(טו: תחילת פרק האישה שנתארמלה עד טז: 2-)

המשנה –

רישא – אם איבדה כתובתה, והיא טוענת שהיתה בתולה והוא טוען בעולה – היא צריכה להוכיח.

סיפא – "שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנו" מודה ר' יהושוע שנאמן, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

א. האם הרישא גם כר"ג?

הרי לר"ג האישה נאמנת גם ללא עדים כי יש לה חזקת כשרות?

תשובה – הרישא גם כר"ג, שהרי כאן זה ברי וברי ולא ברי ושמא.

דיונים על זה - :

1. מה ההו"א שאינו כר"ג?

תשובה – כאן יש לה רוב (רוב נשים נישאות בתולות), ואולי זה מספיק לר"ג, קמ"ל שלא.

ולמה הרוב אינו טוב? יש לו ריעותא, כי רוב בתולות יש להן קול.

1. לכאורה מוכח מהסיפא ("מודה ר' יהושע") שהרישא ר"ג,

שהרי אם מודה ר"ג לר' יהושוע ברישא, מובן למה מובא בסיפא שגם ר' יהושע מודה לר"ג.

דחייה – היה אפשר לומר ש"מודה ר' יהושוע" מתייחס לפרק הקודם,

שם ר' יהושע לא קיבל את המיגו של ר"ג.

            איפה יש לר"ג מיגו בפרק הקודם:

1. בראוה מדברת לפי זעירי שנסתרה, מיגו שיכלה לומר שרק נסתרה.


2. היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר דרוסת איש,

לפי ר"א שהיא מבקשת 100, מיגו שיכלה לומר מוכת עץ תחתיך שאז היתה מבקשת 200.

1. היא אומרת משארסתני נאנסתי, מיגו שיכלה לומר מוכת עץ וכך לא היתה נפסלת לכהונה.


2. מדובר במקום שלא כותבים כתובה, כך שאין חשש שתשלוף כתובה ותגבה שוב.

ולמה באמת שם ר' יהושע לא קיבל את המיגו וכאן כן?

שם יש "שור שחוט לפניך".

רש"י – אצלנו הוא התחיל את כל הדיון (לא היתה תביעה), ויכל פשוט לשתוק.

תוס' – גם אצלנו היתה תביעה, אלא שהטענה שיכל לומר היא נאמנת,
משא"כ שם שסוף סוף אינה בתולה, כך שאין לה מיגו שיכלה לומר שהיא כן בתולה, לכן אין לה טענה מוחצת שיכלה לומר.

(טז: 5+)

ב. האם כותבים שובר?

יוצא במשנתנו שגם אם איבדה כתובתה יכולה לגבות ללא כתובה.
ואולי משקרת שאיבדה, ותגבה מהבעל שוב עם הכתובה בבי"ד אחר?

ר' אבהו – כותבת לו שובר, ומכאן שבאופן כללי כותבים שובר.

ר' פפא – לא כותבים שובר.

            ואילו כאן –

דחייה – אולי תגבה שוב ללא כתובה?

1. אכן כאן כותבים שובר כי אין ברירה,

אך באופן כללי לא כותבים שובר.

            [יש שתי גרסאות בדיון זה:

1. על משנתנו.


2. על ברייתא, ששם מפורש שאיבדה או שרפה כתובתה.

על הברייתא רב פפא דחוק יותר, שהרי מפורש ששרפה כתובתה, כלומר זה מקום שכותבים בו כתובה.
אלא שרב פפא מעמיד שזה מקום שלא כותבים, והוא התנדב וכתב, ויש לה עדים שהכתובה נשרפה, שרק אז אכן תגבה ותכתוב שובר לבעל.

הסבר זה דחוק בברייתא,
ויותר פשוט לפרש כפשט שזה מקום שכותבים כתובה וכותבים שובר.

ולכן לפי הגירסא ה1 שרב פפא אכן לא אמר את זה על הברייתא,
מהברייתא כן ניתן ללמוד שכותבים שובר].[1]

ג. מנהגים שהראו שהיא בתולה

במשנה – יוצאה בהינומא, רי"ח ב"ב – חילוק קליות

בברייתא א – רקדו או שמחו לפניה בשמחה יתירה, העבירו לפני כוס של בשורה (כוס יין תרומה) –

1. רב אדא ב"א - מראה שהיא בתולה, כי ראויה לכהן.

דחייה – גם אלמנה ראויה לכהן!

1. רב פפא – היא ראשית כמו תרומה שהיא ראשית.

ברייתא ב – העבירו לפני חבית של יין (לבתולה סתומה לבעולה פתוחה).

            ולמה פשוט לבעולה לא העבירו כלל?

            כי אז תוכל לטעון שהיתה בתולה ורק קרה אונס שלא העבירו.

[1] שימו לב ששינינו מסדר הגמרא. בגמרא קודם יש את הדיון ששמנו בסוגריים על הגירסה השנייה של רב פפא, ורק אח"כ את השאלה על רב פפא שעדיין יכולה לגבות כתובתה פעמיים. עשינו את השינוי משתי סיבות: 1. לפי הרבה ראשונים השאלה על רב פפא נשאלת לפי שתי הגרסאות, לכן העדפנו לשים אותה בצמוד לרב פפא באופן כללי ולא בצמוד לדיון על הגירסה השנייה. 2. בגירסה השנייה קצת קשה - למה להעמיד במקום שבו לא כותבים כתובה והוא כתב ויש עדים שנשרפה, במקום לומר שפשוט זה מקום שבו כותבים כתובה ויש עדים שנשרפה (ראו תשובה לזה בתוס'). אך לפי דעתנו אין קושיה כלל, כי נראה שהדיון על רב פפא והדיון על הגירסא השנייה הם שני דיונים מקבילים, ובזמן הדיון על הגירסה השנייה, הגמרא כבר יודעת את המסקנה שכאן אכן כותבים שובר כי זה "לא אפשר" כי זה מקום שבו לא כותבים כתובה, לכן גם בדיון על הגירסה השנייה היא לא משנה את זה ונשארת עם האוקימתא שזה מקום שלא כותבים, ולכן נאלצת לומר שרק הוא כתב. לכן היה חשוב לנו קודם כל להבהיר שזה מקום שלא כותבים כתובה ושלכן כותבים שובר כי "לא אפשר", ורק אח"כ לראות את הדיון על הגירסה השנייה.