ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש מדורים תמוז

גליון 41 תמוז תשע"ד

לבלתי ידח ממנו נידח

הרב יואל כהןתמוז תשע"ד
1251
לחץ להקדשת שיעור זה
לפני עשרות שנים, מסרתי שיעור שבועי בחסידות באחת הישיבות הליטאיות בניו-יורק. הייתה לי ידידות טובה עם הבחורים שרצו ללמוד, וגם עם כמה בחורים נוספים שבפועל לא השתתפו בשיעור. אחד הבחורים עמם התידדתי היה נחשב לאחד המיוחדים בישיבה. הוא היה בעל-כישרון והבחורים העריצו וכיבדו אותו. הידידות עמו הסתכמה בחילופי דברים קצרים בינינו, ואילו בשיעור עצמו הוא לא השתתף כיוון שרצה לנצל את כל זמנו ללימוד גמרא בלבד. לא הייתה לו התנגדות ללימוד החסידות, אבל זה לא דיבר אליו; הוא רצה להתקדם ככל יכולתו בלימודיו.
פעם, לאחר אחד השיעורים, אותו בחור ניגש אלי וביקש ממני לסדר לו פגישה עם הרבי. הייתה לו בעיה פרטית מסוימת והוא רצה לדבר על כך עם הרבי ב'יחידות'.
ניגשתי לרב חודקוב והשתדלתי מאוד למצוא עבורו תור ל'יחידות' במועד קרוב. כיוון שרשימת הנכנסים הייתה מלאה לחודשים הקרובים הוא סירב בתחילה לאפשר לו להיכנס בתאריך קרוב. אבל לאחר שהשתדלתי והפצרתי בו רבות, הוא הסכים להכניסו במקום קרוב בתור אבל בתנאי אחד – שה'יחידות' לא תמשך יותר משלוש-ארבע דקות. אמרתי זאת לבחור והוא השיב, שלדעתו הרבי יוכל לפתור את בעייתו במשך זמן קצר זה, ולכל היותר ה'יחידות' תימשך עוד כמה רגעים ספורים. הוא בא בזמן ל-770 ונכנס ל'יחידות'. לפועל הוא שהה בחדרו של הרבי יותר משעה! הרב חדקוב מאוד הקפיד על כך, אבל זה כבר לא היה בשליטתי.
בצאת הבחור מהחדר, הוא אמר לי רק דבר אחד: "יותר אני לא אעבור את מפתן הדלת של 770". השתוממתי מאוד לשמע תגובתו. חשבתי שהרבי אמר לו משהו שלא התקבל בשכלו וניסיתי להיכנס איתו בדברים. שאלתי אותו: "מה כל כך גרוע במה שהרבי אמר? אולי אני יוכל להסביר לך". הוא ענה: "לא. הרבי אמר דברים מאוד הגיוניים, אבל אני לכאן לא חוזר".
כחמש-עשרה שנה אחרי אותו מאורע, הלכתי פעם ברחוב בקראון-הייטס ופתאום אני שומע מישהו קורא בשמי. מתברר שזהו הבחור ההוא מאותה ישיבה. ואז הוא מתחיל לספר לי מה היה באותה 'יחידות' ומה עבר עליו מאז.
בחור זה גדל בבית חסידי (לא חב"די) ספוג באווירה ותוכן חסידיים. אמנם, בהגיעו לישיבה הליטאית הוא השתנה לגמרי. כל הלחלוחית החסידית אבדה, ואת מקומה תפסה השאיפה החזקה להיות 'גדול בתורה'.
כשהוא היה ב'יחידות' התלונן לפני הרבי על בעיה מסוימת שהייתה לו (שעד היום אינני יודע מהי). הרבי אמר לו, שלפי ערך מעמדו ומצבו, תוכנותיו, כישוריו וכו', בכדי לפתור את בעייתו עליו ללמוד חסידות כמה שעות(!) בכל יום. הרבי הרחיב לו בגודל החשיבות שבלימוד החסידות והסביר לו את העניין היטב. הוא אמר לו שבלי לימוד החסידות כל לימודו אינו לשם ההתקשרות בקב"ה אלא רק לשם פניות אישיות (לשם כבוד, להיות 'גדול' וכו'), וללימוד כזה אין יציבות. אם יקרה משהו שבגללו המניעים האישיים ללימוד יפסיקו, אזי כל החיות והלהט שלו בלימוד עלולים להיפסק.
הרבי הסביר לו, שללא לימוד חסידות קשה מאוד להגיע ללימוד תורה לשמה באמת. בלי ללמוד פנימיות התורה אפשר לשכוח על נותן התורה, ולשכוח על מטרת הלימוד.
הרבי אף תיאר לו עמוק מיוחד במשמעות הלימוד לשמה – לא סתם לימוד לשם-שמים, לימוד ללא כל פניות אישיות, אלא גם בעולם הקדושה עצמו לימוד לשמה הוא משהו מיוחד – לימוד לא רק בכדי לדעת את המעשה אשר יעשון או אפילו כדי לקשר נפשו לה' כמבואר בתניא, אלא לימוד כזה שהאדם מרגיש ורואה בתורה את הקב"ה עצמו, שהרי "אורייתא וקוב"ה כולא חד".
הרבי המחיש לו את זה על-ידי דוגמה. ילד שלא ראה את אביו זה זמן רב ולפתע הוא פוגש אותו. מובן שבאופן טבעי, הוא צועק 'אבא' ורץ אליו ומחבקו. הצעקה והחיבוק אינם לשם מטרה מסוימת. לא בכדי לקבל משהו מהאבא, לא בכדי לקיים מצוות כיבוד אב, ואף לא במטרה להתחבר איתו ולהתקשר אליו. הוא תופס אותו ומחבקו כיוון שהוא אביו!
על-דרך-זה בלימוד התורה. היהודי רואה בתורה את הקב"ה עצמו – "אורייתא וקוב"ה כולא חד". והרבי התבטא אז ואמר, "יהודי רוצה לפגוש את הקב"ה ול'תפסו', אזי לוקח הוא גמרא ויושב ולומד...!".
והרבי פנה אליו ושאל: "אתה ראית פעם יהודי שלומד כך?". הבחור אזר אומץ ושאל את הרבי: "ועם לימוד החסידות יש דבר כזה"? והרבי ענה לו: "אני כן ראיתי".
הוא אמר, שהרבי הסביר לו את הנושא טוב מאוד, אבל הוא לא רצה לוותר על שאיפתו להגיע להישגים גדולים בלימוד, ולא הסכים להקדיש ללימוד החסידות כמה שעות ביום. אבל כיוון שהבין שהרבי צודק, אזי כדי שלא לחשוב על זה יותר ולדחות את העניין מתודעתו, הוא אמר לי שאינו רוצה לדרוך יותר על סף הדלת של 770.
הוא המשיך הלאה בסדר לימודו וכך עברו כמה חודשים. פעם קרה, שהוא אמר איזשהו רעיון שהתחדש לו בסוגיא לחבריו בישיבה. הוא היה רגיל שכל ביאוריו וחידושיו התקבלו בכבוד ובאהדה בין הבחורים, כולם היללו את עומק סברותיו וכו', אבל באותה הזדמנות מישהו לעג קצת לחידוש שאמר ולא קיבל את הדברים. בחורים נוספים ששמעו את דבריו גם הם לא קיבלו את החידוש. הדבר פגע בו מאוד והיה קשה לו להתמודד עם זה. מאורע מעין זה קרה פעם שנייה ושלישית והדברים השפיעו מאוד על מצב רוחו.
מצד אחד, ללימוד תורה לשמה לא היה לו כל קשר; ומצד שני, כל ההילה וההערצה מהבחורים בישיבה גם הם פחתו מאוד. החשק והחיות ניטלו ממנו, וכך הוא החל להידרדר בלימוד ובהנהגה, וככל שהתבגר כך הידרדרותו החמירה.
כמה שנים אחר-כך הוא התחתן ופתח עסק מוצלח. פתאום, באיזשהו שלב בחיים, הוא החל לתפוס את עצמו ואת אשר קרה לו. לפתע הוא תפס את המרחק העצום שעשה: בישיבה הוא היה נחשב מהבחורים המיוחדים, עילוי ממש; ואילו עכשיו הוא רחוק לגמרי משייכות כלשהי ללימוד. מחשבות אלו גרמו לו להתחיל לקבוע עיתים לתורה, אבל זה לא החזיק מעמד. הוא הרגיש שהדברים אינם מעניינים אותו. מה נוגע לו באמצע החיים מה עדיף – 'רוב' או 'חזקה'? זה לא דיבר אליו. אין לזה שום נפקא מינה לגביו והוא לא התחבר לזה. אבל מאידך, תופעה זו עצמה ייסרה את ליבו. הוא הרגיש ריקן. וכך עבר משך זמן שהוא מנסה שוב ושוב להכניס עצמו ללימודים, אבל ללא הצלחה.
באיזשהו שלב הוא החליט לנסות ללמוד ספרי חסידות. אבל גם בזה הוא לא נתפס. החמימות החסידית לא דבקה בו. הוא היה בעל אופי שכלי חזק, והרגש הנשמתי שבספרי החסידות הכללית לא תפסו את אישיותו. בשלב מסוים הוא נזכר שיש את חב"ד, דברי חסידות עם הגיון ועומק. הוא השיג ספר תניא, אבל הוא לא הצליח להבין את העניינים בכוחות עצמו.
פעם, הוא ראה בעיתון מודעה על התוועדות י"ט כסלו של הרבי שתתחיל בשעה פלונית ב - 770. ואז פתאום הוא נזכר באותה 'יחידות' ארוכה שהייתה לו אצל הרבי. בבת-אחת הדברים צפו ועלו בזיכרונו והוא קלט איך דברי הרבי צדקו עד מאוד והתקיימו אחת לאחת. הוא החליט לנסוע להתוועדות של הרבי.
וכך הוא סיפר לי: "איך שנכנסתי להתוועדות, הרבי אמר: 'וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח'. הקב"ה מסבב סיבות שסוף-כל-סוף, כל יהודי יחזור אליו. זו השגחה פרטית מלמעלה בנוגע לכל יהודי. בפרט כאשר מדובר ביהודי שלמד תורה בעבר, באיזה אופן שיהיה – לשמה או אפילו שלא לשמה. ליהודי כזה יש זכות והשגחה מיוחדת, ונותנים לו מלמעלה עניינים מיוחדים שדוחפים אותו להתעורר ולשוב אל הקב"ה'".
והוא המשיך וסיפר לי: "אני לא יודע אם הרבי התכוון אלי או שדיבר סתם כך על העניין, אבל כששמעתי מילים אלה – נשארתי. הרבי המשיך לדבר משך זמן בענייני חסידות, דברים שאת רובם לא הבנתי, אבל האווירה, אופן הדיבור והניגונים שבו את לבי.
"אחר-כך, ביו"ד שבט, יום ההילולא של אדמו"ר הריי"צ ויום תחילת הנשיאות של הרבי, באתי פעם שנייה, ושוב לא הבנתי כמעט כלום, ובפורים חזרתי להתוועדות בפעם השלישית".
שאלתי אותו: "מדוע חזרת אם אתה לא מבין מה אומר הרבי?", כשהוא שמע את שאלתי התרגז ואמר: "מה אתה לא מבין? אני רואה איך היהודי הזה מדבר! 'ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד!'".
ומאז הוא מחפש אותי ורוצה לקבוע איתי שיעור בלימוד חסידות חב"ד.
היה לו חשוב מאוד לדעת האם הרבי זוכר אותו, והאם הדיבורים אודות "חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח" שדיבר הרבי בהתוועדות י"ט כסלו, היו בהקשר אליו. כמדומני, היה זה באחרון של פסח, וכנהוג, הרבי נטל את ידיו להתוועדות לקראת סוף היום ולאחר ברכת-המזון, תפילת ערבית והבדלה, הרבי חילק לנוכחים 'כוס של ברכה'. הוא בא גם לקבל 'כוס של ברכה', ומיד כאשר הגיע אל הרבי, הרבי פנה אליו ושאל: "וואס מאכסטו?" (מה שלומך?)...
למדנו חסידות יחד תקופה מסויימת, ובמשך הזמן הרבה עניינים בחייו האישיים ובביתו השתנו. הוא שלח את ילדיו למוסדות תורניים והשתנה לטובה בתחומים רבים.
עוד בנושא תמוז

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il