְׁתַּדֵּל לַחֲקֹר עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ בְּכֹחוֹ וּבְמַצְפּוּנָיו מִן הַחָכְמָה, לְגַלּוֹתָהּ וּלְהַרְאוֹתָהּ, וְיִשְׁאָבֶנָּה מִלִּבּוֹ, כַּאֲשֶׁר יֵחָקֵר* עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בְּמַעֲמַקֵּי הָאָרֶץ.
חובת הלבבות (109)
בשביל הנשמה
7 - הקדמה חלק ו'
8 - הקדמה חלק ז'
9 - לימוד שבועי באמונה כ"ב- כ"ח תמוז תשע"ד
טען עוד
הֵן – מצוות הלב. הַשְּׁאָר – ההמון. הוּא מִתְכַּוֵּן וכו' – פונה לעסוק בחלקי התורה שיביאו לו כבוד. מַעֲלָה יְתֵרָה – מידה טובה. וְשֶׁאִם לֹא הָיָה יוֹדְעוֹ – את מה שלומד (כדי שיכבדוהו). וְהִנִּיחַ לְעַיֵּן – ועזב את העיון. יֵדָעֵם – את יסודות האמונה. אֱמוּנַת הַיִּחוּד - לדוגמה: יש להעמיק מה כוללת חובתנו באמונת היחוד. הַקַּבָּלָה – מסורת אבות. מִבְּלִי אוֹת וּמוֹפֵת – בלי להביא ראיה על יחודו. הָאֶחָד הָאֱמֶת וְהָאֶחָד הָעוֹבֵר – מבואר בשער הייחוד פרק ה. הָאֶחָד הָעוֹבֵר – אחדות מקרית. לְהַבְדִּיל וכו' – אחדות ה' שונה ממושג האחדות בשאר הברואים. אֱמֶת חָפַצְתָּ בַטֻּחוֹת - ה' חפץ שהאמת תהיה מושרשת בכליותנו, בקרבנו. מִתְיַחֵד עִם אֵבָרָיו – יושב לבדו. נָכְרִית - מקרה שאינו מצוי. לְבָרֵר מַעֲשַׂי – שיהיו לשם ה' בלא נגיעה עצמית. וּבְכֹחַ – פוטנציאל. יֵחָקֵר – יחפש.
ביאורים
סברה נוספת מעלה רבנו בחיי מדוע לא נכתב ספר שמבאר את חובות הלבבות. מצוות הלב ידועות לכל ובני אדם מקיימים אותם בשלמות ובדבקות ולכן אין צורך לבאר אותם ולעורר את בני האדם לקיימם. אך רבנו בחיי דוחה סברה זו מכל וכל. מחקירת דורות העבר הוא מגלה שרוב העם היה רחוק ממצוות אלו ורק יחידי סגולה עסקו בהם. ולכן אינו מובן מדוע לא נכתב על מצוות אלו ספר המעורר לקיימם.
יתכן שהמצב השתפר ובדור הזה, דורו של רבנו בחיי, רוב בני האדם מקיימים מצוות אלו ולכן ספר בנושא זה אינו נצרך. אך ההפך הוא הנכון. רוב העם נמצא במצב רוחני ירוד שאף קיום המצוות הנגלות לוקה בחסר. גם אצל מי שמקיים מצוות בשלמות ושנדבו ליבו ללמוד תורה הוא עוסק בעיקר בחלק של חובות האיברים - החלק המעשי של התורה, ואינו מברר את חובות הלבבות. הסיבה לכך היא שהמניע של לומדי התורה הוא מניע חיצוני, שנובע מרצון לכבוד ולמעמד. הם לומדים דווקא את החלקים הנגלים מכיוון שהם נראים לעין הכל וכך אותו לומד יֵרָאֵה לעיני כולם תלמיד חכם ומשכיל. המניע הנמוך הזה גורם לכך שלומדי התורה עוזבים את עיקר התורה ועוסקים בטפל, ולומדים תורה אך סוטים מהדרכתה. הדרכת התורה היא להעמיק בשורשי היהדות והאמונה. לא להשאיר את שורשי האמונה כמו האמונה בא-ל אחד רק ברמת המסורת שקיבלנו מאבותינו, אלא להעמיק ולחקור באמונה זו. התורה מצווה את האדם לדעת שיש אלוהים ולא רק להאמין בכך רק בגלל שסיפרו לנו. זהו חיוב גמור שהתורה ציוותה אותנו ומי שלא עושה כך אמונתו לוקה בחסר.
בירור האמונה והפנמתה בתוך ליבנו פנימה זוהי החכמה הצפונה . ובלשון התורה: 'וידעת היום והשבות אל לבבך' [דברים ל, א]. חכמה זו מאירה את עבודת ה' של האדם ונותנת משמעות לכל קיומם של המצוות המעשיות. לימוד חכמה זו אינו לוקח כמה ימים, אלא דורש להקדיש למענו שנים ארוכות. רבנו בחיי מביא סיפורים מחכמי הדורות אשר השקיעו בחכמת הלבבות השקעה מרובה במחשבה ובבירור אשר ארכו עשרות שנים. ובשונה מחכמת הנגלה, חכמה זו טמונה בלב האדם פנימה. עיקר ההשקעה היא להעמיק בנפש שנתן בנו הבורא, וממנה לחצוב דרכי אמונה ומידות ישרות. האלוהים עשה את האדם ישר. האדם צריך להעמיק הרבה כדי לגלות את היושר שקיים בקרבו ולגלות אותו בחייו המעשיים.
הרחבות
•אז איך צריך ללמוד תורה...?
הֲיָדַעְתָּ כָּל מַה שָּׁאַתָּה חַיָּב לְדַעְתּוֹ מִן הַמִּצְוֹת... עַד שֶׁנִּפְנֵיתָ לַחְשֹׁב בִּשְׁאֵלוֹת נָכְרִיּוֹת. טענת רבנו בחיי מתנגדת לדרך לימוד התורה המקובלת, לפיה עוסקים בסוגיות התלמוד שלא תמיד נוגעות הלכה למעשה. על טענה זו השיב החת"ם סופר : "במחילת כבוד החסיד ההוא (רבנו בחיי), לא זה הדרך סלולה אשר חפץ ה', ואשר כבשוהו רבותינו ז"ל וקבעו בש"ס... כי ידעו חז"ל שידיעת דברים אלו זהו האושר האמתי, וזה הוא המביא לאדם להבת ליבו ביראת ה' כל היום ודבקות בשמו הגדול, ובתנאי שתהיה תחילת כוונתו לשם ה'... ויהיו הדינים חביבים עליו, באופן שירצה להכין לו (להתכונן), אם אולי יזדמן כזה, מה יעשה, ולא שיהיה צריך לעיין עליו בשעת מעשה" [ויקרא כו, ג].
הרב קוק מבאר את כוונתו של רבנו בחיי באופן שלא יסתור את כוונת חז"ל, כמו שהעיר החת"ס: "אותם שלא באו לידי מדה זו, לישר את שכלם על פי העיונים העליונים, הם צריכים יותר לעסק הפרטי של ההויות (פרטי סוגיות התלמוד), כדי שיוכלו לדון בלימוד דבר מדבר. וכן צריך זה כל אדם בעת ילדותו. אבל תלמידי-חכמים זקנים שירצו לשום עמלם בהשכלה עליונה של זכוך הדעות והמידות, הם צריכים להיות גבורים בשנון ההלכות על פי המקורות היותר ברורים, ולא לעסוק כל כך בדקדוקים פרטיים.." [אורות התורה ט יג].
לרפואת אביעד בן ספירה הי"ו
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
