ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
זה הזמן להצטרף להגרלת הפרסים הגדולה של אתר ישיבה

שיחה לפרשת בהעלותך תשע"ו

נר מצווה ותורה אור

גדולת עבודת המנורה * גדולה לאחר נסיון * הליכה אחרי ה' * תאווה לתאווה * ענוה וגדולה
אחר
לזיווג הגון לרווקות ולהצלחת משפחת נוי
לחץ להקדשת שיעור זה
גדולת עבודת המנורה
קראנו השבת את פרשת בהעלותך. המדרש אומר, שאהרן הצטער על כך שכל הנשיאים הקריבו קרבנות ושבט לוי לא. וזו לשון המדרש: "את מוצא י"ב שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח שבט לוי לא הקריב כלום והיו מצירין ואומרים למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח" (במדבר רבה טו, ג). "ענה לו הקב"ה: שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות" (רש"י במדבר ח, ב).
כמה פירושים נאמרו במה מעלת הדלקת הנרות גדולה ממעשה הנשיאים. "אור החיים" (שם) מסביר שבמנורה יש עבודה מיוחדת, בכל יום ויום צריך לפרק את המנורה, לקחת את הנרות, לדשן אותם ולהחזירם למנורה. נמצא שבכל יום המנורה נעשית מחדש ויש כאן התחדשות קבועה של עבודת בית המקדש על ידי עשיית המנורה.
מזה אנו צריכים ללמוד, כתוב: "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" (משלי ו, כג) המצווה היא נר, אדם מדליק את הנר אך הנר אינו דולק עד בלי גבול אלא על פי כמות השמן. וכל זמן שהנר דולק הבעירה מיוחסת למעשה האדם. הנמוקי יוסף כותב במסכת בבא קמא שאדם שהדליק אש והיא התפשטה וגרמה לשרפה, הוא חייב בכל התוצאות כיוון "שאישו משום חיציו" ואפילו אם הוא הדליק בחייו ולאחר מותו היא התפשטה הוא חייב מפני שפעולת ההדלקה היתה בחייו וכל התוצאות מתיחסות למה שעשה בחייו. הפוסקים שואלים: אם כן כיצד מותר להדליק בערב שבת אש, הרי כל מה שקורה אחר כך זה כאילו הוא ממשיך להדליק וכעת שבת - וצריך להסביר שזה נחשב כאילו הוא עשה את הכל מהתחלה.
מזה יש ללמוד ולהתבונן בהדלקת נרות רוחניים. אדם עושה מצווה ויש אור שדולק כתוצאה מקיום המצווה, ואורך הזמן שהאור דולק תלוי בגודל המצווה ובכוונת האדם. התורה היא אור, לא נר. לנר יש שמן ופתילה ונמצא בתוך כלי ולפי גודל הפתילה וכמות השמן הוא דולק, אך התורה היא למעלה מכלים. הוי אומר שכאשר אדם מדליק את אור התורה האור נמשך ונמשך בלי סוף. הדלקה של אור התורה היא הדלקה נצחית וזה מה שאמרו חכמים על הפסוק הזה: מצווה מגינה לשעה והתורה מגינה לעולם (סוטה כא.).
"בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת" (במדבר ח, ב) כותב רש"י: "על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". יש כאן עוד נקודה שניתן להתבונן בה, אדם בתחילה צריך להתאמץ להיכנס ללימוד אבל אחר שהוא 'מדליק' זה נמשך בקלות, לפעמים ההתחלה קשה, יש חוסר חשק אבל אחרי שאדם הדליק זה דולק מעצמו, רק ההתחלות קשות.

גדולה לאחר נסיון
בהמשך הפרשה מסופר על בחירת הלויים. אומר המדרש:
"קַח אֶת הַלְוִיִּם" (במדבר ח, ו), זה שאמר הכתוב: "ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ" (תהלים יא, ה) ה' צדיק יבחן אין הקב"ה מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחלה וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה וכן את מוצא באברהם אבינו נסהו הקב"ה עשר נסיונות ועמד בהן ואח"כ ברכו שנאמר: "וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד, א), וכן יצחק נסהו בימי אבימלך ועמד בנסיונו ואחר כך ברכו שנאמר: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא... וַיְבָרֲכֵהוּ ה'" (בראשית כו, יב) וכן יעקב אבינו נסהו בכל אותן הצרות, בעשו, ברחל, בדינה, ביוסף והאיך יצא מבית אביו "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (בראשית לה, יא) "וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל יַעֲקֹב עוֹד בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם וַיְבָרֶךְ אֹתו" (שם לה, ט) (במדבר רבה טו, יב)
רק אחרי שהקב"ה העמיד את האבות בניסיון וראה שהם עומדים בניסיון, אחר שהביא עליהם יסורים וקשיים והם קיבלו זאת באהבה והבינו שכל מה שעביד רחמנא לטב עביד - רק אז הקב"ה בחר בהם וברך אותם.
וכן יוסף באשת פוטיפרע והיה חבוש י"ב שנים ואח"כ יצא ונעשה מלך על שעמד בנסיונותיו הוי אומר ה' צדיק יבחן. (שם)
לפני שהקב"ה מעלה מישהו לשררה הוא קודם בוחן אותו. זה הסדר. הסדר מצריך לעבור מבחנים, אם עוברים את המבחן עולים כיתה, יוסף עבר נסיונות מאד קשים בתחילה אחיו ניסו להרוג אותו, אחר כך מכרו אותו לישמעאלים והוא נהיה עבד, ואז הוא עומד בניסיון של אשת פוטיפר, ואחרי שהוא עומד בניסיון הזה במקום לעלות לשררה הוא נזרק לבית הסוהר למאסר עולם - ויוסף עומד בניסיון, הוא מאמין שהכול לטובה וכל קושי הוא ניסיון שצריך לעמוד בו - וכיוון שעמד בניסיון נעשה מלך.
אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקב"ה שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה. (שם)
ולכן נאמר: "קַח אֶת הַלְוִיִּם". המדרש מלמד אותנו שלפני שמתקדמים צריך לעמוד בנסיונות, בין באדם הפרטי ובין בציבור.
אנו נפגשים בקשיים גדולים ושואלים את עצמנו: מתי יוצאים מהם? ואנו לא מבינים שקשיים אלו מכינים אותנו לעליות גדולות. היו קשיים ואנו שואלים: כבר היו קשיים מדוע זה לא נגמר? יש להתבונן ביוסף שהקשיים הרבים שעבר נמשכו הרבה שנים, ואצל ציבור זה לוקח יותר שנים. כל קושי הוא ניסיון, זו לא מכה כדי להעניש ולהכאיב אלא כדי שנעמוד בניסיון.

הליכה אחרי ה'
בפרשתנו, עם ישראל מתחילים לצאת לדרך, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ" (במדבר ט,כ), עמודי הענן והאש מובילים אותם, והם הולכים אחרי ה' ועל פיו. מצב זה אינו פשוט, לפעמים חונים יום אחד ואין ידיעה מראש כמה ילכו וכמה יחנו, לא יודעים מה ילד יום. כאשר עמוד הענן נעצר צריך לחנות, האם יש להוריד את המסעות ולהקים אוהלים או להמתין, אולי מחר זזים הלאה.. אין ידיעה... אולי ישארו שנה או חודש או יום. הקב"ה מחנך אותנו שאין לנו שאיפות ורצונות משלנו אלא לעשות את רצונו יתברך, הוא אומר לנו לעצור – עוצרים, להמשיך – ממשיכים. זה חינוך להיות מוכנים לדבר ה', מה שהוא דורש מאיתנו אנו עושים בעינים עצומות. אל תאמר זה קשה רק פרקתי את החבילות וכבר יש שוב לצאת לדרך....
תמיד אנו הולכים אחרי ה' לא רק במדבר, במדבר ישראל ראו זאת בעיניים וכעת לא רואים אך זה הסדר. מי שעושה את רצון הקב"ה עמוד האש הולך לפניו בלילה להאיר לו את הדרך ועמוד ענן ביום להוביל אותו - יש סייעתא דשמיא. יש לעשות את רצון ה' כמו שהוא מוביל אותנו ולא איך שאנו חושבים שצריך להיות.
הפרשה מספרת לנו על הקשיים שיש בדרך, הם יוצאים ממדבר סיני כתינוק הבורח מבית ספרו (ירושלמי תענית ד, ה). התורה מלמדת אותנו שאסור לעשות כך, אדם יוצא מהישיבה לנוח הוא צריך לצאת עם מגמה - אני צריך לצאת לכבד את ההורים, לקנות בגדים, לערוך סידורים נחוצים.. יש לסלק את התחושה שאני יוצא בשביל להתפרק. הם רצו ללכת בדרך ה' אך הם הרגישו יותר מידי לחץ ורצו להשתחרר קצת...

תאווה לתאווה
העם התאוו תאווה. לא היו להם תאוות, המן הוא מזון זך והוא מרומם את הנפש, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי טז, ד). גם בצד המעשי עם ישראל לא היה צריך לעבוד, לא היו צריכים לתפור מלבושים חדשים "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ" (דברים ח, ד), אין צורך לקנות אוכל, הכול מגיע מהמוכן ואפשר ללמוד כל היום וכל הלילה.
ניתן להסביר באופן עמוק יותר, המן היה 'אוכל חינוכי'. היה בו רק טעם ולא ממשות הוא היה שקוף, כתוב: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ" (קהלת ו, ט) - אם אדם לא רואה מה הוא אוכל הוא לא שבע אף על פי שהאוכל בריא ומשביע. במן היו כל הקלוריות והערכים במינון המדויק. אך לא ראו אותו, לכן האספסוף התאוו לאכול דברים גשמיים, התאוו שתהיה להם תאווה.
ה"שפת אמת" מסביר את חטא התאווה בצורה יותר חיובית. הוא כותב שהם רצו לעבוד את ה' גם דרך התאווה. שלא תהיה רק עבודה רוחנית. לאחר אכילת המן אין ברכת המזון. הם רצו לאכול עם תחושה גשמית ובזה לעבוד את ה'. בלי תאווה אין עבודת ה' גשמית שלמה כי יש צורך לרצות ולאהוב את האוכל. אך הקב"ה לא אהב זאת כיוון שאסור לאדם להכניס עצמו לניסיון. אסור לאדם להגיד אני אוכל ואשתה לשם שמים ובזה אעבוד את ה', כאשר אדם הוא בדרגת הלל יכול לאמר כך. הלל עבד את ה' גם באכילה וברחיצה. כאשר היה הולך לאכול הוא אמר אני הולך לעשות חסד עם אכסניא שלי. וכאשר התרחץ ואמר שהוא הולך לרחוץ איקונין של מלך (ויקרא רבה לד, ג). הוא היה רוחני, וגופו משרת את עבודת ה'. זו מדרגה מיוחדת ולפני שמגיעים אליה אין לפתח תאוות.

ענוה וגדולה
משה רבנו היה העניו מכל אדם על פני האדמה. יש מדרגות בענווה. יש מי שמרגיש עצמו קטן, לא מתפאר במעלותיו, הוא רואה את המעלות ושמח בהם ורואה שיש בכל אחד מעלות, גם בפחותים ממנו והוא בטל כלפי כולם. "הוי שפל רוח בפני כל אדם" (אבות ד, י). כיצד ניתן להיות שפל רוח בפני כל אדם - אני רואה אנשים שנכשלים אך אני מבין שיצרם בוער בקרבם, יש להבין שלפי המצב שלהם הם משתדלים יותר ממני, לי יותר קל, ואף שהם נכשלים הרבה פעמים מידי פעם הם מנצחים במאמצים אדירים, לכן הם יותר ממני. יש להסתכל על כל אחד לפי מדרגתו ויש לכל אחד מעלות. לכל אחד יש מעלות ואין לדעת עם מעלותי עולות על האחר. זו מדרגה אחת של "מאד מאד הוי שפל רוח".
מדרגת הענווה השלמה היא שאדם בטל לחלוטין. הוא מבין שכל מה שיש לו - ריבונו של עולם נתן לו. והוא בטל, כאילו איננו. בלשון המהר"ל ענווה היא מדת הפשיטות – האדם נעשה לגמרי שקוף. כל מציאותו היא ממה שהקב"ה נתן בו וחוץ מזה אין לו משלו כלום. העניו יכול להיות עם עוצמות גדולות מאד. משה רבנו היה הגדול שבכל הדורות והעניו שבכל הדורות, כי את כל גדולתו הוא ייחס למתנת ה'. הוא ראה עצמו כפקיד שצריך להשתמש בכוחות אלו לעשות את רצון ה'. חז"ל אומרים, שגדולי הדורות הם היו הענווים הגדולים. אברהם אבינו אמר: "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח, כז), משה רבנו אמר: "וְנַחְנוּ מָה" (שמות טז, ח), דוד המלך אמר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ" (תהלים כב,ז). אלו שלושה גדולים, התחלה, אמצע וסוף – אברהם אבינו הוא מתחיל האומה, משה רבנו הוא המרכז ודוד המלך הוא גם לעתיד לבוא לא רק העבר. יש כאן אב, רב ומלך, שלושה תפקידים וכל אחד מהענקים הללו עניו גדול.
גדלות וענוה אלו לא תכונות סותרות, להיפך הן תלויות זו בזו. גדלות גדולה מביאה לענווה גדולה, כאשר אדם גדול רואה שיש בו המון כוחות ומבין שהם לא משלו, הוא מרגיש ביטול כלפי ריבונו של עולם, כמה שה' נותן לו יותר הוא מרגיש יותר ביטול, הוא מרגיש שהוא כלי גדול לעשות את רצון ה'. כך גם הלל הנשיא, חז"ל מספרים לנו שאדם מגיע אליו בערב שבת בשעה שהלל חופף את ראשו והוא צועק: מי כאן הלל? ואומר שיש לו שאלה דחופה, מדוע רגליהם של תרמודים רחבות. והלל שומע אותו יוצא מהמרחץ מתעטף, ושואל מה שאלתך? והלל עונה לו על השאלה בסבלנות. לאחר שהלל נפרד ממנו, הוא מחכה מספר רגעים ושוב צועק שיש לו עוד שאלה, הלל כבר הספיק לחזור למרחץ וזה חוזר עם שאלות טורדניות (שבת לא:).
אני מכיר בעיה זו. כיום יש טלפונים ויש אנשים שיש להם זמן בערב שבת אחר הצהרים והם מתקשרים להציע איך ניתן לתקן את העולם בבעיה זו ואחרת... אני חושב מה הלל היה עושה איתם, הרי אני באמצע הכנות, צריך להתארגן לשבת.... מדרגת הלל זו מדרגה מיוחדת, לקבל פניו של כל אדם על פי בקשתו.
גם משה רבנו, בתחילה הוא היה יושב מהבוקר עד הערב ועונה לכל הקושיות והבעיות של כל אחד ואחד. יש דיונים שצריך לברר עם משה אך יש דיונים שאינם חשובים כל כך, עד שבא יתרו ואומר לו שזה לא אפשרי להמשיך כך וצריך להסתייע באנשים-שרים נוספים.
משה רבנו עניו מכל אדם, והוא הנביא הגדול מכולם עליו נאמר: "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר יב, ח) לא כמו שאר הנביאים שעליהם נאמר: "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ" (במדבר יב, ו). יש לשאול מדוע נאמר "פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ", היה צריך לכתוב פה לאוזן, וכן היה צריך לכתוב אדבר אליו - משה רבנו כל דיבור הוא דבר ה', פיו הוא פי ה' אין לו עצמאות משלו, הוא לא כמו שאר נביאים שמתנבאים בדרך חלום, הנבואה לא מגיעה אליהם בצורה ברורה אלא בדרך משלים ורמזים. הם נופלים על פניהם, מאבדים את המציאות הטבעית שלהם, זו נבואה שאינה מושלמת. ומשה זוכה לקבל את הדברים בבהירות הכי גדולה שילוד אשה יכול להשיג. משה רבנו היה כמו מלאך וזה מפני שהוא היה עניו מכל אדם. העניו יכול לראות את ה' באספקלריה מאירה (יבמות מט:( אור ה' יכול להאיר עליו בשלמות.
אין התורה נקנית אלא במי שדעתו שפלה (תענית ז), ככל שאדם בטל כלפי דבר ה' קבלת התורה שלו יותר שלמה.




^ 1.. שנת תשע"ה.
עוד בנושא בהעלותך

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il