ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- שבת ומועדים
- בין המצרים
- שיחות לשלשת השבועות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
(פרופ') ר' יעקב יהושע ורחל פרנקל
העבר הינו בית ספר מצוין, אך אסור 'להישאר כיתה' כל החיים. זהו אחד המסרים שניתן לראות באגדה בתחילת מסכת ברכות, המספרת על רבי יוסי המהלך בדרך לעת צהריים, ונכנס להתפלל תפילת מנחה בחורבה אחת מחורבות ירושלים. האגדה מספרת כי אליהו הנביא גוער בו על כך. הוא מלמד אותו כמה הלכות בענייני תפילה בדרך וסכנת הכניסה לחורבות.
בימי בין המצרים בהם אנו נתונים, גם אנו במידת מה נכנסים אמוציונאלית לחורבה מחורבות ירושלים, וחשים על עצמנו את האבלות על החורבן. באגדה של רבי יוסי, אליהו הנביא כמו סונט בו על כניסתו לחורבה, ומורה לו: "היה לך להתפלל בדרך", למרות הקשיים הברורים שבכך. מדוע אליהו מעדיף כל כך את הדרך על פני החורבה? אם מסוכן בחורבה למה הפיתרון הוא דווקא בדרך, מדוע לא להסתפק בהרחקה מן הסכנה? נראה שיש מסר חבוי בדברי אליהו זכור לטוב, והוא טמון במתח שבין הדרך לבין חורבות ירושלים. בדרך - פניך לעתיד, בחורבה - לעבר, למרות החשיבות שבזכרונו. לעזוב את התנועה הזורמת, המתקדמת, ולפנות עמוק מדי אל לזיכרון, זהו דבר שמשבש את התיקון וטמונה בו סכנת שקיעה מלנכולית בנוסטלגיה קדושה.
הערצתנו את המקדש כמו גם הערצתנו את הקדושים, זכרוננו אותם וגעגועינו אליהם מחייבים מידה נכונה. המידה הנכונה היא זו שעל פיה אין אירועי העבר משבשים את בנייני ההווה והעתיד. פנינו לבניית המקדש השלישי, להקמת ממלכת קדושים.
דוגמא חריפה ונוקבת לדבר מצויה בדברי ה' ליהושע מיד בפתיחת ספרו:
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת משֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁע... משֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה...", הקב"ה כמכיר את הנטייה האנושית להתכחש למציאות הקשה, מצווה את יהושע להביט ניכחה בגבורה: "משה עבדי מת"! אל תצפה שהוא יעשה את העבודה במקומך, הוא לא ישוב - בשלב זה לפחות. אל תעשה ממנו שליט"א - משה מת! הימנע מתהליכי הכחשה עצמית. אל תאריך מדי בהתפלשות בעפר - ועתה קום! עבור את הירדן, החיים זורמים אל ארץ ישראל ואתה נדרש לעשייה רבה - כמובן בתור משרת משה, לאור תורת משה ודאי.
גם לגבי יציאת מצרים לימדנו הנביא שלעתיד נזכור את נפלאותינו אנו ולא את נפלאות אבותינו: "תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח? והלא כבר נאמר "הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם" אמרו לו לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל" (ברכות דף י"ב)
לכך, אבלות בין המצרים לא תופסת אלא חלק מועט מן השנה, ותשעה באב גם הוא מחדש דברים הדחויים מסדר החיים היום-יומי כמו עצבות ורוח נכאים, ביטול לימוד תורה ואיסור אמירת שלום.
כן הדברים גם בפרשת דברים. משה מלמד את העם מהו ביאור התורה:
"בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל משֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר... רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם... נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ".
נכון, הייתה נפילה. אכן היה כישלון ואמנם היה עונש נוקב - ועם כל אלו, ולמרות כל זאת ומתוך כך - "רב לכם שבת... פנו וסעו לכם... באו ורשו את הארץ".
האדם כידוע, נקרא מהלך, כל שכן העם כולו. אנו הולכים ומיישמים חזונות, מממשים חלומות ומחכים לבאות. לעולם לא נחדל. כאן מצויה אחת מנקודות הכשל של התרבות החילונית, המבקשת לשבת תחתיה בלא להתאתגר באופן מתמיד על ידי העתיד. מי שלא חי את תפילת שמונה עשרה ייפול ב'חזון' תעתועים דוגמת התקווה החלולה ש"בשנה הבאה נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות". כל מי שמכיר את רשימת הייעודים של ברכת המזון, זו המדברת על 'ארץ חמדה טובה ורחבה', זו העוסקת 'בבית הגדול והקדוש' וזו המייחלת 'ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו' לא יוכל לשבוע מגרגירי שאיפות סכרניות דוגמת ''את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו - יותר מזה אנחנו לא צריכים''! כי עם כל חשיבותם של הדברים הנ"ל, יותר מזה אנחנו לא צריכים?? ומשיח? כהן גדול? נביא? סנהדרין? מקדש?
התנתקות גוררת התנתקות. המתנתקים מן העבר לא יוכלו להביאנו אל עתידותנו שלנו. אולי לעתידות נוסח שוויץ או לוכסנבורג, אך לא אל הייעודים של עם ישראל. ואיך יביאו בלא הזכרון המתמיד, המפכה לתודעתנו 'תמידים כסדרם' דרך התפילות כל יום, הברכות, האבלות על העבר? אין כל כח אפקטיבי שיוכל לפעול את הפעולה הנדרשת לבנות את העתידות לנו בלא זכירת חורבותינו - כי בזכירה סוד הגאולה.
לכן, רק זיכרון מזניק, לא שיקוע מחניק, יכול להובילנו, אך בלא הזיכרון הלאומי שלנו נאלץ לסוב על צירנו תוך בקשת זהותנו האבודה - המפורשת בתורה ובמסורת ישראל.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
