ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- מסילת ישרים
שִׂנְאַת הָרַבָּנוּת וּבְרִיחַת הַכָּבוֹד – מִשְׁנָה עֲרוּכָה הִיא (אבות א, י), "אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה וּשְׂנוֹא אֶת הָרַבָּנוּת", וְאָמְרוּ עוֹד (שם ד, ז), "הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה* – שׁוֹטֶה רָשָׁע וְגַס רוּחַ". וְאָמְרוּ (עירובין יג ע"ב), "כָּל הָרוֹדֵף אַחַר הַכָּבוֹד, הַכָּבוֹד בּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ". וְאָמְרוּ עוֹד (פסיקתא רבתי כב), "אַל תֵּצֵא לָרִיב מַהֵר" (משלי כה, ח) – "לְעוֹלָם אַל תְּהִי רָץ אַחַר הַשְּׂרָרָה. לָמָּה? 'פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ' – לְמָחָר בָּאִים וְשׁוֹאֲלִים לְךָ שְׁאֵלוֹת, מָה אַתָּה מְשִׁיבָם?" עוֹד שָׁם, "רַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו שְׂרָרָה כְּדֵי לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, אֵינוֹ אֶלָּא כַּנוֹאֵף הַזֶּה שֶׁהוּא נֶהֱנֶה מִגּוּפָהּ שֶׁל אִשָּׁה". עוֹד שָׁם, "אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֲנִי נִקְרֵאתִי קָדוֹשׁ (רָצָה לוֹמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא), הָא אִם אֵין בְּךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ שֶׁיֵשׁ בִּי לֹא תְקַבֵּל עָלֶיךָ שְׂרָרָה". וְתַלְמִידֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יוֹכִיחוּ, שֶׁהָיוּ מֻצְרָכִים* מִפְּנֵי עֲנִיּוּתָם וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂרָרָה, הוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק כֹּהֵן מָשׁוּחַ (הוריות י, א) זֶה לְשׁוֹנָם, "כִּמְדֻמִּין שֶׁשְּׂרָרוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם, עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם". וְאָמְרוּ עוֹד (פסחים פז ע"ב), "אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ", וּמְנָלַן? מִיּוֹסֵף, שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהִנְהִיג עַצְמוֹ בְּרַבָּנוּת מֵת קֹדֶם אֶחָיו (ברכות נה ע"א).
כְּלָלוֹ שֶׁל דָבָר, אֵין הָרַבָּנוּת אֶלָּא מַשָּׂא גָדוֹל אֲשֶׁר עַל שְׁכֶם הַנּוֹשֵׂא אוֹתוֹ. כִּי עַד שֶׁהָאָדָם יָחִיד וְיוֹשֵׁב בְּתוֹךְ עַמּוֹ, מֻבְלָע בֵּין הָאֲנָשִׁים, אֵינוֹ נִתְפָּס אֶלָּא עַל עַצְמוֹ, כֵּיוָן שֶׁנִּתְעַלָּה לְרַבָּנוּת וּשְׂרָרָה כְּבָר הוּא נִתְפָּס עַל כָּל מִי שֶׁתַּחַת יָדוֹ וּמֶמְשַׁלְתּוֹ, כִּי עָלָיו לְהַשְׁקִיף עַל כֻּלָּם וְלִרְעוֹת* אוֹתָם דֵּעָה וְהַשְׂכֵּל וּלְהַיְשִׁיר מַעֲשֵׂיהֶם, וְאִם לָאו "וַאֲשָׁמָם בְּרָאשֵׁיכֶם" (דברים א, יג) כְּתִיב, אָמְרוּ חֲכָמִים (דברים רבה א, י).
וְהַכָּבוֹד אֵינוֹ אֶלָּא הֲבֵל הֲבָלִים, הַמַּעֲבִיר אֶת הָאָדָם עַל דַעְתּוֹ וְעַל דַּעַת קוֹנוֹ וּמְשַׁכְּחוֹ כָּל חוֹבָתוֹ, וּמִי שֶׁמַּכִּירוֹ וַדַּאי שֶׁיִּמְאַס בּוֹ וְיִשְׂנָאוֹ, וְהַתְּהִלּוֹת אֲשֶׁר יְהַלְלוּהוּ בְּנֵי הָאָדָם יִהְיוּ עָלָיו לְטֹרַח, כִּי כִּרְאוֹתוֹ אוֹתָם מַגְדִּילִים הִלּוּלֵיהֶם עַל אֲשֶׁר אֵינוֹ בּוֹ בֶּאֱמֶת, אֵינוֹ אֶלָּא מִתְבּוֹשֵׁשׁ וּמִתְאַנֵּחַ עַל שֶׁלֹּא דַי לוֹ רָעָתוֹ שֶׁחֲסֵרוֹת מִמֶּנּוּ הַמַּעֲלוֹת הָהֵם אֶלָּא שֶׁיַּעֲמִיסוּ עָלָיו תְּהִלּוֹת שֶׁקֶר לְמַעַן יִכָּלֵם יוֹתֵר.
הַחֵלֶק הָרְבִיעִי הוּא חִלּוּק הַכָּבוֹד לְכָל אָדָם,
וְכֵן שָׁנִינוּ (אבות ד, א), "אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת",
וְאָמְרוּ עוֹד (פסחים קיג ע"ב), "מִנַּיִן הַיּוֹדֵעַ בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא גָדוֹל מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ דָּבָר אֶחָד, שֶׁחַיָּב לִנְהֹג בּוֹ כָּבוֹד?" וְכוּ'. וְעוֹד שָׁנִינוּ (אבות ד, טו), "הֱוֵי מַקְדִּים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם". וְאָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּים לוֹ אָדָם שָׁלוֹם בָּעוֹלָם וַאֲפִלּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק (ברכות יז ע"א).
וּבֵין בְּדִבּוּר וּבֵין בְּמַעֲשִׂים חַיָּב לִנְהֹג כָּבוֹד בַּחֲבֵרָיו, וּכְבָר סִפְּרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יבמות סב ע"ב) מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף תַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁמֵּתוּ עַל שֶׁלֹּא הָיוּ נוֹהֲגִין כָּבוֹד זֶה לָזֶה. וּכְמוֹ שֶׁהַבִּזָּיוֹן הוּא דָבָר מִתְיַחֵס אֶל הָרְשָׁעִים,* כִּדְבַר הַכָּתוּב שֶׁזָּכַרְנוּ (משלי יח, ג), "בְּבוֹא רָשָׁע בָּא גַם בּוּז", כֵּן הַכָּבוֹד מִתְיַחֵס אֶל הַצַּדִּיקִים. כִּי הַכָּבוֹד שׁוֹכֵן עִמָּהֶם וְאֵינוֹ מִתְפָּרֵשׁ מֵהֶם, וְאוֹמֵר (ישעיה כד, כג), "וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד".
וַהֲרֵי נִתְבָּאֲרוּ חֶלְקֵי הָעֲנָוָה הָרָאשִׁיִּים וּפְרָטֵיהֶם כְּכָל פְּרָטֵי הַמִּינִים הַמִּתְרַחֲבִים וְהוֹלְכִים לְפִי הַנּוֹשְׂאִים וּלְפִי הָעִתִּים וְהַמְּקוֹמוֹת – יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח.
התוצאות המעולות של ה'ענווה'
וְהִנֵּה זֶה וַדַּאי שֶׁהָעֲנָוָה מְסִירָה מִדֶּרֶךְ הָאָדָם מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וּמְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל טוֹבוֹת רַבּוֹת, כִּי הֶעָנָו יָחוּשׁ מְעַט עַל דִּבְרֵי הָעוֹלָם וְלֹא יְקַנֵּא בַהֲבָלָיו, וְעוֹד שֶׁחֶבְרַת הֶעָנָו נָאָה עַד מְאֹד וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ בְהֶכְרֵחַ, לֹא יָבוֹא לִידֵי כַעַס וְלֹא לִידֵי מְרִיבָה, אֶלָּא הַכֹּל בְּהַשְׁקֵט, הַכֹּל בִּמְנוּחָה. אַשְׁרֵי מִי שֶׁזּוֹכֶה לְמִדָּה זוֹ. וּכְבָר אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי שבת פרק א, הלכה ג), "מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ, עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסֻלְיָתָהּ", כִּי כָל הַחָכְמָה כֻלָּהּ לֹא יַעַרְכֶנָּה.* וְזֶה בָרוּר.
___________________________________
הַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה – מורה הלכות מתוך יהירות. מֻצְרָכִים – זקוקים לפרנסה. וְלִרְעוֹת – להנהיג. מִתְיַחֵס אֶל הָרְשָׁעִים – דרך הרשע לבזות אחרים. לֹא יַעַרְכֶנָּה – לא תשווה לענווה.
ביאורים
למדנו שאת הכישרונות והתכונות המיוחדות שיש בנו אין לייחס לעצמנו, ויש להודות לקב"ה על הדברים הטובים שנטע בנו. זו הקומה הבסיסית ביותר בענווה. עם זה, העניו אינו חושב שהוא 'אפס' ושאין בו כלל כישרון. להפך, הוא מכיר בכישרונותיו ואף משתדל להשתמש בהם, ולא להתחמק מעבודה ואחריות. אדם שהקב"ה נתן לו כישרון והוא לא משתמש בו הוא כפוי טובה. העניו שונא את השררה ולא אוהב להיות בתפקיד ה'בוס' או המפקד שנותן את הפקודות. אך מצד שני, אם יש לו כישרון מתאים לתפקיד, הוא לא ישתמט ממנו, אלא ינסה לעשות אותו על הצד הטוב ביותר. מסופר על הרב אברהם אלקנה שפירא שכאשר התמנה להיות הרב הראשי אמר על עצמו 'אני מטאטא'. כמו שמטאטא עושה את התפקיד שלו בניקיון הבית, כך גם הרב הראשי ממלא את תפקידו בפסיקת הלכות, הנהגה ציבורית ואחריות לאומית. אין כאן מה להתגאות כלל. העניו מבין שיש לו תפקיד, ולא המשרה המכובדת היא המעניינת אותו. לא משנה לו התואר שצמוד לשמו, אלא התפקיד שעליו למלא בכל מקום שיהיה, ובכל משימה שתוטל עליו. העניו גם לומד מכל אדם. ראשית, מפני שהוא לא מחפש שכולם יראו כמה הוא טוב. אם ישאלו אותו הוא יאמר שתכונה זו היא מאת ה', ואת הנקודה הזו למד מהוריו, ואפילו אם יאמר על משהו בדרך אגב שלמד מעצמו לא תורגש אפילו ברמז נגינה של החשבה עצמית. ובנוסף משום שהוא מחפש איך להשלים את המשימה המוטלת עליו באופן הכי שלם ואמיתי, והוא ישמח בכל מה שיוכל ללמוד בדרך.
הרחבות
•מתי 'רבנות' היא טובה
אוֹי לָהּ לָרַבָּנוּת שֶׁמְּקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. במסכת ברכות מופיע עניין זה באופן מעט שונה: "שלשה דברים מקצרים ימיו ושנותיו של אדם... והמנהיג עצמו ברבנות" [ברכות נה.]. המהרש"א שם הסביר עניין זה: "ונראה לפי דקדוק הלשון שאמר המנהיג עצמו ברבנות ולא קאמר הנוהג רבנות דההוא לישנא משמע (נשמע מאותה הלשון) שקבלוהו עליהם דבההוא ודאי שרי (מותר) לנהוג רבנות אבל המנהיג עצמו כו' היינו שאין אחרים מנהיגים אותו אבל מנהיג עצמו בשררה ורבנות היינו בעל כורחם אף על פי שאינו מרוצה להם ובכהאי גוונא קאמרינן נמי (בזה האופן אנו אומרים גם) [פסחים פז:, יומא פו:] דשררה מקברת בעליה".
•גדלותה של הענווה כמביאה ליראת ה'
שֶׁהָעֲנָוָה מְסִירָה מִדֶּרֶךְ הָאָדָם מִכְשׁוֹלוֹת רַבִּים וּמְקָרֶבֶת אוֹתוֹ אֶל טוֹבוֹת רַבּוֹת. הגמרא אומרת שעבור משה רבנו השגת יראת ה' היא דבר קטן קל [ברכות לג:]. רבי צדוק הכהן מלובלין מסביר עניין זה: " ולגבי משה רבינו עליו השלום שהיה עניו מכל האדם מילתא זוטרתי (דבר קטן) הוא, דמי שזוכה לשפלות וענוה דמכיר שאין לו מגרמיה (מעצמו) כלום רק מה שה' יתברך נותן לו ממילא לבבו מלא מיראת ה' ואין צריך לזה השתדלות כל כך והוא אצלו מהדברים הקלים שדש בעקיבו" [מחשבות חרוץ ט].
לעילוי נשמת יצחק בן ברוך אוסקר ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות פרשת חיי שרה תשפז
לְפִי שֶׁעַל יְדֵי בְשׂוֹרַת הָעֲקֵדָה, פָּרְחָה נִשְׁמָתָהּ מִמֶּנָּה וּמֵתָה. הרי קי"ל שְׁלוּחֵי מִצְוָה אֵינָן נִיזּוֹקִין? ואיך מתה שרה על ידי המצוה. וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ. מה תלמוד לומר אֶת פִּיהָ, הול"ל 'ונשאל אותה'. כיצד נשא אברהם את הגר בת פרעה שהיא מצרית, וישראל אסור במצרית.
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה
השיעור עוסק בשאלת חיוב נשים בהבדלה ובאפשרות שלהן להבדיל בעצמן, תוך סקירת מחלוקות הראשונים והפוסקים הספרדים והאשכנזים. בהמשך נידונים הגדרים ההלכתיים של "חמר מדינה" והתנאים שבהם ניתן להשתמש במשקאות חלופיים ליין עבור הבדלה.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וחיבורו לאלוקות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק בהגדרת דמות ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, כמי שחי את הנוכחות האלוקית בכל תנועה ואיבר בגופו. בהמשך לכך, נבחנים האופנים שבהם האדם מבטא קרבה זו הלכה למעשה – החל מכבוד השכינה, דרך מצוות כציצית ותפילין, ועד להרבות בברכות ובשבחים.
לנתיבות ישראל יסודות האמונה ואהבת ישראל שלמה
לנתיבות ישראל א' , מאמר מ"ז (א)
השיעור עוסק בחשיבות קבלת עול מלכות שמיים ולימוד התורה כבסיס לתיקון רוחני שמתחיל מתוכנו. מתוך כך מודגשת החובה לאהוב כל אדם מישראל ללא תנאי, מתוך הכרה בנשמתו הפנימית ובאחדות האומה.
מידות הראי"ה מידת הברית: מוסר טבעי ומושכל
ברית א'
השיעור עוסק במושג הברית כהטבעה מוסרית פנימית ובלתי תלויה, המהווה את טבעו הבסיסי והישר של האדם. בהמשך מוסבר כיצד פגם הברית מערער את הטבעיות הזו, ומדוע תיקונו דורש מעבר לעבודת ה' תבונית ומאומצת הנובעת מתוך שכל ותשובה מאהבה.
וירא מהכנסת אורחים ועד בירור הייעוד
שיחת מוצ"ש פרשת וירא
השיעור עוסק בגדריה ומשמעותה של מצוות הכנסת אורחים ככוח של קירוב וחסד, תוך השוואה בין מקורות שונים והעמקה בדמותו של אברהם אבינו. בהמשך נבחנים הניסיונות וההיפרדויות בחיי אברהם כמסע של בירור רוחני, המחדד את ייחודו ומעלתו של עם ישראל.
שם משמואל על הפרשה ההבדל בין יצחק לאברהם
שם משמואל על הפרשה - וירא - חלק א'
תפקיד של כל אחד מהמלאכים שבאו אל אברהם. לידת יצחק, שהוא מידת הגבורה, לאברהם, שהוא מידת החסד, בהתאם לציווי ה' לאברהם על מצוות מילה. כשצדיק נמצא בעיר הוא מושך אליו קדושה שמביאה שפע ודוחה את החושך.
שיעורים בספר יהושע הטבע והנס בארץ ישראל
יהושע פרק ג'
למה חשוב לומר שתהליך מעבר הירדן מתחיל בבוקר? מהי חשיבותו של ארון הברית באירוע מעבר הירדן? כיצד נכנסו כל עם ישראל יחד בין שני בדי ארון הברית, ואיך זה מסתדר עם דברי יהושוע שאמר לעם להתרחק מארון הברית?
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עלייה רוחנית וסדר תיקון המידות
טהרת הנפש והמידות ח - י
השיעור עוסק בהדרכתו של הרב קוק לגבי המדרג הראוי בעבודת האדם, שבו לעיתים התעלות הדעת והשאיפה הרוחנית קודמות לתיקון המעשים והמידות בפועל. מודגש כי כאשר אדם נתקל במחסומים מעשיים או פסיכולוגיים, עליו להמשיך ולהתעלות בתחומים הרוחניים שבהם כוחו יפה, ומתוך כך יושפע ויתוקן גם עולמו המעשי והמוסרי.
מאמר שלישי מדרגת החסיד וראיית המלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במדרגתו הרוחנית של ה'חסיד' בספר הכוזרי, החווה השגחה אלוהית מתמדת ומודעות עמוקה לבורא בכל תנועה ודיבור. מתוך כך נידונה המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן ולריה"ל סביב ממשות ההתגלות של מלאכים בעולם והשגתם על ידי יחידי סגולה.
מאמר שלישי השראת השכינה והחיבור למלאכים
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
השיעור עוסק במושג השכינה ובגילויה לעם ישראל גם בזמן הגלות, תוך עיון במקורות חז"ל ובספר הכוזרי. בהמשך נידונה מדרגתו של החסיד המתבונן בהנהגה האלוקית, ומובאת המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב מציאותם וראייתם של מלאכים.
יסודות הש"ס מבוא עיוני לסוגיות השבת אבידה
השיעור עוסק בהבחנה היסודית בין חיובי מצוות (כגון מצוות עשה של השבת אבידה) לבין הגדרות משפטיות-ממוניות של דינים, בעלות ושמירה בדיני ממונות. עקרונות אלו משמשים כמבוא עיוני לפרק "אלו מציאות", תוך הדגמת יישומם בסוגיות מפתח כגון חיוב שומר אבידה, מכירת אבידה, ייאוש ושכר שכיר.
