רובא דאיתא קמן ורובא דליתא קמן | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
כתובות

קטגוריה משנית

משנה וגמרא
חולין

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

נתנאל חיים בן אילנה אסתר

9 דק' קריאה

בסוגייתנו מובא יסוד המופיע בש"ס פעמים רבות, שהולכים אחר הרוב. הגמרא בחולין יא ע"א דנה מהו המקור לדין זה, ומבואר שם שמהפסוק "אחרי רבים להטות" המלמדנו שבסנהדרין יש להכריע על פי הרוב ניתן ללמוד שהולכים אחר הרוב ברובא דאיתא קמן, אך הגמרא אומרת על כך שעדיין אין מקור לרובא דליתא קמן ולבסוף מצליחה להביא מקורות לעצם היסוד שהולכים אחר רובא דליתא קמן, אך עדיין מחפשת מקור לכך שהולכים אפילו במקרה שניתן לברר כפי שאנו נוהגים לגבי י"ח טריפות, ולכך היא לא מוצאת מקור. רש"י (יב ע"א ד"ה פסח) כותב לאור המסקנה שהגמרא לא מצאה מקור, שהמקור הוא מהלכה למשה מסיני או שמ"אחרי רבים להטות" לומדים גם רובא דאיתא קמן וגם דליתא לפי שאין סיבה לחלק ביניהם.
נגדיר את החילוק בין שני סוגי הרוב. ברובא דאיתא קמן, ספרנו וראינו שיש רוב בקבוצה מסויימת, והנדון המסופק שלפנינו הגיע מתוך הקבוצה הזו. ברובא דליתא קמן, על סמך מקרים רבים שראינו נוכחנו לדעת שהיה בהם רוב לאחד הצדדים, ומכך אנו מסיקים שלפי הטבע תמיד כך הוא הרוב, ומכאן אנו מסיקים גם על המסופק שלפנינו – שלא הגיע מתוך הקבוצה שבדקנו – שגם טבעו יהיה כטבע הרוב.
משמע מהסוגיא שרובא דאיתא קמן עדיף מדליתא, ולכן הגמרא אמרה שגם אם יש מקור לרובא דאיתא עדיין אין מקור לרובא דליתא. כך משמע גם מיבמות קיט ע"א. המשנה שם אומרת שהאשה שהלכו בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תינשא, ושואלת הגמרא מדוע לא ניתן לסמוך על הרוב שמסתמא צרתה ילדה, שהרי רוב נשים מתעברות ויולדות. הגמרא ניסתה להעמיד את המשנה לדעת כולם ולא רק לדעת רבי מאיר הסובר שחוששים למיעוט ולכן תירצה בהתחלה שחכמים לא נחלקו אלא ברובא דאיתא קמן אך ברובא דליתא קמן מודים שחוששים למיעוט, ודחתה שמוכח ממקום אחר שגם ברובא דליתא קמן אינם חוששים למיעוט. מכל מקום רואים מהגמרא שרובא דאיתא קמן עדיף.

הסברא שרובא דאיתא קמן עדיף
הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות פד) כותב שהגר"ח מבריסק התקשה בסוגיא בחולין, מדוע כל רובא דליתא קמן אינו כולל בתוכו גם רובא דאיתא קמן ומועיל מכוחו, שהרי אם לדוגמא אנו מניחים שרוב הבהמות בעולם כשרות, הרי שהבהמה שלפנינו פירשה מבין כל בהמות העולם, ואם כן יש להכשירה מכח רובא דאיתא קמן.
אך התשובה לכך לכאורה פשוטה. עצם הזכות להניח שרוב הבהמות בעולם כשרות הוא חידוש, ויש לומר שזהו החידוש של רובא דליתא קמן שאינו קיים ברובא דאיתא קמן, ולפיכך חיפשה הגמרא מקור. עדיין יש מקום לברר מדוע הבירור של רובא דאיתא קמן עדיף מהבירור של ליתא קמן. מדוע אם ספרנו לפנינו תשע בהמות כשרות ואחת טריפה זה עדיף מאשר העובדה שבמשך ההיסטוריה ספרנו את הבהמות וראינו שרובן כשרות. ונראה שגם התשובה לכך מובנת מאוד. ברובא דאיתא קמן בדקנו את הבהמות שבקבוצה מסויימת והיה ידוע לנו מה דינם וכעת הבהמה המסופקת שלפנינו הגיעה מתוך קבוצה זו, אך ברובא דליתא קמן בדקנו קבוצה מסויימת ומתוך כך אנו מניחים שגם הבהמה שלפנינו שמעולם לא נבדקה תתנהג כמו הרוב בקבוצה שבדקנו. לדוגמא, אנו יודעים שבמשך ההיסטוריה (לפחות בתקופה האחרונה הידועה לנו) עד היום רוב הבהמות שנבדקו היו כשרות ומתוך כך אנו מניחים שגם בבהמות שלא נבדקו – רובן כשרות, וכן שמה שהיה הוא שיהיה, ואנו דנים מהמציאות הכללית למציאות הפרטית שלפנינו ומניחים שהיא לא שונה ממנה. הנחה זו אינה נצרכת ברובא דאיתא קמן, אלא שם ידוע לנו בוודאות שכך היה לגבי הקבוצה ממנה הגיעה הבהמה.

הסוברים שרובא דאיתא קמן עדיף
ישנם אחרונים שאכן סוברים שגם להלכה רובא דאיתא קמן עדיף מדליתא קמן (ראה לדוגמא חידושי ר' מאיר שמחה סנהדרין סט ע"א), אך רבים מגדולי האחרונים סבורים שלמרות שהגמרא נזקקה למקור לרובא דליתא ולא רצתה ללמוד זאת מרובא דאיתא, סוף סוף לאחר שאנו יודעים שהולכים אחר רובא דליתא זהו רוב עדיף, ונביא בהמשך את סברתם. לפני כן נעיר שדבר דומה מוכרחים לכאורה לומר בסוגיא בחולין לגבי היחס בין רוב לקרוב, כפי שכותב רבי עקיבא איגר שם (על תוד"ה מנא). הוא שואל מדוע הגמרא נזקקה לחפש מקור לרוב ולא למדה זאת בקל וחומר מקרוב, הרי נפסק שרוב עדיף מקרוב, ולגבי קרוב יש מקור מפורש מן התורה כנלמד מפרשיית עגלה ערופה. ומתרץ שאמנם לולא מקור מן התורה היה מקום לומר שהתורה לא סמכה על כך שנלך אחר הרוב, אך לאחר שהתורה לימדה אותנו שהולכים אחריו, ניתן להסיק מסברא שהכרעה זו עדיפה ומסתברת יותר מהכרעת קרוב.
השערי ישר (ג, א) מוכיח מפסיקתו של הרמב"ם, שרובא דליתא קמן עדיף. מצד אחד הרמב"ם פסק שאין להרוג על פי רוב, שהרי כתב (איסורי ביאה טו, כז) שכל מדינה שיש בה שפחה או גויה הראויה ללדת, הואיל והאסופי הנמצא שם הוא ספק גוי, אם הוא ישא גיורת היא תהיה ספק אשת איש ולכן הבא עליה לא ייהרג, ומצד שני פסק (איסורי ביאה ג, ב) שהבא על הקטנה שקידשה אביה חייב חנק, וכמבואר בסנהדרין סט ע"א דין זה הוא רק משום שאנו הולכים אחר הרוב, שרוב נשים אינן איילוניות, ועל כרחך צריך ליישב שהרמב"ם מחלק בין רובא דאיתא קמן שלא הורגים על פיו לרובא דליתא קמן שכן הורגים על פיו.

הסברא שרובא דליתא קמן עדיף
האחרונים מנמקים שרובא דליתא קמן הוא רוב שיש בו סברא משום שהוא מגלה לנו מהו טבע העולם. לשון רבי עקיבא איגר (כתובות יג ע"ב ד"ה בסוגיא דראוה מעוברת) היא שזהו "רוב מעליא" משום ש"טבע עולם כן" לעומת רובא דאיתא קמן שגם המיעוט לפנינו ולכן אין זו אלא גזירת כתוב שנתלה ברוב, שהרי "פשיטא דאין סברא לומר דהוא מהפסול יותר מהכשר". כעין זה כותב גם השב שמעתתא (ב, טו). הוא כתב שרובא דליתא קמן הוא רוב הבא מן הסברא ואילו רובא דאיתא קמן אינו תלוי בסברא שהרי מסברא יכול להיות שפירש מן המועט כמו מהמרובה אלא שזו גזירת כתוב ללכת אחר הרוב. וכן השערי ישר (ג, א ד"ה ונלענ"ד לבאר) ציין לדברי רבי עקיבא איגר וכתב גם הוא שרובא דליתא קמן מברר את המציאות ואילו ברובא דליתא קמן אין בירור אמיתי.
ודאי אין כוונתם שאין שום סברא בהליכה אחר רובא דאיתא קמן, אלא כפי שהדברים מוסברים בדברי הגרז"נ גולדברג שליט"א (חזון קדומים, כתובות, "רובא דליתא קמן"), שאין סברא אמיתית לתלות שבא דווקא מן הרוב אלא רק הסתברות, לעומת רובא דליתא קמן שהרוב מגלה לנו שישנה סיבה מהותית בטבע המהווה גורם למציאות זו, ולכן אין זה מקרי שכך יצא הרוב, אלא להפך, המיעוט הוא חריג מקרי. לדוגמא, לגבי כשרות בהמות כאשר אנו רואים שרוב הבהמות אינן טריפות אנו מגלים שהקב"ה ברא את טבע העולם באופן שבהמות נולדות בריאות. לכן יש כאן סיבה אמיתית ומהותית לתלות שגם הבהמה שלפנינו כשרה. כמו כן ברוב נשים יולדות לתשעה חודשים, הרוב מגלה לי שבטבע לוקח לעובר תשעה חודשים לגדול עד שנשלם.
נראה שבדברי רעק"א הנזכרים רמוזה סברא נוספת. הוא כותב שברובא דאיתא קמן גם המיעוט לפנינו אלא שגזירת כתוב לתלות ברוב. בכריתות יז ע"ב נחלקו האמוראים אם חיוב אשם תלוי נאמר גם כאשר ישנה חתיכה אחת לפנינו וספק אם היא חלב האסור או שומן המותר או שדווקא כאשר היו שתי חתיכות וידוע שאחת מהן הייתה חלב ואחת שומן אלא שאינו יודע איזו מהן אכל, והלכה כחייא בר רב שדווקא בשתי חתיכות. הראשונים (כגון הר"ן בקידושין טו ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה גרסי' בגמ') מגדירים מקרה זה כאיתחזק איסורא. לכאורה גם בין בחתיכה אחת ובין בשתי חתיכות החשש יכול לעמוד על חמישים אחוז ובכל זאת אנו מחלקים ביניהם. נראה שהסברא בכך היא שכאשר בוודאות היה איסור לפנינו לא ניתן להתעלם מכך. כך ברובא דאיתא קמן, הואיל ובוודאות יש גם איסור לפנינו לא ניתן להתעלם ממנו ולהסתפק בתלייה ברוב.

נפקא מינות הנובעות מסברא זו
א. כשלא שייכת הסברא
נתחיל בנפקא מינה שמביא הגרז"נ גולדברג (חזון קדומים שם) משום שהיא מחדדת את המשמעות שרובא דליתא קמן הוא מכח סברא וגילוי טבע. הוא מביא את הדין שכאשר מתו במשפחה שלושה תינוקות מחמת ברית המילה לא מלים יותר את שאר בני המשפחה מחשש סכנה. דין זה נכון דווקא אם שלושתם היו מאותה המשפחה משום שהחזקה גילתה לי שכנראה טבע משפחה זו למות מחמת המילה (וכפי שידוע היום, יש בגנים של משפחה זו מחלה תורשתית של 'המופיליה'). אולם אם מתו שלושה מילדי השכנים בבניין מחמת מילה ודאי שלא נאמר שאין לשכן הרביעי למול את בנו. כאן לא שייך לומר שהחזקה מגלה לנו טבע מסויים. אמנם כאן לא מדובר על רוב אלא על חזקה אך העיקרון זהה . לצורך ההשוואה נוסיף שברור שלו יצוייר שהיו מתערבים כמה מילדי הבניין שרובם סובלים מהמופיליה היינו מורים לא למול את הרביעי.

ב. רוב מועט
ברובא דאיתא קמן הולכים אחר הרוב אפילו כשהוא רוב מועט. גם אם יש שש חנויות כשרות וארבע טריפות תולים בכשרות. לעומת זאת ברובא דליתא קמן נראה פשוט שאין הולכים אחריו אלא אם זהו רוב מובהק. לדוגמא, היום ידוע שנולדים מעט יותר בנות מבנים, ובכל זאת אם יהיה ספק מה נולד לא נתלה ונכריע שנולדה בת. הסיבה לכך היא שעדיין אי אפשר לומר שהטבע הוא ללדת בנות.

ג. ספק עשירי וספק ממזר
התוס' רא"ש (בבא מציעא ו ע"ב ד"ה קפץ) מחדש שלמרות שהתורה אמרה שיש ללכת אחר הרוב, הרוב לא פושט את הספק ולכן אם תקפוץ לעדר בהמה מתוך קבוצה בה הרוב אינן מעושרות היא תפטור את העדר משום ש"עשירי ודאי" אמרה התורה ולא עשירי ספק. כלומר, איננו מניחים מכח הרוב שאכן זו המציאות אלא אנו ממשיכים להתייחס למציאות כמסופקת אלא שלעניין ההלכה התורה הורתה שננהג מתוך הנחה שפרט המסופק שלפנינו הוא מהרוב. לכן במקום שהתורה גילתה במפורש שצריך ודאות ולא ספק אין די ברוב .
השב שמעתתא (ב, טו) כותב על כך שזה נכון דווקא ברובא דאיתא קמן אך רובא דליתא קמן פושט לנו את הספק ומברר לנו את המציאות.

ד. נאמנות עד אחד כנגד רוב
רבי עקיבא איגר (כתובות יג ע"ב ד"ה בסוגיא דראוה מעוברת) מחדש לדעת הראשונים שעד אחד אינו נאמן באיסורים כנגד חזקה אלא רק במקום ספק, שנראה שגם אינו נאמן כנגד רובא דליתא קמן, הואיל והוא פושט לנו את הספק, אך נאמן כנגד רובא דאיתא קמן, כגון שיש עשר חתיכות שרובן טריפות ונתערבו ובא העד ומעיד איזו מהן כשרה, משום שברובא דאיתא קמן עדיין המציאות מוגדרת כמסופקת. דבריו מתאימים לשיטת התוס' רא"ש המובא לעיל לגבי ספק עשירי.

ה. השניים האחרונים שנותרו בקבוצה
הרא"ש (חולין ה, ה) כותב בשם בעל הלכות גדולות שאמנם בפריש הולכים אחר הרוב ולכן אם הם פורשים אחד אחד כל מי שפורש מותר אך השניים האחרונים אסורים כי כבר אין רוב, ולכן "בהמה שנשחטה אימה היום ונתערבה באחרות וצריך לשחוט מהן בו ביום – כיצד יעשה? מכה אותן וטורדן וכל הפורש מן הרוב הוא פורש אך שניים הנותרים אסור לשוחטן עד למחר".
הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות פו) כותב על כך שזה נכון דווקא ברובא דאיתא קמן אך בדליתא קמן לא, שהרי אפילו "אם יצוייר שנשחטו כל הבהמות שבעולם ולא נשארה אלא אחת, מכל מקום נוכל לומר שהיא כשרה כמו הרוב אילו היו בעולם" .

ו. הריגה על פי רוב
כפי שהובא למעלה, השערי ישר (ג, א ד"ה והנה באמת) לומד בדברי הרמב"ם שבית דין לא הורגים אדם על סמך רובא דאיתא קמן אך כן הורגים על סמך רובא דליתא קמן. הוא מתווכח בכך עם השב שמעתתא (ד, ח) הסבור שבין באיתא ובין בליתא לא הולכים בדיני נפשות אחר הרוב, ודברי הרמב"ם שהולכים הם רק במקום שהרוב בשלב ראשון גרם לנו להחזיק מציאות באופן מסויים עוד קודם שהגיע העניין לדיני נפשות, שאז מועיל משום ש"סוקלים על החזקות", וכמו שאם על פי הרוב נדון חתיכה מסויימת כאסורה ולאחר מכן יבוא אדם ויאכל אותה אנו נלקה אותו.
השב שמעתתא לא הזכיר את ההלכה ברמב"ם מפרק טו (הלכה כז) שאם נמצא אסופי במקום שהרוב ישראל והתחתן ובא אדם על אשתו אינו נהרג על איסור אשת איש משום הספק שמא האסופי גוי ונמצא שאינה אשת איש. כנזכר לעיל, מהלכה זו משמע שגם לרמב"ם לא הולכים אחר הרוב בדיני נפשות, ובעקבותיה חילק השערי ישר בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, ויש לשאול כיצד יישבה השב שמעתתא, הרי מסתבר שגם כאן הדין של האסופי מוכרע על פי הרוב בשעה שהוא נמצא, ואם כן גם כאן כמו ב"סוקלים על החזקות" הכרעת הרוב נעשית בשלב הקודם לפני שהגיע הסיפור לידי נפשות, וקשה מדוע כאן לא הולכים אחר הרוב. ונראה שגם השב שמעתתא יחלק בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן, ורובא דאיתא לא מועיל אפילו כשההכרעה נעשית טרם הגיע הסיפור לידי נפשות. הטעם בכך הוא גם לאור דברי הרא"ש הנזכרים, שרוב אינו פושט את הספק אלא זו רק הנהגה שכך יש להתנהג במקום ספק, ולפיכך אין כאן הכרעה שנשלמה ופשטה את המציאות טרם שהגיע הסיפור לידי נפשות. כפי שראינו למעלה, השב שמעתתא עצמו סייג את דברי הרא"ש לרובא דאיתא קמן אך ברובא דאיתא קמן כן יש בירור, ואם כן לאור זאת יש לחלק כך גם לענייננו.

ו. דין קבוע
בשיטה מקובצת לכתובות (טו ע"ב) משמע שהחידוש שכל קבוע כמחצה על מחצה נאמר גם לגבי רובא דליתא קמן, וכן הסיק מדבריו הקובץ שיעורים (בבא בתרא אות פה) . אולם בחידושי הגר"ח מבריסק (כתובות יג ע"ב, תוספת מכתבי תלמידים) כותב בשם האחרונים שהחידוש שכל קבוע כמחצה על מחצה נאמר רק ברובא דאיתא קמן ולא בדליתא קמן. והוא עצמו מעיר על כך שאילו החידוש בקבוע היה שעלינו להתייחס למציאות כאילו אין רוב, היה מובן מאוד החילוק, שכן ברובא דליתא קמן הרוב הוא לעולם ולא שייך לומר שאין רוב . אך לשיטתו שהחידוש בקבוע אינו שאין רוב אלא שאין הולכים אחר הרוב צריך עיון מהי הסברא לחלק בין איתא קמן לליתא קמן לגבי דין קבוע.

חולין

כתובות