לימוד התורה מביאל'זהירות'

הִנֵּה מַה שֶּׁמֵּבִיא אֶת הָאָדָם, עַל דֶּרֶךְ כְּלָל, אֶל הַזְּהִירוּת, הוּא לִמּוּדהַתּוֹרָה. וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר רַבִּי פִּנְחָס בִּתְחִלַּת הַבָּרַיְתָא (עבודהזרה כ ע"ב), "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת". אָמְנָם עַל דֶּרֶךְ פְּרָט*, הַמֵּבִיאלָזֶה, הוּא הַהִתְבּוֹנְנוּת עַל חֹמֶר הָעֲבוֹדָה* אֲשֶׁר חַיָּב בָּהּ הָאָדָם,וְעֹמֶק הַדִּין* עָלֶיהָ. וְיֵצֵא לוֹ זֶה מִן הָעִיּוּן בַּמַּעֲשִׂיםהַכְּתוּבִים בְּסִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ וּמִן הַלִּמּוּד בְּמַאַמְרֵי הַחֲכָמִיםזִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הַמְעוֹרְרִים עַל זֶה.

 

שלוש דרגות בהערה להתבוננות

וְהִנֵּה יֵשׁ בַּהִתְבּוֹנְנוּת הַזֶּה הֶעָרוֹת* הֶעָרוֹת בְּהַדְרָגָה, לִשְׁלֵמֵי הַדַּעַת וְלַפְּחוּתִים מֵהֶם, וּלְכָל הֶהָמוֹן כֻּלּוֹ.

לִשְׁלֵמֵיהַדַּעַת – תִּהְיֶה לָהֶם הַהֶעָרָה בְּמַה שֶּׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם כִּי רַקהַשְּׁלֵמוּת הוּא הַדָּבָר הָרָאוּי שֶׁיֵּחָמֵד מֵהֶם וְלֹא זוּלַת זֶה,וְשֶׁאֵין רָע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהֶרְחֵק מִמֶּנּוּ. כִּיהִנֵּה אַחַר שֶׁיִתְבָּאֵר זֶה אֶצְלָם, וְיִתְבָּאֵר לָהֶם כְּמוֹ כֵן הֱיוֹתהָאֶמְצָעִים אֵלָיו, הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים וְהַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת, וַדַּאיהוּא שֶׁלֹּא יִתְרַצּוּ מֵעוֹלָם לְהַמְעִיט בְּאֵלֶּה הָאֶמְצָעִים אוֹ לְהָקֵלבָּהֶם, כִּי כְבָר נִתְבָּאֵר אֶצְלָם שֶׁאִם אֶמְצָעִים אֵלֶּה יִמְעֲטוּ לָהֶם,אוֹ אִם הָאֶמְצָעִים יִהְיוּ חַלָּשִׁים וְלֹא בְּכָל הַחֹזֶק הַמִּצְטָרֵךְבָּהֶם, הִנֵּה לֹא יַשִּׂיגוּ בָּהֶם שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי אֶלָּא יִגָּרַע מֵהֶםכְּפִי מַה שֶּׁגָּרְעוּ הֵם בְּהִשְׁתַּדְּלוּתָם, וְנִמְצָאִים חַסְרֵיהַשְּׁלֵמוּת, מַה שֶּׁהוּא לָהֶם צָרָה גְדוֹלָה וְרָעָה רַבָּה. עַל כֵּן לֹאיִבְחֲרוּ אֶלָּא לְהַרְבּוֹת בָּהֶם וּלְהַחְמִיר בְּכָל תְּנָאֵיהֶם וְלֹאיָנוּחוּ וְלֹא יִשְׁקְטוּ מִדְּאָגָה מִדָּבָר, פֶּן יֶחְסַר מֵהֶם מַהשֶּׁיַּגִּיעַ אוֹתָם אֶל הַשְּׁלֵמוּת אֲשֶׁר הֵם חֲפֵצִים.

 

לבינוניים – מצד כבוד העוה"ב

וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כח, יד),"אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד", וּפֵרְשׁוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה(ברכות ס ע"א), "הַהוּא בְּדִבְרֵי תוֹרָה כְּתִיב". וְהִנֵּה סוֹףזֹאת הַמַּדְרֵגָה הוּא הַנִּקְרָא "יִרְאַת חֵטְא", שֶׁהִיא מִןהַמְשֻׁבָּחוֹת שֶׁבַּמַּדְרֵגוֹת וְהִיא שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם יָרֵא תָּמִיד וְדוֹאֵגפֶּן יִמָּצֵא בְּיָדוֹ אֵיזֶה שֶׁמֶץ חֵטְא שֶׁיְּעַכְּבֵהוּ מִן הַשְּׁלֵמוּתאֲשֶׁר הוּא חַיָּב לְהִשְׁתַּדֵּל בַּעֲבוּרוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ זִכְרוֹנָםלִבְרָכָה (בבא בתרא עה ע"א), עַל דֶּרֶךְ הַמָּשָׁל, "מְלַמֵּד שֶׁכָּלאֶחָד נִכְוֶה מֵחֻפָּתוֹ* שֶׁל חֲבֵרוֹ". כִּי אֵין זֶה מִטַּעַםהַקִּנְאָה, אֲשֶׁר תִּפֹּל רַק בְּחַסְרֵי הַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁאֶכְתֹּב עוֹדבְּסִיַּעְתָּא דִשְׁמַיָּא, אֶלָּא מִפְּנֵי רְאוֹתוֹ עַצְמוֹ חָסֵר מִןהַשְּׁלֵמוּת מַדְרֵגָה שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהַשִּׂיגָהּ כְּמוֹ שֶׁהִשִּׂיגָהּחֲבֵרוֹ. וְהִנֵּה עַל פִּי הַהִתְבּוֹנְנוּת הַזֶּה וַדַּאי שֶׁלֹּא יִמָּנַעהַשָּׁלֵם בְּדַעְתּוֹ לִהְיוֹת זָהִיר בְּמַעֲשָׂיו.

אַךְ לַפְּחוּתִיםמֵאֵלֶּה תִּהְיֶה הַהֶעָרָה לְפִי הַבְחָנָתָם,

וְהוּא לְפִי עִנְיַן הַכָּבוֹד אֲשֶׁר הֵם מִתְאַוִּים לוֹ,

וְזֶה, כִּי זֶה פָּשׁוּט אֵצֶל כָּל בַּעַל דָּת שֶׁאֵין הַמַּדְרֵגוֹתמִתְחַלְּקוֹת בָּעוֹלָם הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא אֶלָּא לְפִיהַמַּעֲשִׂים וְשֶׁלֹּא יִתְרוֹמֵם שָׁם אֶלָּא מִי שֶׁהוּא רַב הַמַּעֲשִׂיםמֵחֲבֵרוֹ, וַאֲשֶׁר הוּא מְעַט הַמַּעֲשִׂים הוּא יִהְיֶה הַשָּׁפָל, אִם כֵּןאֵפוֹא, אֵיךְ יוּכַל הָאָדָם לְהַעְלִים עֵינוֹ מִמַּעֲשָׂיו אוֹ לְמַעֵטהִשְׁתַּדְּלוּתוֹ בָּזֶה, אִם אַחַר כָּךְ וַדַּאי יֵצַר לוֹ בִּזְמַן שֶׁלֹּאיוּכַל לְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ.

 

_____________________________________

עַל דֶּרֶךְ פְּרָט – בצורה ממוקדת יותר. חֹמֶרהָעֲבוֹדָה – חשיבותה מצד מעלתה. וְעֹמֶק הַדִּין – בדקדוק השכרוהעונש. הֶעָרוֹת – דרכי התעוררות לעניין. נִכְוֶה מֵחֻפָּתוֹ –מקבל צער עקב מעמד חברו הגבוה ממנו בעוה"ב.

 

ביאורים

מהגורם לאדם להיזהר מעשיית עברות?

הדברהראשון והמרכזי ביותר הוא התורה. כשאדם לומד מצוה מסוימת בתורה, על הלכותיהודקדוקיה, הדבר נחקק בליבו. כשהוא יבוא לעבור על אותה מצוה – התורה שלמד תגן עליוותציל אותו ולא תיתן לו מנוח. איך אתה עובר על דברי מי שאמר והיה העולם שכתב בתורהשלמדת שאין לעשות כך?! התורה תעורר את מצפונו ותגרום לו להימנע מעשיית העברה.

הדברהשני היא ההתבוננות בעבודת ה'. ההתבוננות הזאת מתחלקת בין שני סוגי אנשים;

האנשיםהשלמים מבינים שחיים ללא דבקות אלוהית אינם חיים. אלו לא חיים בדרגה נמוכה אלא כלללא חיים. לאנשים כאלה כל סטייה קטנה מהשלמות גורמת צער ועוגמת נפש רבה. הם רוציםלחיות חיים גדולים מלאי דבקות והתענגות על ה'. כל הבלי העולם הזה כלל לא עומדיםכנגד שעה של קורת רוח בעולם הבא. לכן הם לא מסתפקים בבינוניות אלא כל דקה חשובהלהם, כל מצוה.

האנשיםהפחותים יותר מבינים שאם לא יעבדו את ה' בכל כוחם יתמלאו קנאה בחבריהם לעתיד לבוא.לאחרים תהיה מדרגה רוחנית גבוהה ועונג עליון, ואילו הם עצמם יזכו למדרגה פחותהיותר. גם להתבוננות כזאת יש מקום, היא ראויה לאנשים מסוימים שמתרוממים באמצעותהועובדים את ה' בהתמדה מול עולם מנוכר.

הרחבות

•מאיסה בחטאים מתוך רצון לשלמות

וְשֶׁאֵיןרָע גָּדוֹל מֵחֶסְרוֹן הַשְּׁלֵמוּת וְהַהֶרְחֵק מִמֶּנּוּ. הרמח"ל מבאר שהדבר שמעורראת 'שלמי הדעת' הוא ההבנה שהחיסרון במעשים ובמידות מהווה ריחוק מהבורא. עניין זההורחב והוסבר בכמה מקומות בדברי הרב קוק בספרו אורות התשובה: "הוי!כמה עשוקה היתה הנפש, בעוד משא החטא, קדרותו, גסותו וסבלו האיום מונח עליה"[פרק ג], "כל חטא מדאיב את הלב, מפני שהוא סותר את האחדות שבין האישיותהפרטית עם כל ההויה כולה" [ח, ג], "הצער הגדול, שמרגיש כל צדיק בעצמו עלמעוט הדבקות האלהית, שהוא חש בעצמו, שאינו שובר את צמאונו הגדול, ומצער זה כלאבריו משתברים תמיד מרוב כליון נפש, ואין לו מנוחה ככל עונג ונחת שבעולם, זהו ממשצער השכינה" [ח, ה].

•קניית מידות ישרות על ידי הליכה בדרכי הבורא

וְהַמִּדּוֹתהַטּוֹבוֹת.הרמח"ל עוסק כאן בכך שהדרך לקנות את השלֵמות עוברת גם דרך קיום המצוות וגםדרך המידות הטובות. הרמב"ם מאריך לבאר שכדי שמידותיו של האדם יהיומתוקנות עליו ללכת בדרכי הבורא: "...מה הוא נקרא חנון אף אתה היהחנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועלדרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין, ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים,גבור וחזק, וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהןולהדמות אליו כפי כחו" [הלכות דעות א, ו].