בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לחץ להקדשת שיעור זה
י"א חשון התשע"ו

מאמר שלישי פרק י"ט חלק א'

undefined

בשביל הנשמה

י"א חשון התשע"ו
4 דק' קריאה
פֶּרֶק תִּשְׁעָה-עָשָׂר
ברכות הצדיקים והחסידים
עִנְיַן הַבְּרָכוֹת שֶׁהַנְּבִיאִים וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים מְבָרְכִין אֶת הָאֲנָשִׁים הוּא דָּבָר נָבוֹכוּ בּוֹ הַמְפָרְשִׁים וְלֹא הֶעֱלוּ בְּיָדָם דָּבָר הָגוּן, וְזֶה שֶׁהֵם אָמְרוּ לֹא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה*, אִם* שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרָכוֹת תְּפִלָּה אוֹ הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת. וְאִם הֵם תְּפִלָּה לָמָּה חָרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדוֹלָה עַד מְאֹד עַל שֶׁבֵּרַךְ לְזוּלַת עֵשָׂו*, וְאָמַר: "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד" וגו', וְאָמַר: "וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" [בראשית כז, לג], יַחֲזֹר וְיִתְפַּלֵּל עַל עֵשָׂו כְּמוֹ שֶׁהִתְפַּלֵּל בַּתְּחִלָּה עַל יַעֲקֹב, שֶׁבְּלִי סָפֵק יוֹתֵר רָאוּי שֶׁתִּהְיֶה תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בָּאַחֲרוֹנָה עַל עֵשָׂו שֶׁתֵּעָשֶׂה בְּרָצוֹן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּתְקַבְּלָה עַל יַעֲקֹב שֶׁהָיְתָה בְּמִרְמָה, וְאִם הַבְּרָכוֹת הֵן הַגָּדַת עֲתִידוֹת לָמָּה נִתְרַעֵם עֵשָׂו עַל זֶה וְאָמַר: "אֶת בְּכֹרָתִי לָקַח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" [בראשית כז, לו], וְאֵיךְ אָמַר לוֹ יִצְחָק: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים" [בראשית כז, לז], הֲרֵי לֹא עָשָׂה דָּבָר מֵעַצְמוֹ אֶלָּא שֶׁהָיָה מַגִּיד בִּנְבוּאָה הָעֲתִידוֹת לָבֹא עַל הַמִּתְבָּרֵךְ, וּמַה תַּרְעוֹמוֹת יֵשׁ בָּזֶה לְיִצְחָק וְלֹא לְעֵשָׂו.

מורכב מנבואה ומתפילה
וְהַרְבֵּה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בָּזֶה, וְהַיּוֹתֵר נָכוֹן מִמַּה שֶּׁהִסְכִּימוּ עָלָיו הוּא שֶׁעִנְיַן הַבְּרָכוֹת כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מֻרְכָּב מִשְּׁנֵיהֶם, מֵהַגָּדַת הָעֲתִידוֹת וּמִן הַתְּפִלָּה, עַל דֶּרֶךְ זֶה, שֶׁהַנָּבִיא יִרְאֶה בִּנְבוּאָה הֶעָתִיד לָבֹא עַל הַמִּתְבָּרֵךְ וְיִתְפַּלֵּל בַּעֲדוֹ לְהַרְבּוֹת הַטּוֹב הַהוּא, כְּאִלּוּ תֹּאמַר שֶׁיִּרְאֶה בִּנְבוּאָה שֶׁהָאִישׁ הַהוּא יַצְלִיחַ בַּעֲבוֹדַת הָאֲדָמָה, וִיבָרְכֵהוּ הַנָּבִיא שֶׁיִּרְבּוּ תְּבוּאוֹתָיו מֵאָה שְׁעָרִים, אוֹ אִם יִרְאֶה שֶׁהָאִישׁ הַהוּא יַצְלִיחַ בְּמִקְנֶה יְבָרְכֵהוּ שֶׁיִּרְבֶּה מִקְנֵהוּ שִׁעוּר גָּדוֹל, תְּפַלֵּט* פָּרָתוֹ וְלֹא תְשַׁכֵּל, וְעַל זֶה הַדֶּרֶךְ אָמְרוּ שֶׁהוּא בְּכָל שְׁאָר הַהַצְלָחוֹת, וּכְשֶׁיִּקְשֶׁה עֲלֵיהֶם הַדָּבָר מִצַּד הַתְּפִלָּה יֹאמְרוּ שֶׁהוּא הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, וְאִם יִקְשֶׁה עֲלֵיהֶן מִצַּד הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת יֹאמְרוּ שֶׁהוּא תְּפִלָּה, וּלְזֶה הַדֶּרֶךְ יִצְטָרְכוּ לְחַלֵּק בֵּין הַבְּרָכוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת עַל פִּי הַנָּבִיא לַנֶּאֱמָרוֹת מִפִּי הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים* שֶׁאֵינָן נְבִיאִים.

תפילת הכהנים ונבואת יצחק
וְכֵן יִקְשֶׁה לָזֶה כָּל הַבְּרָכוֹת הַנֶּאֱמָרוֹת לְיִשְׂרָאֵל מִפִּי הַכֹּהֲנִים, שֶׁאֵין בָּהֶן הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת כְּלָל, אֶלָּא אִם תֹּאמַר שֶׁכָּל אֵלּוּ דֶּרֶךְ תְּפִלָּה, וְשֶׁל יִצְחָק לְפִי שֶׁהָיָה נָבִיא הָיָה בָּהֶם הַגָּדַת הָעֲתִידוֹת, וּלְפִיכָךְ חָרַד יִצְחָק כָּל הַחֲרָדָה הַהִיא מִן הָעִצָּבוֹן, שֶׁהָיָה עָצֵב עַל מַה שֶּׁרָאָה בִּנְבוּאָה מִן הַטּוֹב הֶעָתִיד לָבֹא עַל יַעֲקֹב וְרֹב הַצְלָחָתוֹ עַל עֵשָׂו שֶׁהָיָה חָבִיב לוֹ.
____________________________________
לֹא יִמָּלֵט הַדָּבָר מֵחֲלוּקָה – ישנן שתי אפשרויות להסבר את ענין הברכות. אִם – או. לְזוּלַת עֵשָׂו – לאדם שאינו עשו, יעקב. תְּפַלֵּט – תמליט. מִפִּי הַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים – שאינם נביאים הרואים את העתידות ויכולים לפעול בברכתם רק בכח התפילה.


ביאורים
כוחה ופעולתה של ברכה שנותן אדם גדול הן אחת החידות המעניינות ביהדות, שעליה 'נבוכו המפרשים ולא העלו בידם דבר הגון'. אנו רגילים לכך שאדם יכול לבקש מבורא עולם שיהיה לו או לזולתו דבר טוב, יודעים שישנם גם מצבים שמי שזכה לכוח נבואי יכול לִצפות מה יקרה בעתיד – אולם מה עניינה של הברכה, שבה יש אמירה של אדם שיש לו יכולת לברך את זולתו שיקרה לו משהו טוב? כיצד הדבר אמור לפעול על זולתו?
רבי יוסף אלבו פותח את דבריו בהוכחות לכך שלא מדובר בתפילה בלבד, או בהגדת עתידות בלבד, וממשיך ואומר שמבין ההסברים המופיעים בפרשנים מסתבר לומר כמו זה הרואה בברכה שילוב של נבואה ותפילה. המברך צופה בעתידו של האדם מכוחו הנבואי, ובברכתו מתפלל שיזכה לריבוי של טוב באותו דבר.
אולם הוא כותב שגם הסבר זה קשה, ומכמה סיבות. ראשית הוא מאלץ אותנו לחלק בין הברכות הנאמרות מפי נביא, שבהן ניתן לשלב גם את חיזוי העתיד, לבין אלה הנאמרות מפי אדם שאינו נביא ואינו יכול לחזות את העתיד. בנוסף, הסבר זה אינו כולל את הברכות הנאמרות ב'ברכת כהנים', שבהן אין כלל חיזוי העתיד ובודאי הן שייכות רק לעניין התפילה. גם פרשת הברכות שלקח יעקב מיצחק אבינו במקום עשו אינה מובנת לפי הסבר זה. בהמשך יסביר רבי יוסף אלבו את ההסבר הנכון לשיטתו.

הרחבות
• שני סוגי ברכות
עִנְיַן הַבְּרָכוֹת שֶׁהַנְּבִיאִים וְהַצַּדִּיקִים וְהַחֲסִידִים מְבָרְכִין אֶת הָאֲנָשִׁים הוּא דָּבָר נָבוֹכוּ בּוֹ הַמְפָרְשִׁים. רבי יוסף אלבו דן במהות הברכה הניתנת למתברך, האם היא תפילה או הגדת העתידות. המלבי"ם מבאר שישנם שני סוגי ברכות: "ברכות הצדיקים הנזכרים בתנ"ך באו על שני פנים. האופן הראשון בדרך תפלה ובקשה אל ה'. ותועיל הברכה בעתיד כאשר תועיל התפלה בהוה. האופן השני שיאמר בדרך נבואה שככה יהיה עם האיש הזה. ובזה לא יצטרך להזכיר זכות אל המתברך. ותועיל כאשר יועילו כל דברי הנביא בעתיד שלא יגרום החטא שישתנה" [דברים לג, א]
בהסבר הברכה כתפילה מבאר המלבי"ם: "שענין הברכה הוא שהמברך בכוונתו יעלה בדביקות נפשו אל מקור העליון אשר שם צוה ה' את הברכה ויזיל מי הבריכה מדליו על המתברך". לפי דבריו, המברך הוא רק אמצעי להגשמת הברכה ואין הוא פועל דבר בעצמו. המלבי"ם מדמה זאת לאדם ששואב ממקור המים ומעביר אותם הלאה אל המתברך, כך המברך מעביר את השפע ממקור הברכות (הקב"ה) אל האדם המתברך. על כן ישנה חשיבות גדולה שהאדם המברך יהיה במדרגה המתאימה שרק כך ברכתו תהיה מקובלת כלפי ה' ותצליח את פעולתה. ומוסיף המלבי"ם: "וגם יכין את המתברך שיהיה מוכן אל השפע ההוא". גם האדם המתברך זקוק להכנה על מנת לקבל את הברכה. דוגמה לכך מצאנו אצל יצחק, כשרצה לברך את עשיו שלח אותו לצוד ולהביא לו מטעמים כדי שעל ידי המצוה בקיום דבריו יתרומם ויוכל לקבל את הברכה. בנקודה זו שונה הברכה מן התפילה. המברך איננו רק מבקש מה' אלא הוא ממשיך את הברכה – "מוריד" השפע אל האדם, ועל כן צריך גם את הכנת האדם המתברך לקבלת הברכה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il