ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לימוד זכות
וּמַה שֶּׁרָאוּי שֶׁנֹּאמַר בָּזֶה, לְלַמֵּד זְכוּת עַל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הַמְדַבְּרִים בָּזֶה*וְכַיּוֹצֵא-בוֹ, הוּא, כִּי כָל אִישׁ-יִשְׂרָאֵל חַיָּב לְהַאֲמִין שֶׁכָּל מַה שֶּׁבָּא בַתּוֹרָה הוּא אֱמֶת גָּמוּר, וּמִי שֶׁכּוֹפֵר בְּשׁוּם-דָּבָר מִמַּה שֶּׁנִּמְצָא בַתּוֹרָה, עִם-הֱיוֹתוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּהוּ דַעַת הַתּוֹרָה, נִקְרָא כוֹפֵר, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רז"ל בְּפֶרֶק חֵלֶק [סנהדרין צט.], שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: כָּל הַתּוֹרָה כֻלָּהּ מִפִּי הַגְּבוּרָה* חוּץ מִפָּסוּק אֶחָד שֶׁאֲמָרוֹ מֹשֶׁה מֵעַצְמוֹ — עָלָיו נֶאֱמַר [במדבר טו, לא]: "כִּי דְבַר-יְיָ בָּזָה", וְהוּא בִכְלָל הָאוֹמֵר "אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם". אֲבָל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּתוֹרַת מֹשֶׁה וּמַאֲמִין בְּעִקָּרֶיהָ, וּכְשֶׁבָּא לַחְקֹר עַל-זֶה מִצַּד-הַשֵּׂכֶל וַהֲבָנַת הַפְּסוּקִים, הִטָּהוּ הָעִיּוּן לוֹמַר שֶׁאֶחָד מִן הָעִקָּרִים הוּא עַל-דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְלֹא כְפִי הַמּוּבָן בִּתְחִלַּת הַדַּעַת, אוֹ הִטָּהוּ הָעִיּוּן לְהַכְחִישׁ הָעִקָּר הַהוּא, לִהְיוֹתוֹ חוֹשֵׁב שֶׁאֵינֶנּוּ דַעַת-בָּרִי* תַּכְרִיחַ הַתּוֹרָה לְהַאֲמִינוֹ, אוֹ יַחְשֹׁב בְּמַה שֶּׁהוּא עִקָּר וְיַאֲמִין אוֹתוֹ כִשְׁאָר הָאֱמוּנוֹת שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה שֶׁאֵינָם עִקָּרִים, אוֹ יַאֲמִין אֵי-זוֹ אֱמוּנָה בְּנֵס מִנִּסֵּי הַתּוֹרָה, לִהְיוֹתוֹ חוֹשֵׁב שֶׁאֵינֶנּוּ מַכְחִישׁ בָּזֶה שׁוּם-אֱמוּנָה מִן הָאֱמוּנוֹת שֶׁיְּחֻיַּב לְהַאֲמִין מִצַּד-הַתּוֹרָה — אֵין זֶה כוֹפֵר, אֲבָל הוּא בִכְלָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל וַחֲסִידֵיהֶם, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא טוֹעֶה בְעִיּוּנוֹ וְהוּא חוֹטֵא בְשׁוֹגֵג וְצָרִיךְ כַּפָּרָה.
דעת התנאים שנראה שכפרו בעיקרים
וְזֶהוּ דַעַת קְצָת-חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל הָרִאשׁוֹנִים [ב"ר ג, ז] הָאוֹמְרִים שֶׁהָיָה סֵדֶר זְמַנִּים* קֹדֶם-לְכָן, כְּאִלּוּ יֹאמְרוּ שֶׁאֵין הַתּוֹרָה מַכְרַחַת לְהַאֲמִין שֶׁהַזְּמָן מְחֻדָּשׁ. וְכֵן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל בְּמַה שֶּׁאָמַר בִּפְרָקָיו [פ"ג]: שָׁמַיִם מֵהֵיכָן נִבְרָאוּ, וְהָאָרֶץ מֵהֵיכָן נִבְרֵאת וכו'; כִּי אַף אִם יוּבְנוּ דְבָרָיו כְּפִי פְשׁוּטָם, וּכְמוֹ שֶׁיֵּרָאֶה מֵהֶם בִּתְחִלַּת הַדַּעַת, שֶׁדַּעְתּוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין הָעוֹלָם נִבְרָא יֵשׁ-מֵאַיִן אֶלָּא יֵשׁ-מִיֵּשׁ, כְּלוֹמַר: מֵחֹמֶר רִאשׁוֹן קָדוּם* — אֵין תְּפִיסָה* עָלָיו בָּזֶה, כִי כַוָּנָתוֹ לוֹמַר שֶׁאֵין מֵהֶכְרַח הַתּוֹרָה לְהַאֲמִין הַחִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאָיִן; אֲבָל לֹא שֶׁיִּהְיֶה דַעְתּוֹ לְהַכְחִישׁ דָּבָר מִמַּה שֶּׁבָּא בַתּוֹרָה, חָלִילָה.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
5 - מאמר א' פרק א'
6 - מאמר א' פרק ב'
7 - מאמר א' פרק ב'
טען עוד
פירוש הפסוקים לפי השכל
וְכֵן כָּתַב הָרַב הַמּוֹרֶה זַ"ל ["מורה הנבוכים"] בְּפֶרֶק עֶשְׂרִים-וַחֲמִשָּׁה מִן הַחֵלֶק הַשֵּׁנִי, כִּי מַה שֶּׁהָיָה הוּא מַאֲמִין הַחִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן, לֹא הָיָה מֵהֶכְרַח הַפְּסוּקִים, כִּי הַפְּסוּקִים אֶפְשָׁר שֶׁיְּפֹרָשׁוּ; אֲבָל הַאֲמָנָתוֹ הַחִדּוּשׁ יֵשׁ-מֵאַיִן הָיְתָה לְפִי שֶׁהוּא דַעַת אֲמִתִּי בְּעַצְמוֹ*; וְרָאוּי, אִם-כֵּן, לְפָרֵשׁ הַפְּסוּקִים בְּאֹפֶן שֶׁיַּסְכִּימוּ לָזֶה. וּכְאִלּוּ בֵאֵר הָרַב זַ"ל בָּזֶה שֶׁמַּה שֶּׁהוּא נֶגֶד הַפְּסוּקִים אֵין רָאוּי לְהַאֲמִינוֹ כְּלָל, וּבִלְבַד שֶׁמַּה שֶּׁיָּבוֹא בַפְּסוּקִים לֹא יִהְיֶה דַעַת כּוֹזֵב שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתוֹ אֵצֶל הַשֵּׂכֶל; כִּי מַה שֶּׁהוּא דַעַת כּוֹזֵב* לֹא תַכְרִיחַ הַתּוֹרָה לְהַאֲמִינוֹ, כִּי לֹא תַכְרִיחַ הַתּוֹרָה לְהַאֲמִין דָּבָר שֶׁהוּא כְנֶגֶד הַמֻּשְׂכָּלוֹת הָרִאשׁוֹנִים וְלֹא דַעַת בָּדוּי שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתוֹ אֵצֶל הַשֵּׂכֶל. וְאוּלָם, דָּבָר שֶׁיְּצֻיַּר מְצִיאוּתוֹ אֵצֶל הַשֵׂכֶל, אַף-עַל-פִּי שֶׁאִי-אֶפְשָׁר מְצִיאוּתוֹ אֵצֶל הַטֶּבַע, כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְכָל הַנִּסִּים שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה, רָאוּי וּמְחֻיָּב לְהַאֲמִין בָּהֶם. אֲבָל דַּעַת כּוֹזֵב שֶׁלֹּא יְחֻיַּב מְצִיאוּתוֹ אֵצֶל הַשֵּׂכֶל, אַף-עַל-פִּי שֶׁבָּא בַתּוֹרָה בְּפֵרוּשׁ, כְּמוֹ: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" [דברים י, טז], אֵין רָאוּי לְהַאֲמִינוֹ כִפְשׁוּטוֹ, וִיפֹרְשׁוּ הַפְּסוּקִים בְּאֹפֶן מַסְכִּים אֶל הָאֱמֶת.
פסוקי ההגשמה
וְזֶהוּ דֶרֶךְ אֻנְקְלוֹס הַגֵּר וְיוֹנָתָן בֶּן-עֻזִּיאֵל וּשְׁאָר חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁפֵּרְשׁוּ כָל הַפְּסוּקִים שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים מוֹרִים עַל הַהַגְשָׁמָה*, בְּאֹפֶן מַסְכִּים אֶל הָאֱמֶת, וְהוֹצִיאוּ אוֹתָם מִפְּשׁוּטָם, לִהְיוֹת פְּשׁוּטֵיהֶם דַּעַת כּוֹזֵב, וְאָמְרוּ: דִּבְּרָה תוֹרָה כִּלְשׁוֹן בְּנֵי-אָדָם [רמב"ם, הל' יסודי התורה, פ"א, ה"ט-הי"ב]; וּכְדֵי לְשַׁכֵּךְ* אֶת הָאֹזֶן [מכילתא על שמות יט, טז-יח-יט; תנחומא יתרו, יג].
___________________________________
בָּזֶה – בחקירת העיקרים. הַגְּבוּרָה – הקב"ה. בָּרִי – בבירור. סֵדֶר זְמַנִּים – שהיה עולם וזמן מסודר לפני בריאת העולם המתוארת בתורה. קָדוּם – שמעולם היה. תְּפִיסָה – קושיא. בְּעַצְמוֹ – מצד עצמו. דַעַת כּוֹזֵב – דעה לא אמיתית. הַהַגְשָׁמָה – התיחסות לאלוהים כעצם גשמי. לְשַׁכֵּךְ – שיהא נח להשמע לאדם.
ביאורים
בפרק הקודם נשארנו בתמיהה גדולה על חכמי ישראל אשר מנו את העיקרים, זאת מפני שבמנייתם את העיקרים הוציאו מכלל ישראל את אלו שאינם מאמינים באחד מן העיקרים. וכך, למשל, רבי הלל שלא האמין בביאת המשיח, שהוא אחד מעיקרי האמונה לדעת הרמב"ם, יצא מכלל ישראל. ואנו רואים שאין הגמרא מתייחסת אליו באופן זה. אם כך, חוסר האמונה באחד מהעיקרים אינו מוציא את האדם מהיהדות. לפי רבי יוסף אלבו, גם אותם מגדולי ישראל שמנו את העיקרים לא סברו כך. אדם מישראל שקיבל על עצמו תורה ומצוות, שבאו אליו במסורת, ומאמין בכל התורה כולה, אין ספק שהוא מוגדר כמאמין ולא יצא מכלל ישראל. יחד עם זאת, יכולות להיות כמה סיבות לכך שהוא לא יקבל את אחד מעיקרי האמונה. אדם המאמין מחויב ללמוד ולחקור על אמונתו. חקירה זו יכולה להביא אותו למסקנות שונות ממה שקיבל במסורת; א. שאותו עיקר שקיבל במסורת הוא שונה ממה שהבין בהתחלה. ב. שאותו עיקר כלל אינו קיים והתורה לא אמרה שצריך להאמין בו. ג. שאותו עיקר הוא אמונה חשובה אך לא אחד מאדני היהדות שכל התורה עומדת עליו. ד. שאירוע שנראה כנס התברר לו שהוא לא נס כלל.
אדם המאמין שהגיע לכך בחקירה שכלית עדיין נחשב למאמין , למרות שטעה במחשבתו. רבי יוסף אלבו מביא לדוגמא שהיו תנאים שנראה שהם לא האמינו שהעולם התחדש יש מאין. חקירתם השכלית הובילה אותם לחשוב שהעולם נברא מחומר קדום. הבנה זו לא הוציאה אותם מכלל ישראל ולא הפחיתה מגדולתם. גם לפי דעתם, דעה זו אינה חולקת על הפסוקים שהתקבלו במסורת, שהרי אף דעה אינה יכולה לחלוק על הפסוקים, אך אם דעה זו יכולה להסתדר עם הפסוקים אין היא כפירה.
ישנם שני סוגי דעות בהבנת הפסוקים;
א. דעה כוזבת ובדויה הנוגדת את השכל – זו דעה שאיננה הגיונית כלל או שנוגדת הנחות יסוד. למשל, לא ייתכן שהתורה תתאר שחלק של תפוח יותר גדול מהתפוח עצמו. אם-כן, אפילו אם נמצא שיש פסוקים האומרים זאת, כנראה שהם רוצים לומר דבר עמוק יותר ולכן אנו נסביר את הפסוקים באופן אחר. כך למשל, אי אפשר להסביר כפשוטו את הציווי למול את ערלת הלב, מכיוון שמשמעות הדבר היא להתאבד. לכן בארו חז"ל כי פסוק זה אנו מצווים 'לחתוך' ולהוציא את הקלקולים המוסריים מתוכנו. דוגמא נוספת היא שלא ייתכן שנאמר שה' הוא בעל גוף, מכיוון שאז הוא מוגבל ויש מי שיצר והגביל אותו. ולכן את כל הפסוקים מהם עולה כי ה' הוא בעל גוף נפרש באופן רעיוני.
ב. דעה בדויה הנוגדת את הטבע – מחשבה שהשכל יכול לאשר את אפשרות הימצאותה אך חוקי הטבע לא מאפשרים את ביצועה. בדעה מסוג זה אנו מחויבים להאמין. היא אינה סותרת את ההיגיון. הטבע הינו דבר שיכול להשתנות, כמו שראינו בניסי מצרים. לכן כשם שעלינו להאמין בניסים המתוארים בתורה שכך היה, כך אם התורה אמרה שיהיו בעתיד דברים הנוגדים את הטבע אנו צריכים להאמין שהם יתרחשו.
הרחבות
•דברי חז"ל אינם כפשוטם
שָׁמַיִם מֵהֵיכָן נִבְרָאוּ, וְהָאָרֶץ מֵהֵיכָן נִבְרֵאת. דברים אלה כתב רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה מגדולי התנאים: "שמים מאי זה מקום נבראו? מאור לבושו שהוא לבוש לקח ופרש כשמלה... שנאמר "עוטה אור כשלמה". הארץ מאי זה מקום נבראת? משלג שתחת כסא כבודו, לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשו אפר ארץ, שנאמר כי "לשלג יאמר: הֱוֵא אָרֶץ"" [פרקי דרבי אליעזר ג]. דברים אלה קשים ביותר, שכן על פי אמונתנו הקב"ה ברא את העולם יש מאין! ואכן הרמב"ם תמה על דבריו וכתב: "לא ראיתי מעולם תמוהים מהם בדברי אף אחד מן ההולכים בעקבות תורת משה רבנו... ולא מצאתי להם פירוש משכנע" [מורה נבוכים ב, כו].
קושי זה קיים רק אם נבין את דברי רבי אליעזר כפשוטם (רבי יוסף אלבו כותב שאף אם נבין את דבריו כפשוטם, אין קושי בדבריו), אולם יש שביארו את העומק שבדבריו: המהר"ל כתב במספר מקומות שאין ללמוד את דברי חז"ל כפשוטם אלא הם רומזים לעניינים עמוקים [באר הגולה ד, א]. על פי הנחה זו ביאר המהר"ל שרבי אליעזר לא התכוון לברר כיצד נבראו השמים אלא רצה לומר שיש שתי בחינות ביחס בין הבורא לנבראים: א. הנבראים מחוברים וקרובים לבורא משום שהוא יוצרם, כמו הקשר בין אב לבן. ב. הנבראים נבדלים מהבורא כיוון שהוא בורא והם רק נבראים. השמים מסמלים את הבחינה הראשונה שהנבראים קרובים אל הבורא, לכן כתב רבי אליעזר שהשמים נבראו מאור לבושו של ה'. ואילו הארץ מסמלת את הבחינה השניה שהנבראים נבדלים מהבורא. לכן כתב רבי אליעזר שהארץ נבראה מהשלג שתחת כיסא הכבוד [באר הגולה ד, יח].
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
אכילת חמץ בשבת הצמודה לשביעי של פסח
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
הלכות שטיפת כלים בשבת
האם מותר לפנות למקובלים?
איך מותר להכין קפה בשבת?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
מה עושים בערב פסח שחל בשבת?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
למה ללמוד גמרא?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
