ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לפעמים לא בא לי ;">

בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה הדרכות ונושאים בעבודת ה' שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (49 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (49 ד')

י"ט תמוז התשע"ד

לפעמים לא בא לי

'אמת ואמונה' בית מדרש לאמונה לע"נ שמשון יונגסטר



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

התבקשתי לעסוק בסוגיה שמעסיקה אותנו כאנשים שרוצים להידבק בה', להיות עובדי ה'. אני רוצה לספר לכם על ביטוי ששמעתי עליו לפני כשנתיים, ושהסב את תשומת ליבי לתופעה שאמנם הכרתי, אבל לא נתתי את דעתי עליה די הצורך. הביטוי הזה ריכז את נקודת המבט שלי על הנושא הזה והעלה הרבה מאוד מחשבות. אני רוצה להציע את המחשבות הללו לפניכם.
לפני כשנתיים היה כינוס בבניני האומה והיה שם פאנל שהשתתפתי בו שהנחה הרב יונה גודמן. הכותרת שניתנה לפאנל הייתה כמדומני "חינוך הנוער" או משהו מעין זה. הרב יונה גודמן פתח את דבריו בכותרת שמציינת תהליך חברתי חדש שבו אנחנו נמצאים. פעם, אמר הרב גודמן, היו דתלשי"ם. הייתה תופעה של חבר'ה שלמדו תורה בישיבות, גדלו על ברכי המצוות ועזבו את הדרך, ואחרי שעזבו את הדרך הם נקראו דתיים לשעבר או בקיצור דתלשי"ם. היום התופעה הזאת מפנה את מקומה לתופעה חדשה, לא שהיא לא קיימת כלל, אלא היא מפנה חלק נכבד ממנה לתופעה חדשה שהוא קרא לה דתלפי"ם. מה זה דתלפי"ם? פעם ראשונה שמעתי את הביטוי הזה על הבמה בבנייני האומה לפני מאות אנשים. דתלפי"ם משמעו דתי לפעמים. בפאנל השתתף גם הרב יהודה ברנדס, ראש בית מורשה בירושלים, והמנחה שאל האם אנחנו יכולים לשתף בה את הציבור בדוגמא הקשורה למושג דתלפי"ם, ומה יש לנו לומר בנושא. כשהגיע תורי, שיתפתי את הציבור בסיפור:
לפני שנתיים הייתה לי תלמידה מתעניינת וערנית, ובסוף השנה היא באה אלי ואמרה לי: הרב, מגיע לי מזל טוב. ברכתי אותה, והיא ביקשה שאערוך את החופה שלה וכך סיכמנו.. כחודש לפני החופה היא מצלצלת, שהיא רוצה לבוא אלי עם הבחור. קבענו זמן וישבנו לשוחח. הכיפה של הבחור, אם נגיד בצורה קיצונית, גם גרוש זה סומבררו לעומתה, מינימום של המינימום. [האם זה מבטא משהו או לא? אני לתומי חשבתי שכן. למי שאומר 'אל תסתכל בחיצוניות', אני אומר, אם כך מדוע אתה מבטא את עצמך בחיצוניות?...]
ראיתי את זה ואמרתי "טוב ואז הבחורה אומרת לי: אנחנו מבקשים שתגיד לנו את הדברים הכי עמוקים על הקדושה של המשפחה, של הבית היהודי. כבר מהשאלה התרשמתי מאד, והשתדלתי כפי מיעוט ערכי להגיד את הדברים העמוקים ביותר שאני יודע. כבר הרציתי בכמה מקומות, דיברתי בפני כמה אנשים, זה המקצוע שלי, ויש לי קצת את החושים להבחין מהי רמת ההקשבה של הקהל שמולי. הזוג הזה היה כמו אדמה צחיחה ויבשה שכל טיפת מים נספגת בה, נשאבת פנימה. הם פשוט ינקו כל מילה והיה נראה שכל מילה הופכת אותם מבפנים. כשהם יצאו, גערתי בעצמי: אתה מסתכל על המראה החיצוני, תראה את הפנימיות. תראה איך הוא הוא ישב, איזה הקשבה, איזה אכפתיות, איזה עמקות, איזה נקיות.
מגיע ערב החתונה ואני מגיע לערוך את החופה. ישבנו לכתוב את הכתובה ולאחר מכן התפללנו ערבית. כבר ערכתי כמה חופות בחיים שלי, ראיתי חתנים שכתוצאה מהמעמד המרומם והמרגש מתפללים אחרת לגמרי מאשר ביום רגיל, אבל תפילה כמו של הבחור הזה הייתה באמת דבר נדיר. במתיקות, בדביקות וגם באריכות אין קץ. כולם חיכו לו בחוסר סבלנות, אבל הוא "לא ראה אותם ממטר". הוא עמד שם עם כיפת הגרוש סומבררו שלו על הראש והתפלל בכזאת מתיקות ודבקות, ואני גערתי בעצמי בפעם השניה ואמרתי לעצמי: מה אתה יודע. אלוקים יראה ללבב, האדם רואה רק לעיניים.
החופה הייתה באמת בהתרוממות הרוח, בקדושה. גומרים את החופה ואנשים באים לומר מזל טוב. מכיוון שלא היה מקום רב, אז מי שאמר מזל טוב יצא החוצה. אמרתי מזל טוב לבני הזוג ולהורים ויצאתי. בדרך עלו מולי כנראה חברי החתן והכלה, ואני מאוד התפעלתי מההפתעה שלא ציפיתי לה. הבנים עלו לבד והבנות לבד. ממש הפרדה מלאה, כל קבוצה עומדת לעצמה. גערתי בעצמי בפעם השלישית שאני חושב שאני חכם גדול ואני יודע איפה הנשמות באמת נמצאות. אמרתי לעצמי: תראה, מה אתה מבין. ממש הכּאתי על חטא על המחשבות הלא טובות שלי. הסתכלתי על החופה לראות את החבר'ה שם, הרי זה מוקד המבט עכשיו. הצצתי ופתאום הזדעזעתי כולי. אכן הבנים עלו לבד והבנות עלו לבד, אך שם הייתה ההפתעה. כל הבנים הלכו לכלה וכל הבנות הלכו לחתן. ומה שהלך שם - ה' ירחם.
נזכרתי בתפילה של הבחור וניסיתי מאוד להתאפק אבל לא יכולתי. פסוק שאמר שלמה המלך ע"ה, החכם מכל אדם, פשוט לא יצא לי מהראש. הפסוק אומר "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה". השתדלתי וניסיתי להוציא את הפסוק מהראש ולא הצלחתי.
אני חושב שיש בסיפור הזה את הדתלפיו"ת במלוא הדרה. מצד אחד רצון לקדושה, רצון לתורה, הקשבה עמוקה ותפילה בדבקות. מצד שני, בנוגע להלכות מפורשות וברורות, לא רק שקיימת חולשה בעשייתן אלא שוד ושבר.
הרב יונה גודמן שאל אותנו איך אנחנו מסבירים את העניין הזה, מה אנחנו אומרים על התופעה הזאת. עניתי אז את עיקרי הדברים שבהמשך חשבתי עליהם עוד הרבה. אני רוצה לעסוק בשאלה הזאת וקצת לשטוח אותה בפניכם.
יש צורך להבחין בין חולשות שתמיד מלווֹת את כולנו, אין אדם שאין לו חולשות בקיום תורה ומצוות, לבין המושג דתלפי"ם. בארה"ב בקהילות הנאו-אורתודוכסיות יש היום מושג שנקרא "חצי שאבס". מה זה "חצי שאבס"? זה אחד שלא נוסע בשבת ולא מדליק טלוויזיה, אבל כן כותב ב-WhatsApp , בפייסבוק ובסמס. הוא לא מסוגל לעבור שבת שלמה ללא פייסבוק. זה "חצי שאבס". לצערנו, המושג הזה הגיע גם לארץ. היה דיון על כך בתקשורת המגזרית לפני כשנה, מישהי העלתה את הנתון שיש היום לצערנו כמה מקומות שהנגע הזה כבר פשה בו, שאנשים עם כיפה הולכים לתפילה, עושים קידוש, לא נוסעים ולא מדליקים טלוויזיה ורדיו אבל הפייסבוק, הסמסים וכיוצא בזה לא שובתים בשבת.
מה ההבדל בין התופעה הזו לבין חולשה? בין זה לבין מה שאנחנו מכנים מסורתי? ההבדל הוא שאם אדם אומר: 'אני לא מצליח לשמור הכול, אני מודע לכך אבל אני חלש, חלקי' - בסדר, כולנו חלקיים. אין מישהו שלם, ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק כדי לזכות ליותר קרבת אלוקים. לעומת זאת, היום יש משהו חדש, יש אידאולוגיה. זו לא חולשה ,זה דרך חיים, עם מאמרים שנכתבים כדי להצדיק את הגישה הזאת. עם טענות, עם ודאוּת, עם גאווה. זה כבר משהו אחר לגמרי. זה דיון חדש. זן שעוד לא אִתגר אותנו באופן זה. אנחנו עומדים היום מול תופעה כזאת, שיש לה כמה דרגות, שהחמורה שבהן היא הדרגה של "חצי שאבס" שעליה כתבו בתוקף גדול כל הרבנים, אפילו הכי ליברלים שאתם מכירים, שזה בכלל רפורמים.
אני רוצה להביא עוד סיפור כדי להחריף את השאלה וכדי להסביר מדוע הניסיון שלי לעקור מתוך הראש את הפסוק "מסיר אוזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה" היה ניסיון מוצדק, שכן פסוק זה שנכון מאוד בהרבה דורות ובהרבה הקשרים, הרבה פחות נכון בדור שלנו ובהקשר של הדתלפי"ם, ונסביר מדוע.
כשבועיים לאחר הכנס בבנייני האומה, בבין הזמנים, נסענו לטיול לגולן. בצירוף משמיא פגשתי כמה מקרים מעין זה שסיפרתי עליו בסמיכות של אחד לשני. חיפשנו מקום להתפלל בו מנחה והיה איזה ישוב שב'דָתומטר', כמו שאנחנו נוהגים לכנות בעוקצנות ובצדק מסוים, הוא לא נחשב מהחזקים ביותר, הוא היה מהקלילים יותר. עברנו בקרבת מקום ועצרנו להתפלל מנחה. אשתי עלתה להתפלל מנחה בעזרת נשים. לאחר התפילה היא ירדה מעזרת נשים ואמרה לי: אתה יודע מה ראיתי בעזרת נשים? זה היה באמצע חודש אב, ממש בעומק החופשה. מנחה רגילה של יום חול. בעזרת נשים היו כמה וכמה בנות שבאו באמצע החופשה להתפלל מנחה במניין. אמרתי לאשתי שזה מזכיר לי שהייתי לא מזמן במקום אחר שגם הוא לא היה מה'בני ברקים', באיזה סמינר והתפללתי שחרית ביום שני כאשר בעזרת נשים הייתה קבוצת בנות שהמלבוש שלהן לא היה על פי ההלכה, אבל הן עמדו מתחילת התפילה ביום שני בבוקר עד סופה כולל תחנון ארוך וקריאת התורה. הכול. האם הבנות שלי עשו אי פעם דבר כזה? מעולם לא. מעולם לא שמעתי דבר כזה. קורה פה משהו וצריך לתת לו הסבר.
אני רוצה לנסות ולתת הסבר מה קרה לנו, מה אנחנו חושבים על זה ומהי ההדרכה והכיוון שלנו בעקבות כך. אני רוצה להתחיל מהזווית של מאמר הדור שכתב הרב קוק כשהגיע לארץ. הרב קוק עלה לארץ בשנת תרס"ד (1904). בתחילת תרס"ו (1906) יצא ספרו 'עקבי הצאן-אדר היקר' ובעצם, המאמר הראשון שהרב קוק כתב מאז עלייתו ארצה הוא כנראה מאמר הדור. הרב הגיע לפה וראה עולם אחר לגמרי מכל מה שהוא הכיר בבויסק ובזומייל - עיירות בליטא בהם הוא שימש כרב. הוא מתחיל לדבר עם הוגי דעות ועם אנשים ולנתח מה הוא רואה. מסקנתו של הרב, אם אתרגם את דבריו למילים שלי היא שאנחנו עדים למהפך היסטורי של ההנהגה האלוקית, מהפך מאוד מאוד עמוק ודרמטי.
כולנו יודעים שעבודת ה' מתחלקת לשתי דרכים עיקריות: יראה ואהבה. לא תמיד אנחנו שמים לב שהקב"ה מאיר תאורה של תקופה, של דור, של דורות האם הם שייכים לכאן או לכאן. ישנן כמה סוגים של יראות, ורבותינו אמרו בזה הרבה מאוד חילוקים, אך ודאי שהיראה הנמוכה ביותר היא יראת העונש. אדם פשוט מפחד שיענישו אותו. במשך אלפיים שנים לא היינו במצב של יראת העונש אלא היינו קומה אחת מתחתיה. מה יותר נמוך מיראת העונש? העונש כפשוטו. הגלות איננה יראת העונש, הגלות היא היא העונש. אם נחשוב על כך שהסבתות שלנו היו אומרות תהילים והספרים שלהן בלו לגמרי מרוב דמעותיהן. הסבים של רבים ממנו היו יושבים ליד הדלת של הבית במשך כל השנה בחצות הלילה ואומרים תיקון חצות, בוכים על גלות השכינה ומבקשים לחזור לארץ ציון וירושלים, ולא זכו. האבא גירש את הילדים, והילדים בוכים בחוץ ודופקים על הדלת, אבל לא זוכים לחזור. זה קומה מתחת ליראת העונש, זה העונש בכבודו ובעצמו. מה מצבנו היום? אנחנו לא בעונש במובן הזה. אנחנו יושבים כאן בארץ ישראל בנחת ואפילו כשיורים עלינו טילים ישנה כיפת ברזל.
יותר מכך, חז"ל מחלקים בין שני סוגים של אהבה: אהבה התלויה בדבר ואהבה שאינה תלויה בדבר, וכמובן שאהבה שאינה תלויה בדבר היא מעלה עליונה יותר, כאהבת דוד ויהונתן. אומר הרב: הדור שלנו 'אינו ראוי לשוב מיראה אבל ראוי הוא מאוד לשוב מאהבה שיראת הרוממות מחוברת עמה'. על איזה סוג של אהבה מדבר הרב? אילו הייתה זאת אהבה התלויה בדבר, בה האב אוהב את הבנים בתנאי שהם מתנהגים יפה, הוא היה אמור להחזיר הביתה רק את הצדיקים. מי שלא מתנהג יפה- שיישאר בגלות. בפועל, רוב החוזרים ארצה היו חילונים. לא שומרי תורה, לא שומרי מצוות, ולפעמים אף בועטים ומנגחים. אם כך, אם האב החזיר גם את הבנים שמחציפים פניהם עליו תוך כדי שהוא מחזיר אותם, משמע שהוא החזיר אותם באהבה שאינה תלויה בדבר, ללא קשר להתנהגותם. אנחנו עומדים בדור שעשה מהפך עצום. מעונש שאינו תלוי בדבר, בו גם הצדיקים היו בגלות וסבלו מאוד, התהפכנו לאהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה שאינה תלויה בדבר היא מערכת יחסים אחרת לגמרי ממערכת היחסית הקיימת בעונש.
במספר חודשים מועט לאחר שהגיע ארצה, התחיל הרב קוק להבין מה קורה פה, והוא אמר: רבותי, האנשים שהגיעו לפה הם סוג חדש של נשמות. זה לא מה שפגשנו בחו"ל, שם אנשים היו קשורים ליראה, אך כאן מסיבה מובנת כפי שאמרנו, אנשים מתנהלים בדרכה של האהבה, היראה לא תשפיע עליהם. במלחמת המפרץ, כשעם ישראל היה במקלטים, הוציא הרב אמנון יצחק חבילת דיסקים עם חמישים שיעורים שלו. יום אחד הבן שלי הלך ברחוב ויהודי חילוני אמר לו: בדיוק באתי לזרוק את זה, זה ממלחמת המפרץ, ראיתי אותך, ילד עם פאות וחשבתי אולי אתה רוצה את זה. הבן שלי לקח את הדיסקים והביא הביתה. לילדים שלי, שלא הרשינו להם להכניס הביתה הרבה סוגי דיסקים, היו פתאום חמישים דיסקים של מי שהעיד על עצמו שהגשש חיוור לידו. באמת סטנדאפיסט רב אומן. אז הם שמעו המון. מדי פעם הצצתי והתחלתי ללמוד מה קורה שם. אם תיקחו את דברי הרב אמנון יצחק בארבע נקודות זמן: לפני שלושים שנים, לפני עשרים שנים, לפני עשר שנים והיום, תראו שהוא עבר מהפך גדול. לפני שלושים שנים הוא דיבר בחריפות גדולה, בשפה של יראת העונש קשה, כבדה. הגיהינום צוּיר שם בצבעים פלסטיים עזים. זה היה השדר המרכזי שלו. מהו ההמנון של הרב אמנון יצחק היום? 'הקב"ה אנחנו אוהבים אותך'. זה מהפך גמור, ואפשר לראות את השלבים בהם הוא עובר אותו. הוא לא נטה לכך בהתחלה, הוא פשוט ראה שזה לא עובד, הוא ראה במשך שלושים שנה את מה שהרב קוק ראה במשך חודשים ספורים. אלא שאי אפשר להשוות את מעמקי ההסברים של הרב זצ"ל למה שעושה הרב אמנון יצחק.
הרב מסביר לנו שאנחנו נמצאים במהפך מיראה לאהבה. באהבה יש חוקים אחרים לגמרי, בוודאי אם מדובר באהבה שאינה תלויה בדבר. אם אני מתרגם לעצמי את האמירה הבלתי מילולית, את הטענה שעולה מכלל ההתנהלות של הדתלפי"ם, מה בעצם הם אומרים? המשפט שאני שומע הוא שבעצם הם אומרים לריבונו של עולם: אנחנו מאוד רוצים להיות קרובים אליך באמת, אבל בתנאי אחד: קבל אותנו כמו שאנחנו. טוב לך? מצוין. לא טוב? מצטערים. אנחנו לא יכולים משהו אחר. מדוע? כי כך בדיוק מתנהלת אהבה שאינה תלויה בדבר. ומה הם טוענים כלפי יראי ה' וחושבי שמו? חבר'ה אתם לא מעודכנים. הקב"ה לא מנהל את עולמו במשמעת ההדוקה שלכם, אתם קטנים, אתם מצומצמים באיזה שהיא עיירה זנוחה במזרח אירופה. אי אפשר עוד לשבץ אנשים כמוכם פה בארץ ישראל בתקופה של אהבה שאינה תלויה בדבר. אתם לא רלוונטיים. ומה תעשו עם השולחן ערוך? הקב"ה גדול, הוא יסתדר.
הם לא אומרים את זה בפה, אבל נדמה לי שאני שומע את זה מעבר למילים. נדמה לי שדור הדתלפי"ם נוגע בשתי סוגיות שהבאנו קודם בדוגמאות ומהדהד אותם בעוצמה. האחת היא התפילה, הוא בעל תפילה חדש, ממקום אחר לגמרי, עמוק, נעים, משוחרר. תפילות שלא הכרנו בעבר. השנייה היא ענייני הצניעות. מה משותף לשניהם? שברתי את הראש על כך זמן רב ופתאום אמרתי לעצמי: אהבה! תפילה זו אהבה. זה קשר ישיר, דיבור, שיח והם יודעים לאהוב, יודעים לשפוך את הלב, יודעים להידבר ולשוחח. באמת יש שם ניחוח חדש שיש הרבה מה להתפעל ממנו, הוא כולל גם השקעה גדולה, כמו הבנות שמשקיעות ביום שני עם קריאת התורה ועם תחנון ארוך מתחילה ועד סוף. הרי הן לא חייבות. משהו קורה פה. הצניעות נוגעת בדיוק באותו עניין, באהבה. לא מסוגלים שייגעו במקום שלנו. אל תיגע, תן לזה להתנהל כמו שזה. קבל אותי כפי מה שאני, אל תפגע באהבה עם היראת שמים שיש לך, אתה לא מעודכן.
זאת הטענה שאני שומע ממחוזות הדתלפי"ם. נדמה לי שזו טענה מאתגרת ומטלטלת בצורה עמוקה את אושיוֹת הקיום שלנו, היא לא טענה של מה בכך. לתלמידים שלי יש רשת חנויות של דיסקים וספרים לתרבות יהודית הידועה בשם דברי שיר. שאלתי יום אחד את אחד המוכרים, תלמיד שלי לשעבר: מהם הספרים הכי נמכרים בציונות הדתית? היו גלים במכירות ותפסתי אותו בדיוק בגל קיצוני אבל הוא מבטא משהו על כל המהלך. הוא אמר לי שחמשת הספרים והדיסקים הנמכרים ביותר שייכים כולם למגזר אחד- ברסלב. מספר אחד היה 'בגן האמונה' של הרב שלום ארוש, ואני חושב ששלושה ספרים שלו כיכבו בחמישייה. כמדומני שמספר שש היה נתיבות שלום. שאלתי אותו היכן ממוקם ספר אורות והוא אמר שאינו יודע, לא סופרים עד שם.
משהו קרה פה, אלה שמדברים באהבה מתוך חופש מדליקים אותנו. אני מאוד מתנגד ליציאה מארץ ישראל אפילו בשביל נסיעה לאומן אבל תיראו מה קורה היום, כמה נערים ונערות נוסעים לאומן, באיזה כמויות. נדמה לי שכל זה מבטא הֵלך נפש צודק ואמיתי, אהבה שאינה תלויה בדבר. כל זה מבטא אמירה: ריבונו של עולם, אנחנו נורא רוצים להיות קשורים אליך באמת, אבל קבל אותנו כמו שאנחנו.
אני רוצה להסביר היכן נעוצה הטעות בטענה הזאת בשני מישורים, אבל גם מה היא מלמדת אותנו ומה המהפך שאנחנו צריכים לערוך בעצמנו לאור הטענה הזאת. ראשית, החולשה בהלכות צניעות יוצאת מנקודת הנחה שביחס להלכות אלו, וכן ביחס לאיסור לסמס בשבת למי שזה הביטוי הדתלפ"י שלו, הקשר עם ריבונו של עולם אינו קשר של אהבה. אני יודע שאתה אוהב אותי, הקשר בינינו הוא טוב, אבל בהלכות האלה אתה לא אוהב אותי. רצית בהלכות האלה שאני אירא מלפניך, זה לא ביטוי של אהבה. האם זה נכון? ודאי שלא. התפיסה שלנו היא ש'תוכו רצוף אהבה' נאמר על כל סעיף וסעיף קטן שבשולחן ערוך, הכול הוא רק אהבה שאינה תלויה בדבר. כשאבא מושך את ידו של הילד שלו מהאש, גם אם הילד מעוניין מאוד לשחק עם הלהבה והאבא מונע ממנו בחוזקה ובעוצמה, זה לא כתוצאה מיראה. ודאי הוא גם יַרא שמא הבן יקבל כוויה, אבל מדוע הוא עושה כך? מכיוון שהוא אוהב את בנו אהבה שאינה תלויה בדבר.
האמונה היסודית שלנו היא שכל הלכה בשולחן ערוך היא אהבה שאינה תלויה בדבר, תוכו רצוף אהבה. אכן, זה נוגע לאתגר שנדבר עליו איך לקיים את כל השולחן ערוך מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, את זה אנחנו צריכים ללמוד. מי שמקיים כיום את השולחן ערוך על כל סעיפיו, על אף שבוודאי הוא משתדל ומתאמץ בכך, הוא עושה זאת בעיקר כי הוא ירא שמים, יותר מאשר שהוא אוהב שמים. הם דוקרים אותנו עד שנתעדכן. הם לא יעזבו אותנו, ובמידה מסוימת טוב שכך, על אף שאנחנו לא יכולים לומר טוב על מישהו שחוטא, אבל זה טוב שהקב"ה לא נותן לנו מנוחה, לא נותן לנו להירדם בדרך והוא מוביל את האהבה קדימה. כל מי שעוסק היום בחינוך יודע שהמערכת נעשית יותר ויותר תלויה באהבה, והקב"ה לא עוצר, הוא מחליף לגמרי את התאורה וסוג הקשר, זוהי בהחלט בשורה טובה.
אלא שלעזוב ולנטוש את כל אותם ההלכות שמלאות אהבה שאינה תלויה בדבר רק מפני שלא נחשפנו אליה ועדיין לא גילינו אותה, את זה איננו עושים. זוהי טעות אחת.
הטעות השנייה היא עוד יותר עמוקה והיא בעצם הסיבה הפנימית לטעות הראשונה. הטעות השנייה קשורה לכל נושא המשפחתיות והזוגיות היום. הרווקות המאוחרת היא כבר מגיפה כבידה מאוד וגם בגבעת שמואל יש חבורה גדולה של רווקים מבוגרים שמתמודדים עם השאלה הזאת. הזוגיות גם כן הולכת ומתפוררת, אחוזי הגירושים גדלים והקושי לשמור כיום על התא המשפחתי כלל אינו דומה למה שהיה לפני כעשרים שנים וּודאי למה שהיה לפני כחמישים שנים. המספרים הם אחרים לגמרי, גם של אִי חתונה וגם של ביטול על ידי גירושין.
נדמה לי שפעמים רבות דמות באה היום לזוגיות, בין אם היא מודעת לכך ובין אם לאו עם טענה אחת: אני מאוד רוצה להיות אתך בקשר, בן/בת הזוג, אך בתנאי אחד: קבל אותי כמו שאני. אני לא יכול אחרת, כי בעידן של אהבה שאינה תלויה בדבר, אני חייב שתקבל אותי באהבה שאינה תלויה בדבר. יש בכך הגיון עמוק, וגם עמדה נפשית בלתי ניתנת להחלפה, לכאורה. אלא שכאן מופיעה עוד טעות, ובעיני היא הרבה יותר עמוקה.
הדוגמא שחז"ל מביאים לאהבה שאינה תלויה בדבר היא אהבת דוד ויהונתן. אם נתבונן על הדוגמא הזאת כמשל, כאב טיפוס, נוכל לומר שהאהבה שאינה תלויה בדבר שהייתה שם באה משני הצדדים. אמירה כמו: אני מאוד רוצה להיות אתך בקשר אבל קבל אותי כמו שאני, היא אמירה ששוכחת שיש כאן סימטריה. שלאהבה שאינה תלויה בדבר יש תמיד שני צדדים. בעצם הטענה של הדתלפי"ם היא: ריבונו של עולם קבל אותנו באהבה שאינה תלויה בדבר, אך מה איתנו, מה עם החלק שלנו? בואו נאמר שיש כמה הלכות בשולחן ערוך שהם לא במקום, רחמנא ליצלן מההיא דעתא, אבל נגיד. אם אנחנו במצב של אהבה שאינה תלויה בדבר, מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לאהוב את הקב"ה ולקבל אותו כמו שהוא, לקבל את התורה כמו שהיא, את השולחן ערוך כמו שהוא. אהבה שאינה תלויה בדבר, בין אם כל ההלכות מוצאות חן בעינינו ובין אם חלק לא ממש, חס ושלום. כמובן, אני רק מחדד פה את העמדה.
אהבה שאינה תלויה בדבר היא עידן שאמור להיות נוגע לכל הצדדים של המערכת. אי אפשר לשכלל את הזוגיות ולהפוך אותה להרבה יותר עשירה והרבה יותר מפותחת מאשר בעבר, אבל להישאר עם התנאי של קבל אותי כמו שאני וזהו. על כל אחד מבני הזוג לתבוע מעצמו, לא בדרך של יראה אלא בדרך של אהבה ואכן זה כלל לא פשוט, לאהוב את השני באמת, באהבה שאינה תלויה בדבר. זה לא פשוט.
אני רוצה לסיים בדבר אחד. בסופו של דבר הלימוד מהטעויות הוא, שאנחנו צריכים לפתח עבודת ה' ארץ ישראלית. ויעקצו אותנו וידקרו אותנו וידחפו אותנו, עד שנשכיל לראות איך אנחנו באמת מפתחים אהבה שאינה תלויה בדבר שרואה בכל סעיף בשולחן ערוך שתוכו רצוף אהבה, ושיודעת גם לתת את האהבה הזאת בלא תנאי כְּרעָיה לדודה בעזרת ה'.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il