ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- הלכות תלמוד תורה
- רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה
פֶּרֶק חֲמִישִׁיכבוד רבו | הקדמה: פרקים ה-ו עוסקים במצוַת עשה, לכבד את החכמים, שנאמר "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (ויקרא יט,לב; סה"מ עשה רט), כדי שדבריהם, הכוונתם את הציבור למעשים טובים ולדעות נכונות יישמעו, וגם כדי שיקנה האדם מידה טובה של ענווה (מו"נ ג,לו). |
עדיפות רבו | |
א1 כְּשֵׁם שֶׁאָדָם מְצֻוֶּה בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ, כָּךְ הוּא חַיָּב בִּכְבוֹד רַבּוֹ וְיִרְאָתוֹ. וְרַבּוֹ יָתֵר מֵאָבִיו, שֶׁאָבִיו הֱבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, וְרַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה מְבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. | א1 בִּכְבוֹד אָבִיו וּבְיִרְאָתוֹ - על כיבוד הורים ומוראם כתב רבנו: "איזה הוא כיבוד? מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה... ומוציא ומכניס [כגון שעוזר לו לצאת מביתו ולהיכנס לביתו, אם הוא צריך להישען על ידו] ומשמשו בשאר הדברים שהשמשים משמשים בהם את הרב, ועומד בפניו כדרך שהוא עומד מפני רבו" (ממרים ו,ג3); "איזה הוא מורא?... לא עומד במקומו [המיוחד לו] ולא יושב במקומו, ולא סותר את דבריו [שאסור לו לבטל את דבריו לגמרי], ולא מכריע את דבריו [כשיש לאב סברה אחת והבן סבור אחרת, בדבר השקול לכאן ולכאן, אסור לבן להכריע נגד דעת אביו בפניו], ולא יקרא לו בשמו בחייו ולא במותו, אלא אומר 'אבא מרי'..." (שם ו,ג1). רַבּוֹ - המובהק שלימד אותו את רוב חכמתו (לרבו שאינו מובהק ראה להלן ט2). ובעניין זה עוסק רוב הפרק. והמצוה שיירא האדם את רבו נוספת על המצוה שיכבד כל אדם כל חכם (סה"מ עשה רט). |
א2 רָאָה אֲבֵדַת אָבִיו וַאֲבֵדַת רַבּוֹ - שֶׁלְּרַבּוֹ קוֹדֶמֶת לְשֶׁלְּאָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ נוֹשְׂאִים בְּמַשָּׂא - מַנִּיחַ אֶת שֶׁלְּרַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ אֶת שֶׁלְּאָבִיו. אָבִיו וְרַבּוֹ שְׁבוּיִים בַּשִּׁבְיָה - פּוֹדֶה אֶת רַבּוֹ, וְאַחַר כָּךְ פּוֹדֶה אֶת אָבִיו. וְאִם הָיָה אָבִיו תַּלְמִיד חֲכָמִים - פּוֹדֶה אֶת אָבִיו תְּחִלָּה. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ - מֵשִׁיב אֲבֵדָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ מֵשִׁיב אֲבֵדַת רַבּוֹ. וְאֵין לְךָ כָּבוֹד גָּדוֹל מִכְּבוֹד הָרַב, וְלֹא מוֹרָא יָתֵר מִמּוֹרָא הָרַב; אָמְרוּ חֲכָמִים: מוֹרָא רַבָּךְ - כְּמוֹרָא שָׁמַיִם. | א2 תַּלְמִיד חֲכָמִים - ראה ביאור דעות ד,כג. וְכֵן אִם הָיָה אָבִיו חָכָם...שֶׁאֵינוֹ שָׁקוּל כְּנֶגֶד רַבּוֹ - ובמקום אחר הרמב"ם כותב דברים הנראים כסותרים לאלה: "פגע [פגש] באבדת רבו עם אבדת אביו: אם היה אביו שקול כנגד רבו - שלאביו קודמת; ואם לאו - שלרבו קודמת, והוא שיהיה רבו מובהק, שרוב חכמתו שלתורה ממנו" (גזלה ואבדה יב,ב). ותיאום הדברים: האב עדיף אם הוא בגדר 'חכם' או שאינו בגדר 'חכם' אך חכם יותר מן הרב, שהוא מלמד פשוט (ק'; וראה מתנות עניים ח,יז-יח). |
החולק על רבו | |
ב אֵי זֶה הוּא חוֹלֵק עַל רַבּוֹ? זֶה שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ, וְיוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וּמְלַמֵּד שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת רַבּוֹ, וְרַבּוֹ קַיָּם, וְאַף עַל פִּי שֶׁרַבּוֹ בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם. וְכָל הַמּוֹרֶה הֲלָכָה בִּפְנֵי רַבּוֹ - חַיָּב מִיתָה. | ב1 שֶׁקּוֹבֵעַ לוֹ מִדְרָשׁ - משתחרר מרשותו של רבו ופוסק הלכה כאילו הוא נפרד ועצמאי (סה"מ עשה רט). לתלמיד החושב אחרת ראה להלן ו2. קַיָּם - חי. בִּמְדִינָה - בעיר. וְאָסוּר לְאָדָם לְהוֹרוֹת בִּפְנֵי רַבּוֹ לְעוֹלָם - בנוכחותו או בקרבתו, ועליו להפנות את השואל אל רבו. |
ג1 הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין רַבּוֹ שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְשָׁאַל לוֹ אָדָם דְּבַר הֲלָכָה - מֻתָּר לְהָשִׁיב. וּלְהַפְרִישׁ מִן הָאִסּוּר - אֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ, מֻתָּר לְהוֹרוֹת. כֵּיצַד? כְּגוֹן שֶׁרָאָה אָדָם עוֹשֶׂה דָּבָר הָאָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע בְּאִסּוּרוֹ אוֹ מִפְּנֵי רִשְׁעוֹ - יֵשׁ לוֹ לְהַפְרִישׁוֹ וְלוֹמַר לוֹ 'דָּבָר זֶה אָסוּר', וַאֲפִלּוּ בִּפְנֵי רַבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ רַבּוֹ רְשׁוּת; שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵּׁם - אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב. | ג1 מִיל - אלפיים אמה, כקילומטר. |
ג2 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּדָבָר שֶׁנִּקְרֹה נִקְרָה. אֲבָל לִקְבֹּעַ עַצְמוֹ לְהוֹרָאָה וְלֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת לְכָל שׁוֹאֵל - אֲפִלּוּ הוּא בְּסוֹף הָעוֹלָם וְרַבּוֹ בְּסוֹף הָעוֹלָם, אָסוּר לוֹ לְהוֹרוֹת עַד שֶׁיָּמוּת רַבּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל רְשׁוּת מֵרַבּוֹ. | ג3 סיכום: לפסוק - מותר רק כשהדבר נעשה להרחיק מאיסור או לענות באקראי כשהוא רחוק מרבו יותר מ 12 ק"מ או כשרבו אינו בחיים. לפתוח מדרש - מותר אפילו בפני רבו, אם קיבל ממנו רשות. ואם לא קיבל ממנו רשות, מותר לו לפתוח מדרש רק לאחר מות רבו. |
תלמיד והוראה לציבור | |
ג3 וְלֹא כָּל מִי שֶׁמֵּת רַבּוֹ מֻתָּר לוֹ לֵישֵׁב וּלְהוֹרוֹת בַּתּוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה תַּלְמִיד שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה. ד1 וְכָל תַּלְמִיד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה - הֲרֵי זֶה שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה" (משלי ז,כו). וְכֵן חָכָם שֶׁהִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וְאֵינוֹ מוֹרֶה - הֲרֵי זֶה מוֹנֵעַ תּוֹרָה, וְנוֹתֵן מִכְשׁוֹלוֹת לִפְנֵי הָעִוְרִים, וְעָלָיו נֶאֱמַר: "וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ" (שם). | ד1 שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְהוֹרָאָה וּמוֹרֶה - שעדיין לא למד די הצורך ואינו ראוי להורות הלכה, אך מעז להורות (למקבילה בדיין ראה סנהדרין כ,ז-ט; ולמלמד שהגיע לעירו של דיין קבוע והחל ללמד בה ראה שו"ת שכג). גַּס רוּחַ - גאוותן. וְעָלָיו נֶאֱמַר - "כִּי רַבִּים חֲלָלִים [הרוגים] הִפִּילָה, וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ", בפרק העוסק באישה הזונה המפתה, שהיא משל לתאוות האדם ולחסרונותיו (מו"נ הקדמה; ג,ח). |
ד2 אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים הַקְּטַנִּים שֶׁלֹּא הִרְבּוּ תּוֹרָה כָּרָאוּי, וְהֵם מְבַקְּשִׁין לְהִתְגַּדֵּל בִּפְנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ וּבֵין אַנְשֵׁי עִירָם, וְקוֹפְצִין וְיוֹשְׁבִין בָּרֹאשׁ לָדוּן וּלְהוֹרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל - הֵן הַמַּרְבִּין אֶת הַמַּחְלְקוֹת, וְהֵם הַמַּחֲרִיבִין אֶת הָעוֹלָם, וְהַמְּכַבִּין נֵרָהּ שֶׁלַּתּוֹרָה, וְהַמְּחַבְּלִים כֶּרֶם יי צְבָאוֹת, וַעֲלֵיהֶן אָמַר שְׁלֹמֹה בְּחָכְמָתוֹ: "אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים, שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים" (שיר השירים ב,טו). | |
כבוד ויראה | |
ה וְאָסוּר לוֹ לַתַּלְמִיד לִקְרוֹת לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְלֹא יַזְכִּיר שְׁמוֹ בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ לִקְרוֹת לַאֲחֵרִים שֶׁשְּׁמָם כְּשֵׁם רַבּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בְּשֵׁם אָבִיו, אֶלָּא יְשַׁנֶּה שְׁמָן וַאֲפִלּוּ לְאַחַר מוֹתָם; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַשֵּׁם פֶּלִיא, שֶׁכָּל הַשּׁוֹמֵעַ יֵדַע שֶׁהוּא פְּלוֹנִי. וְלֹא יִתֵּן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ אוֹ יַחֲזִיר לוֹ שָׁלוֹם כְּדֶרֶךְ שֶׁנּוֹתְנִין הָרֵעִים וּמַחֲזִירִין זֶה לָזֶה, אֶלָּא שׁוֹחֶה לְפָנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ בְּיִרְאָה וְכָבוֹד 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי'. אִם נָתַן לוֹ רַבּוֹ שָׁלוֹם - יַחֲזִיר לוֹ 'שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמָרִי'. | ה יְשַׁנֶּה שְׁמָן - של אחרים. פֶּלִיא - מופלא, נדיר. "אבל השמות שקוראים בהם כל העם, כגון אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן, וכיוצא בהם, בכל לשון ובכל זמן - קורא בהם שלא בפניו, ואין בכך כלום" (ממרים ו,ג2). שׁוֹחֶה - מתכופף, כעין קידה. |
ו2 לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹם רַבּוֹ, וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו, וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו, וְלֹא יֵשֵׁב לְפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ 'שֵׁב'. וְלֹא יַעֲמֹד מִלְּפָנָיו עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ 'עֲמֹד' אוֹ עַד שֶׁיִּטֹּל רְשׁוּת לַעֲמֹד. וּכְשֶׁיִּפָּטֵר מֵרַבּוֹ - לֹא יַחֲזִיר לוֹ אֲחוֹרָיו, אֶלָּא נִרְתַּע לַאֲחוֹרָיו וּפָנָיו כְּנֶגֶד פָּנָיו. ז וְחַיָּב לַעֲמֹד מִפְּנֵי רַבּוֹ מִשֶּׁיִּרְאֶנּוּ מֵרָחוֹק מְלוֹא עֵינָיו עַד שֶׁיִּתְכַּסֶּה מִמֶּנּוּ וְלֹא יִרְאֶה קוֹמָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ יֵשֵׁב. וְחַיָּב אָדָם לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ בָּרֶגֶל. | ו2 וְלֹא יַכְרִיעַ דְּבָרָיו בְּפָנָיו - כשיש לרבו סברה הלכתית, והתלמיד סבור אחרת, אסור לו להכריע נגד רבו בפניו, מפני שהדבר שקול לכאן ולכאן (שו"ת רסד). וברור שאין התלמיד חייב להסכים עם פירושו של רבו, ובלבד שתעמוד לפניו הסתמכות על התלמוד המחייב את כלל ישראל או על הבנת חכם גדול הבקי בכל התורה המסתמך על התלמוד, ושיהיו בתלמיד דרישת האמת וענווה וכבוד לרבו. ואסור לו לפסוק הלכה נגד דעת רבו רק בנוכחותו ("בפניו"), אבל שלא בנוכחותו, אסור לו לישא פנים בתורה שלא כהלכה, כמו שעשה רבנו כשאמר: "ואבא מרי מן האוסרין, ואני מן המתירין" (שחיטה יא,י); "רבותיי הורו... ואין ראוי לסמוך על הוריה זו" (שבועות יא,יד ובעוד מקומות). עַד שֶׁיֹּאמַר לוֹ שֵׁב - חוץ מן האבל והחולה, שאינם חייבים לקום מפני שום אדם (ראה אבל יג,ה). ז מְלוֹא עֵינָיו - עד שהוא נעלם מעיניו. לְהַקְבִּיל אֶת פְּנֵי רַבּוֹ - לבוא ולפגוש אותו.1 |
ח אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּפְנֵי הָרַב, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה דֶּרֶךְ רַבּוֹ לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד. וְכָל מְלָאכוֹת שֶׁהָעֶבֶד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ - תַּלְמִיד עוֹשֶׂה לְרַבּוֹ. וְאִם הָיָה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְלֹא הָיוּ לוֹ תְּפִלִּין, וְחָשׁ שֶׁמָּא יֹאמְרוּ 'עֶבֶד הוּא' - אֵינוֹ נוֹעֵל לוֹ מִנְעָלוֹ, וְלֹא חוֹלְצוֹ. וְכָל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ - מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, וּפוֹרֵק מִמֶּנּוּ יִרְאַת שָׁמַיִם. וְכָל תַּלְמִיד שֶׁמְּזַלְזֵל בְּדָבָר מִכָּל כְּבוֹד רַבּוֹ - גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל. | ח שֶׁהָעֶבֶד - הגוי, הכנעני (לעבד עברי, שנפשו שפלה ראה עבדים א,ז1). גּוֹרֵם לַשְּׁכִינָה שֶׁתִּסְתַּלֵּק מִיִּשְׂרָאֵל - בגלל חוסר יראת שמים בחברה שבה הכל הפקר. |
קריעה על רבו | |
ט1 רָאָה אֶת רַבּוֹ עוֹבֵר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה - אוֹמֵר לוֹ 'לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ כָּךְ וְכָךְ?'. וְכָל זְמַן שֶׁמַּזְכִּיר שְׁמוּעָה בְּפָנָיו, אוֹמֵר לוֹ 'כָּךְ לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ'. וְאַל יֹאמַר דָּבָר שֶׁלֹּא שָׁמַע מֵרַבּוֹ, עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ. וּכְשֶׁיָּמוּת רַבּוֹ - קוֹרֵעַ כָּל בְּגָדָיו, עַד שֶׁהוּא מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ, וְאֵינוֹ מְאַחֶה לְעוֹלָם. | ט1 עוֹבֵר עַל... אוֹמֵר לוֹ - כמו שכתב בעניין מורא אב: "כאילו הוא שואל ממנו, ולא כמזהירו" (ממרים ו,יא). עַד שֶׁיַּזְכִּיר שֵׁם אוֹמְרוֹ - כשאומר דבר משם אחרים, צריך להזכיר את שמם, שלא יחשבו שרבו אמר אותו, ושמא הוא חולק. אבל כשהוא אומר דבר מה בשם רבו, אינו צריך לציין את הדבר במפורש, מפני שברור שלמד אותו מרבו המובהק (ראה ק', י'). מְגַלֶּה אֶת לִבּוֹ - חושף את מקום הלב, כמו בקריעה על מות הוריו (אבל ח,ג). וְאֵינוֹ מְאַחֶה - אינו תופר תפירה מעולה עד שהקרע אינו ניכר. ומנהגי האבלות בשבעת ימי האבל והשלושים אינם נוהגים בתלמיד האבל על רבו, אלא רק בקרובי משפחה. |
ט2 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּרַבּוֹ מֻבְהָק, שֶׁלָּמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ. אֲבָל אִם לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ רֹב חָכְמָתוֹ - הֲרֵי זֶה 'תַּלְמִיד חָבֵר', וְאֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ; אֲבָל עוֹמֵד מִלְּפָנָיו, וְקוֹרֵעַ עָלָיו כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים שֶׁהוּא מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם. | ט2 כְּשֵׁם שֶׁהוּא קוֹרֵעַ עַל כָּל הַמֵּתִים - שאינו מגלה את לבו אלא קורע טפח בבגד העליון בלבד (אבל ח,ב). ומדובר בשהתלמיד גם הוא חכם. אבל אם התלמיד אינו חכם, צריך לקרוע על רבו כמו על אביו ועל אמו (אבל ט,יא2; לח"מ). |
ט3 אֲפִלּוּ לֹא לָמַד מִמֶּנּוּ אֶלָּא דָּבָר אֶחָד, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל - עוֹמֵד מִלְּפָנָיו וְקוֹרֵעַ עָלָיו. י וְכָל תַּלְמִיד חֲכָמִים שֶׁדֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת - אֵינוֹ מְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָמַד מִמֶּנּוּ כְּלוּם. | י דֵּעוֹתָיו מְכֻוָּנוֹת - מידותיו. ובמובן עמוק יותר, תפיסותיו נכונות וישרות (ראה ביאור הלכות דעות). |
מחילת כבוד | |
יא הָרַב הַמֻּבְהָק שֶׁרָצָה לִמְחֹל עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אוֹ בְּאֶחָד מֵהֶן, לְכָל תַּלְמִידָיו אוֹ לְאֶחָד מֵהֶן - הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁמָּחַל - חַיָּב הַתַּלְמִיד לְהַדְּרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּחַל. | יא הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ - ובהתניה שאמר במקום אחר: "והוא שלא יהיה בדבר הפסד בכבוד הבורא, כגון שהיו העם מבעטין בדיני התורה ובדינים, הואיל ופקרו העם בדבר, צריכין לחזק ולענוש כפי מה שייראה להם" (סנהדרין כו,ו; וראה גם להלן ז,יג5). |
יחס לתלמידים | |
יב כְּשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים חַיָּבִין בִּכְבוֹד הָרַב, כָּךְ הָרַב צָרִיךְ לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן; כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים: יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלַּחֲבֵרְךָ. וְצָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר בְּתַלְמִידָיו וּלְאָהֳבָן, שֶׁהֵן הַבָּנִים הַמְּהַנִּין בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. | יב לְכַבֵּד אֶת תַּלְמִידָיו וּלְקָרְבָן - לא ככבוד התלמידים לרב אלא כבוד של קירוב וחיבה ודאגה להם ולצורכיהם (צ'). הַבָּנִים הַמְּהַנִּין - "שהתלמידים קרויים בנים" (לעיל א,ב), מפני שהמלמד מאציל להם את תוכן הלימוד וכאילו ילד אותם ונתן בהם חיים (מו"נ א,ז; וראה רוצח ז,א), ואלו מתקיימים באדם גם אחרי מות רבו. |
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה - ספר המדע.
שיתוף פעולה בין אתר ישיבה ומפעל משנה תורה
מפעל משנה תורה
http://www.mishnetorah.co.il
[email protected]
077-4167003
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל, הרב רועי דובקין
(c) כל הזכויות שמורות.
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה (7)
מפעל משנה תורה
4 - הלכות תלמוד תורה ד'
5 - הלכות תלמוד תורה ה'
6 - הלכות תלמוד תורה ו'
טען עוד
מפעל משנה תורה
מהדיר מבאר ועורך ראשי: הרב יוחאי מקבילי
עורכי משנה: הלל גרשוני, ד"ר יחיאל קארה, הרב דביר טל.
(c) כל הזכויות שמורות.
הלכות תפילין, מזוזה וספר תורה הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה י'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ב'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ג'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ד'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
רמב"ם יומי – הלכות תלמוד תורה – מפעל משנה תורה הלכות תלמוד תורה ו'
מתוך המהדורה המבוארת של מפעל משנה תורה
האם מותר להתקלח ביום טוב?
איך אדם יכול לדאוג שיאהבו אותו?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
איך ללמוד גמרא?
הלכות שטיפת כלים בשבת
מה המשמעות הנחת תפילין?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
האם מותר לפנות למקובלים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
