ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה ה ע"ב), "כַּמָּה גְדוֹלִים נְמוּכֵי הָרוּחַ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, אָדָם מַקְרִיב עוֹלָה – שְׂכַר עוֹלָה בְיָדוֹ, מִנְחָה – שְׂכַר מִנְחָה בְיָדוֹ, אֲבָל מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נא, יט), 'זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה'". הֲרֵי זֶה שֶׁבַח שֶׁל נְמוּכֵי הָרוּחַ, שֶׁהֵם עֲנָוִים בְּלִבָּם וּמַחֲשַׁבְתָּם, וְכֵן אָמְרוּ עוֹד (חולין פט ע"א), "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים" (דברים ז, ז) – "אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא, בָּנַי, אֲנִי חוֹשֵׁק בָּכֶם, שֶׁאֲפִילוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיעַ לָכֶם גְּדֻלָּה אַתֶּם מְמַעֲטִין עַצְמְכֶם לְפָנַי, נָתַתִּי גְדֻלָּה לְאַבְרָהָם, אָמַר (בראשית יח, כז), 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר'. נָתַתִּי גְדֻלָּה לְמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אָמְרוּ (שמות טז, ז), 'וְנַחְנוּ מָה'. נָתַתִּי גְדֻלָּה לְדָוִד, אָמַר (תהלים כב, ז), 'וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ'".
טעמים שכליים ל'ענווה'
כָּל זֶה מִמַּה שֶּׁאֵין הַלֵּב הַיָּשָׁר מַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהִתְפַּתּוֹת מִשּׁוּם מַעֲלָה אֲשֶׁר יְבוֹאֵהוּ, בְּיָדְעוֹ בֶּאֱמֶת שֶׁכְּבָר לֹא מִפְּנֵי זֶה יוֹצֵא מִידֵי שִׁפְלוּתוֹ, מִצַּד הַחֶסְרוֹנוֹת הָאֲחֵרוֹת שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בוֹ. וְעוֹד, שֶׁאֲפִלּוּ בְּאוֹתָם הַמִּצְווֹת עַצְמָם שֶׁהִשִּׂיג, לֹא הִגִּיעַ וַדַּאי לַתַּכְלִית הָאַחֲרוֹן. וְעוֹד, אֲפִלּוּ לֹא יִהְיֶה בוֹ חִסָּרוֹן אַחֵר, אֶלָּא הֱיוֹתוֹ בָּשָׂר-וָדָם יְלוּד אִשָּׁה, דַּי לוֹ זֶה וְהוֹתֵר לִפְחִיתוּת וּגְרִיעוּת, עַד שֶׁלֹּא יָאוּת* לוֹ הַהִנַּשֵׂא* כְּלָל. כִּי הֲרֵי כָּל מַעֲלָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג אֵינוֹ אֶלָּא חֶסֶד אֵל עָלָיו, שֶׁרוֹצֶה לָחֹן אוֹתוֹ, עִם הֱיוֹתוֹ מִצַּד טִבְעוֹ וְחָמְרִיּוּתוֹ שָׁפָל וְנִבְזֶה עַד מְאֹד, עַל כֵּן אֵין לוֹ אֶלָּא לְהוֹדוֹת לְמִי שֶׁחֲנָנוֹ, וְלִכָּנַע תָּמִיד יוֹתֵר.
הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְעָנִי וְאֶבְיוֹן שֶׁמְּקַבֵּל מַתָּנָה בְחֶסֶד, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ, כִּי כָל מַה שֶּׁיִּרְבֶּה הַחֶסֶד שֶׁיְּקַבֵּל, כָּךְ יִרְבֶּה הַבֹּשֶׁת שֶׁיֵּבוֹשׁ, כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, בְּכָל אָדָם שֶׁעֵינָיו פְּקוּחוֹת לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ בִּהְיוֹתוֹ מַשִּׂיג מַעֲלוֹת טוֹבוֹת מֵאֵת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְעִנְיָן שֶׁאָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ (תהלים קטז, יב), "מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי".
עונשם של חסידים שהחזיקו טובה לעצמם
וּכְבָר רָאִינוּ חֲסִידִים גְּדוֹלִים שֶׁנֶּעֶנְשׁוּ עַל שֶׁהֶחֱזִיקוּ טוֹבָה לְעַצְמָם עִם כָּל חֲסִידוּתָם. נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה, אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צג ע"ב), "מִפְּנֵי מַה לֹּא נִקְרָא סִפְרוֹ עַל שְׁמוֹ? מִפְּנֵי שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ", וְכֵן חִזְקִיָּה אָמַר (ישעיה לח, יז), "הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר",* לְפִי שֶׁעָנָהוּ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא (שם לז, לה), "וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי", וּכְמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות י ע"ב), "כָּל הַתּוֹלֶה* בִּזְכוּת עַצְמוֹ, תּוֹלִין לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים". הֲרֵי לְךָ שֶׁאֵין לָאָדָם אֲפִלּוּ לְהַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ עַל טוֹבוֹתָיו וְכָל-שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִתְנַשֵּׂא וְיִגְבַּהּ בָּהֶם.
חובה יתירה של 'ענווה' לאחר ירידת הדורות
וְאָמְנָם כָּל זֶה הוּא מִמַּה שֶּׁרָאוּי לְהָשִׁיב אֶל לִבּוֹ מִי שֶׁיִּהְיֶה כְּאַבְרָהָם, כְּמֹשֶׁה, כְּאַהֲרֹן, כְּדָוִד וּשְׁאָר הַחֲסִידִים שֶׁזָּכַרְנוּ, אֲבָל אֲנַחְנוּ, יְתוֹמֵי-יְתוֹמִים, אֵין אָנוּ צְרִיכִים לְכָל זֶה, כִּי כְבָר יֵשׁ וָיֵשׁ אִתָּנוּ חֶסְרוֹנוֹת רַבּוֹת שֶׁאֵין צָרִיךְ עִיּוּן גָּדוֹל לִרְאוֹת פְּחִיתוּתֵנוּ, וְכָל חָכְמָתֵנוּ כְּאַיִן נֶחְשֶׁבֶת, כִּי הַיּוֹתֵר חָכָם גָּדוֹל שֶׁבֵּינֵינוּ אֵינוֹ כִּי אִם מִן תַּלְמִידֵי הַתַּלְמִידִים אֲשֶׁר בַּדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וְזֶה מַה שֶּׁרָאוּי שֶׁנָּבִין וְנֵדַע בֶּאֱמֶת, וְלֹא יָזוּחַ עָלֵינוּ לִבֵּנוּ חִנָּם, אֶלָּא נַכִּיר שֶׁדַּעְתֵּנוּ קַלָּה וְשִׂכְלֵנוּ חַלָּשׁ עַד מְאֹד, הַסִּכְלוּת רַב בָּנוּ וְהַטָּעוּת גּוֹבֶרֶת, וַאֲשֶׁר נֵדַע אוֹתוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מְעַט מִן הַמְעָט, אִם כֵּן וַדַּאי שֶׁאֵין רָאוּי לָנוּ הַהִנָּשֵׂא כְּלָל, אֶלָּא הַבֹּשֶׁת וְהַשִּׁפְלוּת. וְזֶה פָּשׁוּט.
___________________________________
שֶׁלֹּא יָאוּת – שלא ראוי. הַהִנַּשֵׂא – הגאווה. הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר – חזקיה קיבל הבטחה בנבואה לשלום ירושלים בזכות דוד המלך ולא בזכויותיו שלו, והוא מצטער על כך. כָּל הַתּוֹלֶה – את ההצלה.
ביאורים
המאפיין העיקרי של העניו אינו הליכה בקומה שפופה, או השפלת המבט בכל עת. העניו מכיר בערך עצמו, לא פחות ולא יותר. הוא יודע היטב מה טעון שיפור אצלו, ויודע שלכישרונות הרבים שלו יש שותפים נכבדים והם אינם קיימים בזכות עצמו. כל המעלות והכישרונות שלנו הם מאת ה', ועלינו להודות לו על שחנן אותנו בדברים טובים וברוכים.
אדם יכול להתגאות בעבודה יפה שעשה, הוא לא יכול להתגאות בעבודה שחברו עשה. הסיבה לכך פשוטה – זה משום שרק במשהו שמיוחס לאדם ושייך לו הוא יכול להתגאות, ואילו במעשה ידיו של מישהו אחר אין לו מה להתגאות כלל. חשוב להפנים את הנקודה הזו, שאין לנו מה להתגאות כלל. לא בחכמה שלנו, לא בגבורה גופנית או בשאר הכישרונות, ואפילו לא במידות טובות שיש בנו. קל מאוד לייחס לעצמנו את התכונות הטובות שיש בנו, אבל האמת היא שהן מגיעות, קודם כול, מאפיקים אחרים, כמו למשל מההורים וכמובן מהקב"ה.
לכן על כל תכונה טובה שיש בנו עלינו להודות בראש ובראשונה לקב"ה. ההודיה היא בפה, אבל גם במעשים. עלינו להשתמש בכישרונות שהקב"ה נתן לנו לדברים טובים ובאופן הטוב ביותר, לפתח אותם ולהתאמץ להגדילם. וזו היא הענווה האמיתית – האדם מכיר בערך עצמו, יודע מהן התכונות החזקות שנטע בו הקב"ה ומשתמש בהן לטובה.
הרחבות
•קרבן הענווה
מִי שֶׁדַּעְתּוֹ שְׁפָלָה עָלָיו... כְּאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּם. דברי חז"ל הללו מתקשרים לדברי הרמב"ן בהסבר טעמו של קרבן חטאת: "כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שיישפך דמו ויישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכופר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש" [פירוש הרמב"ן, ויקרא א, ט].
הכנעת הנטיות החומריות, מודגשת בדברי המאירי בהקשר של דברי חז"ל הללו: "לעולם יהא אדם מכניע את יצרו תמיד ומעלה חטאיו על לבו ויהא בטוח שתשובתו מתקבלת בכך שאף סוף כונת הקרבן לא היתה אלא להכנעת הלב ולוידוי החטאים והוא שאמרו כל הזובח את יצרו ומתודה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן וכן אמרו... וכל מי שמשפיל את עצמו ומכניע את יצרו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות..." [בית הבחירה, סנהדרין מג:].
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
