ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ה ע"ב), "כַּמָּה גְדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה – שְׂכַר עוֹלָה בְיָדוֹ, מִנְחָה – שְׂכַר מִנְחָה בְיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט), 'זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה'". הֲרֵי זֶה שֶׁבַח שֶׁל נְמוּכֵי הָרוּחַ, שֶׁהֵם עֲנָוִים בְּלִבָּם וּמַחֲשַׁבְתָּם, וְכֵן אָמְרוּ עוֹד (חולין פט ע"א), "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז) – "אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, בָּנַי, אֲנִי חוֹשֵׁק בָּכֶם, שֶׁאֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדֻלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי, נָתַתִּי גְדֻלָּה לְאַבְרָהָם, אָמַר (בראשית יח, כז), 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. נָתַתִּי גְדֻלָּה לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמְרוּ (שמות טז, ז), 'וְנַחְנוּ מָה'. נָתַתִּי גְדֻלָּה לְדָוִד, אָמַר (תהלים כב, ז), 'וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ'".
טעמים שכליים ל'ענווה'
כָּל זֶה מִמַּה שֶּׁאֵין הַלֵּב הַיָּשָׁר מַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהִתְפַּתּוֹת מִשּׁוּם מַעֲלָה אֲשֶׁר יְבוֹאֵהוּ, בְּיָדְעוֹ בֶּאֱמֶת שֶׁכְּבָר לֹא מִפְּנֵי זֶה יוֹצֵא מִידֵי שִׁפְלוּתוֹ, מִצַּד הַחֶסְרוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בוֹ. וְעוֹד, שֶׁאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם הַמִּצְווֹת עַצְמָם שֶׁהִשִּׂיג, לֹא הִגִּיעַ וַדַּאי לַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן. וְעוֹד, אֲפִלּוּ לֹא יִהְיֶה בוֹ חִסָּרוֹן אַחֵר, אֶלָּא הֱיוֹתוֹ בָּשָׂר-וָדָם יְלוּד אִשָּׁה, דַּי לוֹ זֶה וְהוֹתֵר לִפְחִיתוּת וּגְרִיעוּת, עַד שֶׁלֹּא יָאוּת* לוֹ הַהִנַּשֵׂא* כְּלָל. כִּי הֲרֵי כָּל מַעֲלָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג אֵינוֹ אֶלָּא חֶסֶד אֵל עָלָיו, שֶׁרוֹצֶה לָחֹן אוֹתוֹ, עִם הֱיוֹתוֹ מִצַּד טִבְעוֹ וְחָמְרִיּוּתוֹ שָׁפָל וְנִבְזֶה עַד מְאֹד, עַל כֵּן אֵין לוֹ אֶלָּא לְהוֹדוֹת לְמִי שֶׁחֲנָנוֹ, וְלִכָּנַע תָּמִיד יוֹתֵר.
הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְעָנִי וְאֶבְיוֹן שֶׁמְּקַבֵּל מַתָּנָה בְחֶסֶד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ, כִּי כָל מַה שֶּׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד שֶׁיְּקַבֵּל, כָּךְ יִרְבֶּה הַבֹּשֶׁת שֶׁיֵּבוֹשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, בְּכָל אָדָם שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ בִּהְיוֹתוֹ מַשִּׂיג מַעֲלוֹת טוֹבוֹת מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ (תהלים קטז, יב), "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי".
עונשם של חסידים שהחזיקו טובה לעצמם
וּכְבָר רָאִינוּ חֲסִידִים גְּדוֹלִים שֶׁנֶּעֶנְשׁוּ עַל שֶׁהֶחֱזִיקוּ טוֹבָה לְעַצְמָם עִם כָּל חֲסִידוּתָם. נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צג ע"ב), "מִפְּנֵי מַה לֹּא נִקְרָא סִפְרוֹ עַל שְׁמוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ", וְכֵן חִזְקִיָּה אָמַר (ישעיה לח, יז), "הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר",* לְפִי שֶׁעָנָהוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא (שם לז, לה), "וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי", וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות י ע"ב), "כָּל הַתּוֹלֶה* בִּזְכוּת עַצְמוֹ, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים". הֲרֵי לְךָ שֶׁאֵין לָאָדָם אֲפִלּוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ עַל טוֹבוֹתָיו וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִתְנַשֵּׂא וְיִגְבַּהּ בָּהֶם.
חובה יתירה של 'ענווה' לאחר ירידת הדורות
וְאָמְנָם כָּל זֶה הוּא מִמַּה שֶּׁרָאוּי לְהָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מִי שֶׁיִּהְיֶה כְּאַבְרָהָם, כְּמֹשֶׁה, כְּאַהֲרֹן, כְּדָוִד וּשְׁאָר הַחֲסִידִים שֶׁזָּכַרְנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְתוֹמֵי-יְתוֹמִים, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לְכָל זֶה, כִּי כְבָר יֵשׁ וָיֵשׁ אִתָּנוּ חֶסְרוֹנוֹת רַבּוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ עִיּוּן גָּדוֹל לִרְאוֹת פְּחִיתוּתֵנוּ, וְכָל חָכְמָתֵנוּ כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת, כִּי הַיּוֹתֵר חָכָם גָּדוֹל שֶׁבֵּינֵינוּ אֵינוֹ כִּי אִם מִן תַּלְמִידֵי הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וְזֶה מַה שֶּׁרָאוּי שֶׁנָּבִין וְנֵדַע בֶּאֱמֶת, וְלֹא יָזוּחַ עָלֵינוּ לִבֵּנוּ חִנָּם, אֶלָּא נַכִּיר שֶׁדַּעְתֵּנוּ קַלָּה וְשִׂכְלֵנוּ חַלָּשׁ עַד מְאֹד, הַסִּכְלוּת רַב בָּנוּ וְהַטָּעוּת גּוֹבֶרֶת, וַאֲשֶׁר נֵדַע אוֹתוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מְעַט מִן הַמְעָט, אִם כֵּן וַדַּאי שֶׁאֵין רָאוּי לָנוּ הַהִנָּשֵׂא כְּלָל, אֶלָּא הַבֹּשֶׁת וְהַשִּׁפְלוּת. וְזֶה פָּשׁוּט.
___________________________________
שֶׁלֹּא יָאוּת – שלא ראוי. הַהִנַּשֵׂא – הגאווה. הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר – חזקיה קיבל הבטחה בנבואה לשלום ירושלים בזכות דוד המלך ולא בזכויותיו שלו, והוא מצטער על כך. כָּל הַתּוֹלֶה – את ההצלה.
ביאורים
המאפיין העיקרי של העניו אינו הליכה בקומה שפופה, או השפלת המבט בכל עת. העניו מכיר בערך עצמו, לא פחות ולא יותר. הוא יודע היטב מה טעון שיפור אצלו, ויודע שלכישרונות הרבים שלו יש שותפים נכבדים והם אינם קיימים בזכות עצמו. כל המעלות והכישרונות שלנו הם מאת ה', ועלינו להודות לו על שחנן אותנו בדברים טובים וברוכים.
אדם יכול להתגאות בעבודה יפה שעשה, הוא לא יכול להתגאות בעבודה שחברו עשה. הסיבה לכך פשוטה – זה משום שרק במשהו שמיוחס לאדם ושייך לו הוא יכול להתגאות, ואילו במעשה ידיו של מישהו אחר אין לו מה להתגאות כלל. חשוב להפנים את הנקודה הזו, שאין לנו מה להתגאות כלל. לא בחכמה שלנו, לא בגבורה גופנית או בשאר הכישרונות, ואפילו לא במידות טובות שיש בנו. קל מאוד לייחס לעצמנו את התכונות הטובות שיש בנו, אבל האמת היא שהן מגיעות, קודם כול, מאפיקים אחרים, כמו למשל מההורים וכמובן מהקב"ה.
לכן על כל תכונה טובה שיש בנו עלינו להודות בראש ובראשונה לקב"ה. ההודיה היא בפה, אבל גם במעשים. עלינו להשתמש בכישרונות שהקב"ה נתן לנו לדברים טובים ובאופן הטוב ביותר, לפתח אותם ולהתאמץ להגדילם. וזו היא הענווה האמיתית – האדם מכיר בערך עצמו, יודע מהן התכונות החזקות שנטע בו הקב"ה ומשתמש בהן לטובה.
הרחבות
•קרבן הענווה
מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו... כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. דברי חז"ל הללו מתקשרים לדברי הרמב"ן בהסבר טעמו של קרבן חטאת: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש" [פירוש הרמב"ן, ויקרא א, ט].
הכנעת הנטיות החומריות, מודגשת בדברי המאירי בהקשר של דברי חז"ל הללו: "לעולם יהא אדם מכניע את יצרו תמיד ומעלה חטאיו על לבו ויהא בטוח שתשובתו מתקבלת בכך שאף סוף כונת הקרבן לא היתה אלא להכנעת הלב ולוידוי החטאים והוא שאמרו כל הזובח את יצרו ומתודה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן וכן אמרו... וכל מי שמשפיל את עצמו ומכניע את יצרו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות..." [בית הבחירה, סנהדרין מג:].
למה ללמוד גמרא?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
החיבור הרוחני של פסח ושבועות
איך עושים קידוש?
הקשבה בזמן של פילוג
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
תורה מן השמים
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
