ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
וְזֶה-הַדֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְנוּ, הוּא בְעַצְמוֹ דֶרֶךְ קְצָת-הָאַחֲרוֹנִים שֶׁפֵּרְשׁוּ בִפְתִיחַת פִּי-הָאָתוֹן דָּבָר בִּלְתִּי-מַסְכִּים* לְדַעַת רז"ל. כַּוָּנָתָם לוֹמַר, שֶׁאֵין מֵהֶכְרַח דַּרְכֵי הַתּוֹרָה לְהַאֲמִין הַנֵּס הַהוּא אֶלָּא עַל-הַדֶּרֶךְ שֶׁהֱבִינוּהוּ הֵם. וְכֵן נֹאמַר לְפִי זֶה, כִּי מִי שֶׁלֹּא הִגִּיעָה מַדְרֵגַת עִיּוּנוֹ לְהַאֲמִין הַכְּתוּבִים בְּדֶרֶךְ מַסְכִּים אֶל הָאֱמֶת, וּמַאֲמִין אוֹתָם כִּפְשָׁטָם, וְעָלָה מִזֶּה בְיָדוֹ דַּעַת כּוֹזֵב*, לִהְיוֹתוֹ חוֹשֵׁב שֶׁזֶּהוּ דַעַת הַתּוֹרָה — אֵינֶנּוּ יוֹצֵא בָזֶה מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַתּוֹרָה, חָלִילָה, וְלֹא הֻתַּר לְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ וְלִקְרוֹתוֹ מְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה וְלֹא "כוֹפֵר" וְלִמְנוֹתוֹ בִכְלָל הַמִּינִים, חַס וְשָׁלוֹם.
הטועה בעיון אינו כופר
וּגְדוֹלָה מִזּוֹ כָּתַב הָרַאֲבַ"ד זַ"ל, שֶׁאֲפִלּוּ הַמֵּבִין עִקָּר מֵעִקָּרֵי הַתּוֹרָה בְּחִלּוּף הָאֱמֶת* מִפְּנֵי שֶׁהוּא טוֹעֶה בְעִיּוּנוֹ, אֵין רָאוּי לְקָרְאוֹ מִין; שֶׁכָּךְ כָּתַב בְּסֵפֶר הַהַשָּׂגוֹת עַל מַה שֶּׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם זַ"ל [הל' תשובה, פ"ג ה"ז] שֶׁהָאוֹמֵר שֶׁהש"י הוּא גוּף — הוּא מִין, וְכָתַב עָלָיו הָרַאֲבַ"ד זַ"ל: אָמַר אַבְרָהָם: אַף-עַל-פִּי שֶׁעִקַּר הָאֱמוּנָה כֵּן הוּא, הַמַּאֲמִין הֱיוֹתוֹ גוּף מִצַּד-תְּפִיסָתוֹ* לְשׁוֹנוֹת הַפְּסוּקִים וְהַמִּדְרָשׁוֹת כִּפְשָׁטָן — אֵין רָאוּי לִקְרוֹתוֹ מִין. עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
6 - מאמר א' פרק ב'
7 - מאמר א' פרק ב'
8 - מאמר א' פרק ג'
טען עוד
וְזֶה-הַדֶּרֶךְ יֵרָאֶה אֲמִתִּי וְנָכוֹן מִמַּה שֶּׁנִּמְצָא לְרז"ל [רות רבה ו, ד; חגיגה טו.] אוֹמְרִים עַל אֱלִישָׁע בֶּן-אֲבוּיָה: "שׁוּבוּ בָּנִים שׁוֹבָבִים" [ירמיהו ג, יד-כב] חוּץ מֵאֱלִישָׁע-אַחֵר, שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹרְאוֹ וּמִתְכַּוֵּן לִמְרֹד בּוֹ; הִנֵּה בֵּאֲרוּ בְּפֵרוּשׁ, כִּי מִי שֶׁיּוֹדֵעַ הָאֱמֶת וּמִתְכַּוֵּן לְהַכְחִישׁוֹ הוּא מִכַּת הָרְשָׁעִים שֶׁאֵין רָאוּי לְקַבֵּל אוֹתוֹ בִּתְשׁוּבָה. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן לִמְרֹד וְלֹא לִנְטוֹת מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וְלֹא לִכְפֹּר בְּמַה שֶּׁבָּא בַתּוֹרָה וְלֹא לְהַכְחִישׁ הַקַּבָּלָה, אֶלָּא לְפָרֵשׁ הַפְּסוּקִים לְפִי דַעְתּוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁיְּפָרֵשׁ אוֹתָם בְּחִלּוּף הָאֱמֶת, אֵינוֹ מִין וְלֹא כוֹפֵר, חָלִילָה.
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בנוגע לתחיית המתים
וּבַעֲבוּר-זֶה, הַמַּאֲמִין בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים שֶׁלֹּא יִתְקַיְּמוּ הָאֲנָשִׁים שֶׁיִּחְיוּ לְעוֹלָם בְּגוּף וָנֶפֶשׁ, אֲבָל יַחְזְרוּ לַעֲפָרָם, כְּמוֹ שֶׁהוּא דַעַת הָרַמְבַּ"ם זַ"ל בְּאִגֶּרֶת תְּחִיַּת הַמֵּתִים, אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּה בְחִלּוּף הָאֱמֶת כְּפִי סְבָרַת הָרַמְבַּ"ן זַ"ל [סוף שער הגמול] — אֵין זֶה כוֹפֵר בְּעִקַּר "תְּחִיַּת הַמֵּתִים", חָלִילָה. וְכֵן הַמַּאֲמִין שֶׁעִקַּר הַגְּמוּל* בָּעוֹלָם-הַבָּא הוּא לַגּוּף וְלַנֶּפֶשׁ בְּיַחַד, וְשֶׁאֵין לַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ גְּמוּל בְּזוּלַת*-הַגּוּף, כְּמוֹ שֶׁהוּא דַעַת הָרַמְבַּ"ן זַ"ל וּקְצָת חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, אַף-עַל-פִּי שֶׁזֶּה בְחִלּוּף הָאֱמֶת כְּפִי דַעַת הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, אֵין זֶה כוֹפֵר בַּשָּׂכָר-וְהָעֹנֶשׁ הָרוּחָנִי, חָלִילָה.
ההתר לחקור
וְהֻצְרַכְתִּי לִכְתֹּב כָּל-זֶה, לְפִי שֶׁרָאִיתִי קְצָת קַלֵּי עוֹלָם, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, מַרְחִיבִים פֶּה וּמַאֲרִיכִים לָשׁוֹן כְּנֶגֶד גְּדוֹלֵי עוֹלָם, בְּלֹא דַעַת וּבְלֹא תְבוּנָה. וּמִכָּאן הֻתַּר לְכָל חֲכַם-לֵב לַחְקֹר בְּעִקָּרֵי הַדָּת וּלְפָרֵשׁ הַפְּסוּקִים בְּדֶרֶךְ מַסְכִּים אֶל הָאֱמֶת לְפִי דַעְתּוֹ. וְאַף-עַל-פִּי שֶׁיַּאֲמִין בִּקְצָת דְּבָרִים שֶׁשָּׂמוּ הָרִאשׁוֹנִים עִקָּרִים, כְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְהַחִדּוּשׁ וְכַיּוֹצֵא בָהֶם, שֶׁאֵינָם עִקָּרִים, אֶלָּא שֶׁהֵן אֱמוּנוֹת אֲמִתִּיּוֹת, יְחֻיַּב הַמַּאֲמִין בַּתּוֹרָה לְהַאֲמִינָם, כְּמוֹ שֶׁיַּאֲמִין בִּפְתִיחַת פִּי-הָאָרֶץ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וּבִירִידַת הָאֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, וְכַיּוֹצֵא בָהֶן מִן הַנִּסִּים אוֹ מִן הַיִּעוּדִים שֶׁנִּזְכְּרוּ בַתּוֹרָה, שֶׁהֵם אֲמִתִּיִּים, עִם שֶׁאֵינָם עִקָּרִים לַתּוֹרָה — אֵין זֶה כוֹפֵר בַּתּוֹרָה, חָלִילָה, וְלֹא בְעִקָּרֶיהָ; שֶׁאִם הָיָה זֶה כוֹפֵר, הָיָה מִסְפַּר הָעִקָּרִים לְתוֹרַת מֹשֶׁה כְּמִסְפַּר הַנִּסִּים וְהַיִּעוּדִים שֶׁבָּאוּ בַתּוֹרָה, וְזֶה לֹא עָלָה עַל לֵב אִישׁ מֵעוֹלָם.
___________________________________
בִּלְתִּי-מַסְכִּים וכו' – לא כפירוש חז''ל. כּוֹזֵב – טעות ושקר. בְּחִלּוּף הָאֱמֶת – לא בצורה הנכונה. תְּפִיסָתוֹ – הבנתו. הַגְּמוּל – השכר. בְּזוּלַת – בלעדי.
ביאורים
למדנו אתמול יסוד חשוב. אדם המאמין שכל התורה כולה היא אמת מוחלטת אך שכלו וחקירתו הביאו אותו לשנות מההבנה הראשונית שחשב – אינו יוצא מאמונת ישראל. לכן גם אם בדברים עקרוניים הוא טעה והגיע למסקנה שגויה, הוא לא ייקרא כופר אלא טועה.
למשל, אנו רואים שחלק מחכמי ישראל הסבירו שהאתון לא באמת דיברה עם בלעם, אלא כל האירוע התרחש בחלום נבואי [מורה נבוכים ב מב]. דעה זו שונה מדעת חז"ל שמפרשים את דיבור האתון כפשוטו. ומכאן, שלמרות שחכמי ישראל אלו כפרו בנס של פתיחת פי האתון, הם לא יצאו מכלל אמונת ישראל. הסיבה לכך היא שהם מאמינים בכל התורה כולה אך שכלם גרם להם להסביר מעשה זה שלא כפשוטו. דבר זה נכון לכל פירושי התורה. מי שמאמין בתורה אך שכלו הביאו להבין בצורה לא נכונה את הפסוקים אינו נחשב לכופר ואפיקורוס.
אך חידושו של רבי יוסף אלבו לא מסתכם בטעות בפירושי הפסוקים. אפילו מי שטעה בעיקר מעיקרי הדת, בגלל שלמד כך את פסוקי התורה – איננו יוצא מכלל ישראל והוא יכול להיות חכם וצדיק. כראיה לדבריו הוא מביא את אחד מעיקרי האמונה לרמב"ם, שהוא האמונה שלקב"ה אין גוף. הראב"ד השיג על הרמב"ם שבאמת זה עיקר מעיקרי הדת, אך מי מחכמי ישראל שטעה בכך והאמין שלקב"ה יש גוף, בגלל שכך למד את הפסוקים – לא יצא מכלל אמונת ישראל. הסיבה לכך היא שהנחת היסוד שלו שכל התורה כולה היא אמת, והבנתו בה הובילה אותו לטעות ביסוד זה.
גם בעיקר של תחית המתים ישנה מחלוקת גדולה. הרמב"ם סבור שלאחר תחית המתים, האנשים יחזרו למות. לעומת זאת הרמב"ן סבור שימשיכו לחיות לעולם. אם-כן, מי שסבור כמו הרמב"ם, הוא כופר בעיקר תחית המתים לפי הרמב"ן?! לשיטת הרמב"ן זו טעות חמורה, אך זה לא אומר שהוא יצא מכלל אמונת ישראל, מכיוון ששכלו והבנתו את הפסוקים הם אלו שגרמו לו להגיע למסקנה זו.
גישה זו של רבי יוסף אלבו מסירה את הפחד הגדול בחקירת העיקרים. עד עכשיו סברנו שכל מי שלא מאמין בעיקרי האמונה – יצא מכלל אמונת ישראל. אך לפי מה שלמדנו, אם האדם מאמין בתורת משה שהיא אמת, גם אם יטעה באחד מעיקרי האמונה, בגלל הבנה לא נכונה, הוא עדיין שייך לאמונת ישראל.
הבנה זו מצילה את עם ישראל ממלחמת דעות העלולה לגרום לשנאה ולפירוד. המחשבה הראשונה, שטענה שמי שלא סבור כמוך במניית עיקרי האמונה הוא כופר, יכולה להוביל לנזקים גדולים. היא גורמת לזלזול בתלמידי חכמים שלא חושבים כמוך. היסוד שלימדנו רבי יוסף אלבו, גורם לכבד ולהעריך כל תלמיד חכם אשר רואה עצמו כנאמן לתורה כולה, אף כשהוא חושב אחרת ממך וטועה בהבנת עיקרי התורה.
הרחבות
•הסיבה שהתורה משתמשת במושגי הגשמה
הַמַּאֲמִין הֱיוֹתוֹ גוּף מִצַּד תְּפִיסָתוֹ לְשׁוֹנוֹת הַפְּסוּקִים. הרמב"ם כתב שהתורה תיארה את ה' במושגים גשמיים, מכיוון שאלו המושגים בהם האדם תופס את המציאות: "אם-כן מהו זה שכתוב בתורה "ותחת רגליו", "כתובים באצבע אלהים", "יד ה'", "עיני ה'", "אזני ה'", וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי דעתן של בני אדם הוא שאינן מכירין אלא הגופות ודיברה תורה כלשון בני אדם, והכל כינויים הן" [הלכות יסודי התורה א, ט]. וכעין זה כתב רבנו סעדיה גאון (רס"ג): "וכל מה שאנו אומרים... מתאריו דברים הדומים להגשמה, הרי הוא דרך משל וקירוב להבנה" [אמונות ודעות ב, ח].
הרמב"ם מוסיף שהצורך בהגשמה אינו רק כדי שהדברים יובנו טוב יותר, אלא שלולא שימוש בהגשמה רוב בני האדם לא היו מבינים כלל. הסיבה לכך היא שהתפיסה הפשוטה של רוב בני האדם מבוססת על מושגים גשמיים: "שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם, מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא" [מורה נבוכים א, כו].
את ההוכחה לכך שמושגי ההגשמה נאמרו על דרך משל, מביא רס"ג מכך שיש פסוקים המשתמשים בביטויים אנושיים כלפי הדומם כגון: "ותפתח הארץ את פיה" [במדבר טז, לב]. אם-כן, כמו שכלפי הדומם משתמשים בהאנשה על דרך דימוי ומשל, כך גם כלפי הקב"ה.
לעילוי נשמת שלמה זבולון בן יעקב צבי ובת-שבע בן דוד ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
