ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
וְהִנֵּה דִבַּרְנוּ עַד הֵנָּה מֵעַנְוַת הַמַּחֲשָׁבָה,
נְדַבֵּר עַתָּה מֵעַנְוַת הַמַּעֲשֶׂה, וְהִיא תִּתְחַלֵּק לְאַרְבָּעָה חֲלָקִים, בְּהִתְנַהֵג עַצְמוֹ בְּשִׁפְלוּת, בִּסְבוֹל הָעֶלְבּוֹנוֹת, בִּשְׂנֹא הָרַבָּנוּת וּבְרוֹחַ מִן הַכָּבוֹד, בַּחֲלֹק כָּבוֹד לַכֹּל.
הָאֶחָד הוּא בְּהִתְנַהֵג בְּשִׁפְלוּת וְזֶה רָאוּי שֶׁיִהְיֶה בְּדִבּוּרוֹ, בַּהֲלִיכָתוֹ, בְּשִׁבְתּוֹ וּבְכָל תְּנוּעוֹתָיו.
בְּדִבּוּרוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא פו ע"א), "לְעוֹלָם יִהְיֶה דִבּוּרוֹ שֶׁל אָדָם בְּנַחַת עִם הַבְּרִיּוֹת", וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (קהלת ט, יז), "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים".
צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ דְבָרָיו דִּבְרֵי כָבוֹד וְלֹא דִבְרֵי בִזָּיוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי יא, יב), "בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב", וְאוֹמֵר (שם יח, ג), "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז".*
בַּהֲלִיכָתוֹ – אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין פח ע"ב), "שָׁלְחוּ מִתָּם,* אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ, שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק".* וְלֹא יֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא בִּכְבֵדוּת גָּדוֹל עָקֵב בְּצַד גֻּדָּל, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ כָּל הוֹלֵךְ לַעֲסָקָיו. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות מג ע"ב), "כָּל הַהוֹלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כְּאִלּוּ דוֹחֵק רַגְלֵי הַשְּׁכִינָה", וּכְתִיב (ישעיה י, לג), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדֻעִים".
בְּשִׁבְתּוֹ – שֶׁיְּהֵא מְקוֹמוֹ בֵּין הַשְּׁפָלִים וְלֹא בֵּין הָרָמִים, וְהוּא גַם כֵּן מִקְרָא מָלֵא (משלי כה, ו), "אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד" וְגוֹ'. וְכֵן אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּוַיִּקְרָא רַבָּה (א, ה), "הַרְחֵק מִמְּקוֹמְךָ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת וָשֵׁב עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ עֲלֵה. וְאַל תַּעֲלֶה* שֶׁיֹּאמְרוּ לְךָ רֵד".
וְעַל כָּל הַמַּקְטִין עַצְמוֹ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא מציעא פה ע"ב), "כָּל מִי שֶׁמַּקְטִין עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה נַעֲשֶׂה גָדוֹל לָעוֹלָם הַבָּא", וּכְנֶגֶד זֶה אָמְרוּ (ילקוט שמעוני יחזקאל רמז שסא), "הָסִר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרִם הָעֲטָרָה" (יחזקאל כא, לא) – "כָּל מִי שֶׁהוּא גָדוֹל בָּעוֹלָם הַזֶּה קָטָן בָּעוֹלָם הַבָּא", וּמִנַּהּ* לְהֵפֶךְ – מִי שֶׁהוּא קָטֹן בָּעוֹלָם הַזֶּה, זְמַן גְּדֻלָּתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, וְאָמְרוּ (סוטה ה ע"ב), "לְעוֹלָם יִלְמַד אָדָם מִדַּעַת קוֹנוֹ, שֶׁהֲרֵי הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כָּל הָרִים וּגְבָעוֹת וְהִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ עַל הַר סִינַי", וְזֶה מִפְּנֵי שִׁפְלוּתוֹ, וְכֵן אָמְרוּ (ראש השנה יז ע"ב), "לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ" (מיכה ז, יח) – "לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם".*
הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי הוּא סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת.* וְהִנֵּה בְּפֵרוּשׁ אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ראש השנה יז ע"א), "לְמִי נוֹשֵׂא עָווֹן? לְמִי שֶׁעוֹבֵר עַל פֶּשַׁע". וְאָמְרוּ עוֹד (שבת פח ע"ב), "הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים, שׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר (שופטים ה, לא), "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ".
וְסִפְּרוּ מִגֹּדֶל עַנְוָתוֹ שֶׁל בָּבָא בֶּן בּוּטָא, זֶה לְשׁוֹנָם (נדרים סו ע"ב), "הַהוּא בַּר-בָּבֶל* דְּסָלִיק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, נָסִיב אִתְּתָא, אָמַר לָהּ, בַּשִּׁילִי לִי תְּרֵי טַלְפֵי וְכוּ', אָמַר לָהּ, זִילִי אַיְיתִי לִי תְרֵי בּוּצִינִי, אָזְלַת וְאַיְתִי לֵיהּ תְּרֵי שְׁרַגֵי, אָמַר לָהּ, זִילִי תַּבְרִי יָתְהוֹן עַל רֵישָׁא דְּבָּבָא. הֲוָה יָתִיב בָּבָא בֶּן בּוּטָא וְדָאִין דִּינָא, אָזְלַת וְתַבְרַת יַתְהוֹן עַל רֵישֵׁיהּ, אָמַר לָהּ, מָה הָדֵין דַּעֲבַדְתְּ? אָמְרָה לוֹ, כָּךְ צִוַּנִי בַעְלִי. אָמַר, עָשִׂית רְצוֹן בַּעְלֵךְ, הַמָּקוֹם יוֹצִיא מִמֵּךְ שְׁנֵי בָנִים כְּבָּבָא בֶּן בּוּטָא"
וְהִלֵּל כְּמוֹ כֵן סִפְּרוּ מֵרֹב עַנְוְתָנוּתוֹ בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת (ל ע"ב), זֶה לְשׁוֹנָם, "תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם עַנְוְתָן כְּהִלֵּל" וְכוּ', וְרַבִּי אַבָּהוּ אַחֲרֵי רֹב עַנְוָתוֹ מָצָא שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לִהְיוֹת רָאוּי לִיקָּרֵא עָנָו, זֶה לְשׁוֹנָם (סוטה מ ע"א), "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא* עַנְוְתָנָא אֲנָא, כֵּיוָן דְּחָזֵינָא לְרַבִּי אַבָּא דְעַכּוֹ, דְּאָמַר אִיהוּ חַד טַעֲמָא, וְאָמַר אָמוֹרֵיה חַד טַעֲמָא וְלָא קָפִּיד, אֲמֵינָא, לָאו עַנְוְתָנָא אֲנָא".
___________________________________
בָּא גַם בּוּז – דרך הרשע לבזות אחרים. שָׁלְחוּ מִתָּם – שלחו מא"י לבבל. שָׁיֵף עָיֵל, שָׁיֵף נָפֵק – מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא (דרך ענווה). וְאַל תַּעֲלֶה וכו' – אל תשב במקום הראוי לך בעיניך, שמא יאמרו לך רד. וּמִנַּהּ – ומכאן נלמד. כְּשִׁירַיִם – כטפל. סְבִילַת הָעֶלְבּוֹנוֹת – סופג עלבונות בשקט. הַהוּא בַּר בָּבֶל וכו' – אדם מבבל עלה לארץ ישראל ונשא אישה (ושפת הדיבור שלהם הייתה שונה). אמר לה 'בשלי לי שתי רגלי בהמה' בישלה לו שני גרגירי עדשים, כעס עליה. למחרת אמר לה 'בשלי לי כמות קטנה הנקראת 'גריוא', בשלה לו כמות גדולה ביותר (כפי המקובל בא"י כ'גריוא'). אמר לה הביאי לי שני אבטיחים הלכה והביאה לו שני נרות. אמר לה לכי ותשברי אותם על 'רישא דבבא' (= ראש השער) היה יושב החכם התנא בבא בן בוטא באותה שעה ודן דין (חשבה האישה שבעלה התכוון ל'בבא בן בוטא'), הלכה ושברה את הביצים על ראשו. אמר לה החכם 'מה זאת עשית?'. אמרה לו: 'כך ציווני בעלי'. אמר לה החכם וכו'. מֵרֵישׁ הֲוָה אֲמִינָא וכו' – מתחילה הייתי אומר 'אני ענוותן', אך מאז שראיתי את ר' אבא מהעיר עכו שאמר בדרשתו טעם הלכה מסוימת והמתורגמן (שתפקידו להשמיע בקול את דברי החכם לציבור) בתרגומו אמר טעם אחר ור' אבא לא הקפיד עליו, אמרתי: 'לא ענוותן אני'.
ביאורים
הענווה היא מידה שהופכת להיות תכונת נפש. כמו כל המידות היא מתבטאת גם במעשים חיצוניים. כמו שאדם חכם אומר דברים חכמים, אבל לא זה מה שהופך אותו להיות חכם. גם אם פיו לא היה מפיק דברי חכמה אלא היה שותק – עדיין היה חכם. דברי החכמה שהוא אומר הם רק פועל יוצא מהיותו חכם. כך גם אצל העניו. קודם כול הוא עניו, והדבר מתבטא כמובן גם במעשיו. מעשים של ענווה אינם בהכרח מעידים על ענווה, אבל העניו בהכרח יתנהג גם במעשיו בענווה. על דבר זה אנו אומרים בכל בוקר לפני תפילת שחרית – "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי". אדם שיש לו יראת שמים והוא בעל ענווה, נוהג כך בינו לבין ה' ובינו לבין עצמו, וכך גם בהתנהגותו בציבור, הוא פועל בצורה הכי כנה ואמיתית. העניו גם לא ייפגע אם יעליבו אותו. אמנם הוא חש שהיה כאן עלבון, הוא איננו אדם ללא רגשות, אך אינו נפגע באופן אישי. אין לו סיבה להיעלב. אם הוא באמת עשה משהו לא כשורה, הוא ישמח באמירה כי סוף סוף הוא יכול לתקן, ואם התכוונו להעליב אותו על מנת לפגוע בו, הוא יודע שהעלבון אינו כלפיו אלא כלפי מי שעשה אותו כך – הקב"ה. הוא נעלב, אבל לא עולב בחזרה, כי הוא לא לוקח את הדברים לפן האישי. ודאי שגם לא ישנא את זולתו בגלל ניסיונו לפגוע.
הרחבות
•מעלת השתיקה
בָּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב – וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ. המלבי"ם מסביר מדוע בפסוק זה כתוב שמי שבז לרעהו נקרא חסר לב, ואילו בהמשך הספר [יד, כא] הוא נקרא חוטא: "וכל אחד נלמד מענינו, שם מדבר שמבזהו בלא סבה וזה חוטא נגד חקי החכמה, ופה מדבר אם רעהו בזה אותו תחלה שבזה אינו חוטא רק שהוא נגד חקי הבינה" [משלי יא, יב].
•גבורה פנימית
הַנֶּעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים... "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ". הרב קוק מבאר שאין כוונת חז"ל שהאדם 'ימחק' את נטיותיו הטבעיות: "...לא אמר מי שמעליבים אותם ואינם עולבים, כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותן שהושפלה נפשם עד למדריגת ההמתה הרוחנית, באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון נתטמטם אצלם, ובאמת לא זוהי דרכה של תורה, כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה במילואו, הרגש של הרגשת הכבוד ומכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בנינו הנפשי, במדה הראויה לאדם מצד צלם אלהים אשר לו, המופיעה על מעלת נשמתו שהיא כבודו אבל בכל המעמק של ההרגשה הברורה בצער העלבון, עד שהם נעלבים, בכל זאת רגש המוסר ואהבת הבריות, גם אותם שהעוו את דרכם והעבירו את הדרך עליהם, הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים, דוקא עם אותו המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את אחרים אף על פי שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים" [עין איה שבת ט, פג].
מי אתה עם ישראל?
מהפרי ועד הגאולה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך ניתן לברור מרק בשבת?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
למה ספר דברים נקרא ''משנה תורה'' ?
אנחנו קודש למענך
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
