ויקרא תשע"ה

המילה "ויקרא" שפותחת את פרשת השבוע, והיא גם שמו של החומש השלישי, מיוחדת באלף הקטנה שמופיעה בסוף המילה. כתבתי על הפונט המיוחד הזה בשנים קודמות. אז התמקדתי בעיקר בפירוש המסורתי שאומר שהאות הזעירה הזאת נכנסה לתורה כדי להדגיש את הענווה הגדולה של משה רבנו ולהראות שהתכונה הזאת, הענווה, היא הבסיס ליחסים המיוחדים שלו עם הבורא. הפירוש הזה בנוגע לאות הקטנה התמקד במשה. אך, ברשותכם, אני רוצה להציע סוג אחר של פרשנות שאיננו מתמקד במשה רבנו, מי שקיבל את דברי האל, אלא בקב"ה עצמו, כביכול.
בחזיון המפורסם של אליהו הנביא כפי שהוא מסופר בספר מלכים, הקב"ה מראה לאליהו ובאמצעותו לעם ישראל כולו ולאנושות כולה שהאל איננו נמצא ברעם או ברעידת אדמה, בסופות או בסערות או בשאר הקולות מלאי ההוד ומעוררי היראה של גחמות הטבע. הקב"ה נשמע דווקא בקול דממה דקה שיוצא מן השמים תמיד.
הקב"ה קורא לנו באותה לחישה שמותאמת לנו. הוא קורא לנו באלף קטנה, מצומצמת בגודל ובעוצמה. קול רם לא יכול להתקיים ולהישמע כל הזמן, ואילו הקול הקטן שאליהו הנביא שמע ממשיך ומהדהד באוזנינו אלפי שנים.
אם אדם רוצה לשמוע את קול האל, כביכול, מדבר אליו, הוא צריך להתאמץ כדי לשמוע את המילים הנלחשות, את הדקויות של נימת הקול, את הדרמה של הדממה עצמה כמעט.
חכמי התלמוד הדגישו את המסר הזה והזהירו אותנו "דברי חכמים בנחת נשמעים". בעולם הקולות הבלתי פוסקים שבו אנחנו חיים היום, קקופוניה של ויכוחים וצעקות מושלת בכיפה. בסביבה כזאת קשה, אם לא כמעט בלתי אפשרי, לשמוע את קול הלחישה שיוצא מהר סיני לאנושות בכל יום ויום.
אחד העיקרים של היהדות הוא שאנחנו צריכים ללכת בדרכיו של הבורא, לחקות אותו, כביכול. לכן, אם הקב"ה מדבר אלינו ברכות ובקול רגוע ושקט, גם אנחנו צריכים לדבר אל אנשים אחרים תמיד ברכות ובקול רגוע ושקט. שלמה המלך אומר במשלי שקריאות קולניות הן נשקם של הכסילים. גדולתו של משה מקבלת משנה תוקף מיכולתו לשמוע את קולו של הקב"ה מדבר אליו תמיד, כאשר אחרים הצליחו לשמוע רק בתחום הקדוש של המשכן.
אפשר להרחיב ולומר שאלה שלא מסוגלים לשמוע את קול הדממה הדקה של הקב"ה, כביכול, הם בעצם אנשים שחירשים לתביעות הרוחנית שהתורה דורשת מאתנו ונמצאים מחוץ לתחום של המבנה הקדוש של היהדות. כשהייתי תלמיד, מוריי הנערצים הקפידו לומר לנו שקול רם בתפילה לא בהכרח מעיד על כוונה גדולה. הקב"ה שומע את הדממה שבלב. כולנו צריכים להתאמץ ולשמוע את קול הדממה הדקה שבו הוא מדבר אלינו.