ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
בְּבֵאוּר מַפְסִידֵי הַזְּהִירוּת וְהַהַרְחָקָה מֵהֶם
בפרק זה מלמד המחבר מהם הגורמים הראשיים המביאים אותנו להפסיד את מידת הזהירות: א. עיסוק יתר בענייני העולם הזה המביא לטרדה רבה ולא מותיר פנאי לשים לב מהי חובתנו הרוחנית. ב. השחוק והלצון – בלשוננו – ציניות וחוסר רצינות. ג. חברה רעה – סביבה שסוחפת אותנו לכיוון שלילי. התורה היא כלי העבודה העיקרי שלנו בהתמודדות מול היצר הרע. עלינו להימלט מבטלנות ושעמום שמובילים מיד אל חיקו של החטא. את ההתמודדות היומיומית יש ללוות בחשבון נפש קבוע הבוחן את מצב המעשים והמידות .
הִנֵּה מַפְסִידֵי הַמִּדָּה הַזֹּאת וּמַרְחִיקֶיהָ הֵם שְׁלֹשָׁה. הָאֶחָד, הוּא הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּה הָעוֹלָמִית, הַשֵּׁנִי, הַשְּׂחוֹק וְהַלָּצוֹן, הַשְּׁלִישִׁי, הַחֶבְרָה הָרָעָה. וּנְדַבֵּר בָּהֶם אֶחָד לְאֶחָד:
הִנֵּה הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ מֵהֶם לְמַעְלָה, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם טָרוּד בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ, הִנֵּה מַחְשְׁבוֹתָיו אֲסוּרוֹת בְּזִקֵּי הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָתֵת לֵב אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם בִּרְאוֹתָם זֶה אָמְרוּ (אבות ד, י), "הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה". כִּי הִנֵּה הָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶל עֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. וּכְבָר זָכַרְנוּ שֶׁהִיא הַמִּצְטָרֶכֶת יוֹתֵר לָאָדָם לְשֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַזְּהִירוּת, וּכְמַאֲמַר רַבִּי פִּנְחָס (עבודה זרה כ, ב), "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת", וְזוּלָתָהּ לֹא יַגִּיעַ אֵלָיו כְּלָל, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ב, ה), "וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד". וְזֶה כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁבָּרָא הַיֵּצֶר רָע בָּאָדָם הוּא שֶׁבָּרָא הַתּוֹרָה תַּבְלִין לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (קדושין ל, ב), "בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין". וְהִנֵּה פָּשׁוּט הוּא, שֶׁאִם הַבּוֹרֵא לֹא בָּרָא לְמַכָּה זוֹ אֶלָּא רְפוּאָה זוֹ, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם פָּנִים שֶׁיֵּרָפֵא הָאָדָם מִזֹּאת הַמַּכָּה בִּלְתִּי זֹאת הָרְפוּאָה, וּמִי שֶׁיַּחְשֹׁב לִנָּצֵל זוּלָתָהּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְיִרְאֶה טָעוּתוֹ לְבַסּוֹף — כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ. כִּי הִנֵּה הַיֵּצֶר רָע בֶּאֱמֶת חָזָק הוּא בָּאָדָם מְאֹד, וּמִבְּלִי יְדִיעָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְגַּבֵּר בּוֹ וְשׁוֹלֵט עָלָיו. וְאִם יַעֲשֶׂה כָּל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא יִקַּח הָרְפוּאָה שֶׁנִּבְרֵאת לוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא יֵדַע וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּתִגְבֹּרֶת חָלְיוֹ אֶלָּא כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ וְתֹאבַד נִשְׁמָתוֹ. הָא לְמַה זֶּה דוֹמֶה? לְחוֹלֶה שֶׁדָּרַשׁ בָּרוֹפְאִים וְהִכִּירוּ חָלְיוֹ וְאָמְרוּ לוֹ שֶׁיִּקַּח סַם מָה, וְהוּא — מִבִּלְתִּי שֶׁתִּקְדַּם לוֹ יְדִיעָה בִּמְלֶאכֶת הָרְפוּאָה, יַנִּיחַ הַסַּם הַהוּא וְיִקַּח מַה שֶּׁיַּעֲלֶה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ מִן הַסַּמִּים — הֲלֹא יָמוּת הַחוֹלֶה הַהוּא וַדַּאי! כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, כִּי אֵין מִי שֶׁמַּכִּיר בָּחֳלִי הַיֵּצֶר רָע וּבְכֹחוֹ הַמֻּטְבָּע בּוֹ, אֶלָּא בּוֹרְאוֹ שֶׁבְּרָאוֹ, וְהוּא הִזְהִירָנוּ שֶׁהָרְפוּאָה לוֹ הִיא הַתּוֹרָה, מִי אֵפוֹא יַנִּיחָהּ וְיִקַּח מַה שֶּׁיִּקַּח זוּלָתָהּ וְיִחְיֶה? וַדַּאי שֶׁחֹשֶׁךְ הַחָמְרִיּוּת יֵלֵךְ וְיִגְבַּר עָלָיו מַדְרֵגָה אַחַר מַדְרֵגָה וְהוּא לֹא יָבִין, עַד שֶׁיִּמָּצֵא שָׁקוּעַ בָּרָעָה וְרָחוֹק מִן הָאֱמֶת הֶרְחֵק גָּדוֹל, שֶׁאֲפִלּוּ הִרְהוּרֵי דְבָרִים לֹא יַעֲלוּ עַל לִבּוֹ לְבַקֵּשׁ הָאֱמֶת. אַךְ אִם הוּא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, בִּרְאוֹתוֹ דְרָכֶיהָ, צִוּוּיֶיהָ וְאַזְהָרוֹתֶיהָ, הִנֵּה סוֹף סוֹף מֵאֵלָיו יִתְחַדֵּשׁ בּוֹ הִתְעוֹרְרוּת שֶׁיְּבִיאֵהוּ אֶל הַדֶּרֶךְ הַטּוֹב. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, "הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמְרוּ, שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לְמוּטָב":
וְהִנֵּה בִּכְלַל זֶה גַם כֵּן קְבִיעוּת הָעִתִּים אֶל חֶשְׁבּוֹן הַמַּעֲשֶׂה וְתִקּוּנוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, וּמִלְּבַד כָּל זֶה, כָּל מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר לוֹ פְּנַאי מֵעֲסָקָיו, אִם חָכָם הוּא, וַדַּאי שֶׁלֹּא יְאַבְּדֵהוּ, אֶלָּא יֹאחַז בּוֹ מִיָּד וְלֹא יַרְפֵּהוּ לַעֲסֹק בּוֹ בְּעֵסֶק נַפְשׁוֹ וְתִקּוּן עֲבוֹדָתוֹ. וְזֶה הַמַּפְסִיד אַף עַל פִּי שֶׁהוּא הַיּוֹתֵר כְּלָלִי, הִנֵּה הוּא הַיּוֹתֵר קַל לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִמָּלֵט, שֶׁיִּמָּלֵט מִמֶּנּוּ.
___________________________
הטיפול והטרדה העולמית – ההתעסקות בענייני העולם הזה. אסורות – קשורות.
ביאורים
כל מנהל של עסק מצליח יושב שעות רבות כדי לקבוע יעדים, דרכי פעולה, ולזהות גורמי סיכון. כך גם צריך לנהוג בעבודת ה'. הרמח"ל מכוון את הלומד לעריכת "תחקיר אישי" ועמוק בעבודת ה'. לא ניתן להסתפק רק בהכרת המטרה והדרך אליה, אלא צריך גם לברר ולפרט את הדברים המונעים מאיתנו מלהגיע אל היעדים הנחשקים. רק בדרך עקבית זו ניתן לזכך את נפשנו ולהיות עובד ה' אמיתי.
העיכוב הראשון למידת הזהירות נגרם מהטירדה בענייני העולם הזה. אנו חיים בעולם גשמי, יש צורך להתפרנס ולאכול. לכן יש חשש שאדם יישאב כולו רק למטרות אלו, ישקע בחומריות, וישכח את הדברים החשובים באמת. ישכח שהעולם הזה הינו רק פרוזדור לעולם
העליון.
הפתרון לחשש זה הוא קביעת עיתים לתורה. הלימוד הקבוע הופך לחלק בלתי נפרד מיומו, חלק ממנו . אט אט הלומד נפגש עם דבר ה' וגדל הרצון לדבוק בו. הרדיפה אחרי עסקי העולם הזה כבר לא ממלאת את כל יומו, אלא 'מתוחמת' לזמן ידוע עד שעת הלימוד. כך יש לאדם נחת רוח להתעסק בצרכי נשמתו – בנין עבודת ה'.
חוץ מעצם הקביעות, יש רווח גדול יותר. עסק התורה הכרחי לאדם. המפגש עם דברי ה' הישרים, מעדן את האדם מנטיותיו החומריות, ומוליך אותו במידותיו ובמעשיו בדרך הטובה. "דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים" (חגיגה ג, ב).
לאדם יש הכרח לעבוד לפרנסתו ואין זה נחשב לביטול תורה. אך חשוב להיות קשובים גם לצרכי הנשמה. הנשמה לא מסתפקת בלימוד מינימאלי כדי לצאת ידי חובה בקיום המצוה, אלא יש צורך להפגיש את הנשמה בסוג ובכמות הלימוד הדרושים לה ע"מ למלא את צורכה הרוחני.
הרחבות
1. "תורה תבלין" – כיצד?
בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין. בהבנה פשוטה ניתן להבין שהתורה באה כמגן לכוחו של יצר הרע. על ידי שאדם עמל בתורה מתקרב הוא אל ה' יתברך ומואס בעצות היצר הרע המרחיקות אותו מדבקות זו.
אך לפי הבנה זו יש קושי בהבנת השוואת חז"ל בין התורה לתבלין שאינו "מגן" אלא משפר טעם. מתוך השוואת התורה לתבלין ניתן ללמוד שהשפעת התורה פועלת בדרך שונה. הרמב"ם "בשמונה פרקים" מלמדנו שהקב"ה לא ברא באדם כוחות רעים. הרוע נובע משימוש בכוחות במינון ובזמן הלא ראויים, כדוגמת אדם שמשתמש בתאוות ההולדה החיובית – לניאוף. התבלין נותן 'טעם' במאכל הטפל, בדומה לכך לימוד התורה, נותן לאדם כלים כדי לרומם כל כוח גופני ונפשי לטעמו הטוב. (עיין ר' צדוק הכהן מלובלין – ישראל קדושים אות ד)
2. מניין שאף אם תורתי שמרו המאור שבה מחזירו למוטב?
הַלְוַאי אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמְרוּ . בירמיה (טז יא) "...וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ"
לכאורה אם עזבו את ה' ודאי שעזבו את התורה, ואם כן למה הנביא מוסיף זאת? מכאן למדו חז"ל שאף אם אותי עזבו אך תורתי שמרו עדיין יש להם תקנה על ידי אורה של תורה.
3. חזרה למוטב באמת
שֶׁהַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ מַחֲזִירָן לְמוּטָב. ר' צדוק הכהן מלובלין (פוקד עקרים אות ב) מסביר שאדם יכול לשמור מצוות, אך עדיין לא להיות דבק בה': "לואי אותי עזבו ותורתי שמרו המאור שבה מחזירם למוטב, דאפשר להיות שומר תורה ועם כל זה צריך עדיין חזרה למוטב שתכליתו הוא הדביקות באלוקים חיים"
שאלות לדיון
כיצד כל חלקי התורה הם הרפואה ליצר הרע?
התורה היא "תבלין" של היצר הרע. מדוע היא משאירה אותו קיים ולא מבטלת אותו לחלוטין?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
מה ההבדל בין עם ישראל לשאר העמים?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
למה ללמוד גמרא?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
איך עושים קידוש?
מה המשמעות הנחת תפילין?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
