בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק שלישי פרק ראשון

מהות היראה

undefined

תמוז תשפ"א
13 דק' קריאה
החכמה והיראה
המהר"ל פותח את דבריו בנתיב היראה בדברי שלמה המלך בספר משלי: "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (משלי ט, י). לעומתו, דוד המלך אמר: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהלים קיא, י). מבאר המהר"ל שיש הבדל בין אמירתו של שלמה לאמירתו של דוד: בספר משלי העוסק בשבח החכמה, שלמה המלך מדגיש שמעלת החכמה היא בכך שתחילתה היא יראת ה'. "תחילה" פירושו חלק, היראה היא חלק מהחכמה. דוד המלך לעומתו, רוצה להדגיש דווקא את מעלתה של היראה, לכן הוא אומר: "ראשית חכמה יראת ה'". והפירוש הוא שהיראה היא שיא החכמה, פסגת החכמה, הראש של החכמה. שני הפסוקים, ובהדגשה אצל שלמה המלך, מלמדים שהחכמה והיראה הן דבר אחד. "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה" (אבות פרק ג, יז).
המהר"ל מעמיק בהתבוננות בשייכות של החכמה ליראה, ומלמדנו מתוכה מהו שורש היראה. החכמה היא הבריאה הראשונה, הגילוי הראשון של ההופעה האלוהית. באדם, המוח הוא השורש והמקור לכל החיות שבו. החכמה שבמוח מכוונת את כל הופעתו של האדם, מחשבתו, דיבוריו ומעשיו הפנימיים והחיצוניים. והחכמה עצמה נמשכת מהמקור העליון, האלוהי. כמו באדם, כך בכל העולם – "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ" (משלי ג, יט), "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹוהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א), "בראשית" – "בחוכמא" (תרגום ירושלמי שם). החכמה היא המקור לכל הבריאה כולה.
בכל דבר בעולם, בכל יצור או תופעה, החכמה, היינו הרעיון, היא הראשית. השלב השני במציאותו של כל נברא, הוא שאותו רעיון הולך ולובש צורה ומתממש בפועל. ברגע שמופיע הרעיון של הנברא, ישנו כבר גילוי שאינו עצם הדבר. כל העולם הוא גילוי של הרעיון הפנימי העליון, ותחילת כל הגילוי היא החכמה, שהיא ההופעה הראשונה של ריבונו של עולם שהוא מעל הכל. ההכרה שמקור החכמה, מקור הכל, הוא ריבונו של עולם – זוהי היראה.
עלינו לדעת שהכל מאת ה', ויש להתבטל אליו. אם האדם אינו מתבטל כלפי ה', יש לו חיסרון בהכרה שהמציאות היא מהמקור האלוהי. זהו חסרון יסודי בהכרת המציאות בכללה. אדם שאינו יודע שהכל מאת ה', כביכול אומר שאין כלל מציאות, שהרי כל קיום המציאות תלוי בחיבור אל הקב"ה, וניתוק המציאות ממקורה מבטל אותה. והאמת, שמאחר שיש מציאות, מוכרח הדבר שתהיה הכרה שה' הוא מקורה. כך יש לפרש את דברי חז"ל במסכת אבות (ג, יז): אם יש חכמה – היינו הבריאה הראשונה שממנה נברא העולם, יש יראה – התבטלות, כיוון שהכל מהקב"ה. וכן להפך, אם יש יראה יש חכמה.
הווי אומר שיראת ה' זו ההכרה הבסיסית שהכל מאת ה', שהאדם הוא עלול, היינו שהוא נוצר על ידי יוצר שהוא העילה שלו, וכן העולם הוא עלול מהעילה העליונה, מריבונו של עולם.

היראה היא ההתבטלות כלפי ה'
אחרי שהמהר"ל מתבונן כדרכו על פסוקים, הוא מביא מאמרי חז"ל ומתבונן בהם, ועל פיהם מעמיק ומברר את עניינה של המידה או הנושא המדובר. המהר"ל לא מחדש חידושים ואחר כך מביא מקורות, אלא לומד לעומק את דברי חז"ל, מקשיב לדברי חכמים ומתוך כך מתבררת האמת. כך הוא עושה גם ביחס למידת היראה. הגמרא במסכת ברכות בפרק אין עומדין (לג, ב) אומרת:
ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹוהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (דברים י, יב), אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיה לג, ו). אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.
מדוע היראה נקראת דבר קטן? מסביר המהר"ל, שיראה היא התבטלות כלפי ריבונו של עולם, הכרה ממשית שריבונו של עולם הוא העילה של הכל, ממנו הכל נמשך והכל בטלים אליו. שלמות ההופעה של היראה היא כאשר האדם ירגיש את הביטול שלו כלפי ריבונו של עולם. הביטול אינו מציאות שניתן למשש. הרגשת הביטול היא תחושה עמוקה שאין קיום לשום דבר במציאות מצד עצמו, אלא הכל ממנו יתברך.
בעניין זה שונה מידת היראה מקניית החכמה. כדי לקנות את מידת החכמה יש ללמוד ועל ידי כך מתווספת לאדם חכמה. וכן בעוד מידות, כגון מידת הגבורה, לאחר שעבד להשיג אותה, קנה אותה. אך בקניית היראה האדם לא חש שהוא קנה משהו אלא להפך, תחושתו היא שהכל בטל אל ריבונו של עולם, הכל ממנו ואין עוד מלבדו.

חסרון היראה
אדם שחסרה לו היראה – חסר לו הכל. המהר"ל ממשיל זאת ללחם. לחם הוא מוצר יסוד שלא קשה להשיג, ובכל זאת, לאדם שחסר לחם – הרעב איום ונורא. לעומתו, מי שהשיג לחם לא שם לב ללחם באופן מיוחד. ניתן להמשיל זאת גם לאוויר. אנו לא מתייחסים לאוויר כ"יש", אך אם אין אוויר – אין חיים. כך יראת ה', בלעדיה אין כלום והחיסרון עצום, ואילו למי שיש אותה היא נראית כדבר בסיסי ומינימלי. נראה לו שאין ביראה משהו מיוחד אלא היא רק מונעת מצב שלילי. לכן משה רבנו מתבטא על היראה כאילו היא דבר קל. למשה יש את מידת היראה ולכן הוא אומר ושואל: מה הקושי? מה כבר ה' דורש ממך "כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה'"?. רק למי שאין יראה זו נראית דרישה עצומה.
ספר קהלת מסיים בפסוק: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹוהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (יב, יג). המהר"ל מסביר הסבר מיוחד לפסוק זה – מדוע הפסוק מסיים במילים "כי זה כל האדם"? הגימטריה של המילה "אדם" והגימטריה של המילה "מה" שוות – ארבעים וחמש. אדם שחסר בו יראת ה' הוא בבחינת "מה" ועליו נאמר: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (שם א, ג). כשאדם בלי יראת ה', מה הוא שיעמול תחת השמש. אבל כשהוא ירא ה' – הוא נעשה בבחינת "האדם". ועליו נאמר: "אֶת הָאֱלֹוהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם". בלי יראת שמים אין באדם כלום. ואם יש לו – יש בו הכל. בלי יראת ה' חסר העיקר, חסרה ההכרה של האדם שהוא ברייה אלוהית, שהכל מהקב"ה והוא כשלעצמו מה הוא. כשהוא ירא את ה' – אז כל הגדולה האלוהית מופיעה בו, הוא קשור בגדולה האלוהית; רואים עליו את ההופעה האלוהית כי כל התנהגותו מופיעה את מציאות ה', אז הוא באמת "כל האדם", והוא שקול כנגד כל העולם.
יראת ה' היא הבסיס לדבקות וצריך למלא את הבסיס הזה בהרבה תוכן: דבקות בתורה ובמצוות, דבקות של מחשבות, דבקות של מעשים. המידה הזאת היא שמחזיקה את כל התכנים החשובים, ובלעדיה אי אפשר להחזיק שום דבר. כשלעצמה אין ליראה מהות עצמית, היא כמו כלי שתפקידו להחזיק את כל התוכן. "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיהו לג, ו), מי שיש לו אוצר אך אין לו מה להכניס לתוכו, מה שווה האוצר? ומנגד, גם מי שיש לו הרבה תבואה אך אין לו אוצר לשמור בו את התבואה, אין ערך לתבואתו. כך היא מידת היראה, בלעדיה אי אפשר לשמור את החכמה, וכשהיא קיימת צריכים להוסיף ולמלא אותה עוד ועוד.
הווי אומר, שאם אדם משיג באמת את מידת היראה, הוא בטל כלפי ריבונו של עולם ומתחבר אליו יתברך. החיבור הזה, בסופו של דבר, הוא אוצר שבו נכנס הכל. לכן אמר שלמה המלך במשלי: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (י, כז). במבט חיצוני אפשר להסביר את הפסוק ולומר שמגיעה ברכה למי שיש בו יראת ה', ולכן הוא יוסיף חיים כשכר על המידה הטובה שיש לו, ולעומת זאת שנות הרשעים יתקצרו. אך המהר"ל מסביר שאריכות החיים היא לא רק שכר אלא תוצאה טבעית. אדם שירא הרי הוא דבוק בריבונו של עולם, ומי שדבוק במקור החיים ממילא נמשכים לו חיים. מי שיש בו יראת ה', הוא ירא את ריבונו של עולם ובטל כלפיו; מי שמרגיש עלול לפני העילה, הוא נמשך ממנה ומתוך היותו שייך למקור החיים יתווספו לו חיים. ואילו מי שמנתק את עצמו ממקור החיים - יתקצרו חייו.
עוד אומר שלמה המלך: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה" (משלי יד, כו). פשוט שאם אדם נשען על ריבונו של עולם יש לו ביטחון, הרי הוא נשען על מקור הקיום של העולם. אך לא רק לעצמו זה משען אלא זה נמשך לבניו, "וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה". הכל מתוך ההכרה בריבונו של עולם והביטול אליו. "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת" (שם, כז), שוב למדנו, שהיראה מחברת את האדם אל ריבונו של עולם וממילא החיים נמשכים, הוא שמור ממוקשי מוות, וממילא יש לו מבטח עוז.
הכרה זו בדבר היראה ומהותה, היא הכרה בסיסית שבלעדיה כל התפיסות של האדם מוטעות, חסר לו הדבר החשוב ביותר. "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה" (איוב כח, כח), זו החכמה העיקרית.

כוחו של ירא ה'
עוד אמרו חכמינו במעלת היראה (ברכות ו, ב):
ואמר רבי חלבו אמר רב הונא: כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין, שנאמר: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹוהִים יְרָא" (קהלת יב, יג).
במבט ראשון דברים אלו אינם מובנים. מדוע יראת ה' גורמת שיהיו דבריו של ירא שמיים נשמעים? לכאורה אהבת ה' לא פחותה מיראה, וראוי שגם מכוחה יישמעו דברי האוהב. ועוד, בציור הפשוט של אדם שיש בו יראת שמים, הדברים נראים להפך, שכן הירא נראה כאדם מתבטל, מצטנע, שגור בפיו שהכל מאת ה' ושום דבר אין בו. הוא נעשה עניו, שהרי היראה מביאה לידי ענווה. וכי דבריו יישמעו? לעומתו, מי שיש בו אהבת ה', יש בו מרץ, כוח ותנופה, הוא יוזם ומוביל, וראוי שדבריו יהיו נשמעים!
אבל בעומק הדבר, ירא שמים מתבטל כלפי הגדולה האלוהית, וככל שהוא מתבטל כלפי הקב"ה הוא נהיה יותר ויותר שייך אל הקב"ה. הוא לא עומד בפני עצמו וירא מפני ריבונו של עולם – זו מדרגה נמוכה. המדרגה היותר גבוהה היא שאדם כל כך ירא, עד שהוא בטל כלפי הקב"ה כאילו הוא איננו. מה אני ומי אני, אני בריאה של הקב"ה, הכול ממנו ואני כשלעצמי לא כלום. הוא נעשה כבלוע בתוך הגדולה האלוהית, והיראה מריבונו של עולם מתפשטת עד כדי כך שייראו גם ממנו, ולכן דבריו נשמעים.
יש כאן צד של מידה כנגד מידה – הוא בטל ושומע לריבונו של עולם, ממילא שומעים גם אליו. אבל העיקר הוא שהתכונה של היראה, השמיעה, היא תכונה של ביטול לגודל האלוהי, ומי ששייך לגודל האלוהי יראים ממנו.
הרב צבי יהודה היה מוסיף בהסבר הגמרא "מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים", שהכוונה היא שהדברים נשמעים לעצמו; בראש ובראשונה הוא שולט על הכוחות שלו. יראת השמים גורמת שכל הרצונות והמחשבות שלו ממושמעים, ומכיוון שדבריו של האדם נשמעים לעצמו – הם נשמעים גם לאחרים. זה התנאי, מנהיג צריך בראש ובראשונה להיות מנהיג של עצמו, ואם הוא יודע להנהיג את עצמו ממילא הוא גם מנהיג אחרים. מי שיש לו שליטה עצמית גדולה מאוד הוא השולט, "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד, א). קודם כול הוא גיבור בעצמו, ולאחר מכן הוא נעשה גיבור ומשפיע גם על אחרים, ויכול להנהיג אותם באופן רוחני.
נראה בעניין זה מדרש נוסף שהמהר"ל מבאר (ילקוט שמעוני משלי, רמז תתקסא):
"יְרָא אֶת ה' בְּנִי וָמֶלֶךְ עִם שׁוֹנִים אַל תִּתְעָרָב" (משלי כד, כא) מהו "ומלך"? כל מי שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא סופו להעשות מלך. ממי אתה למד? מאברהם אבינו, שנאמר "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב), ונעשה מלך. אמר רבי ברכיה הכהן בשם רבי חלבו: כתיב "וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (שם יד, יז), עמק שהושוו הכל, ונטלו עצה וקצצו ארזים ועשו כסא והושיבוהו מלך עליהם. וכן יוסף אומר "אֶת הָאֱלֹוהִים אֲנִי יָרֵא" (שם מב, יח), ונעשה מלך. וכן משה "כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹוהִים" (שמות ג, ו), ונעשה מלך. שנאמר "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ" (דברים לג, ה).
גם ממדרש זה אנו למדים את אותה ההתבוננות. מדוע דווקא יראת ה' היא המביאה את האדם למלוך? מפני שהיראה היא התבטלות לגדולה האלוהית, למלכו של עולם, וכאשר אדם מתבטל למלכו של עולם הוא מואר באור הגדלות האלוהית, וממילא הוא נעשה חשוב ומרכזי בעולם ונעשה מלך במובן מסוים.

יראת ה' היא אוצרו
אמרו חכמים במסכת שבת בפרק במה מדליקין (לא, ב):
"וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיהו לג, ו). אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?
אפילו אם האדם ענה בחיוב על כל השאלות, עדיין יש עניין נוסף על פיו ידונו אותו, וכך ממשיכה הגמרא:
ואפילו הכי אי יראת ה' היא אוצרו – אין, אי לא – לא.
אם יש לאדם יראת ה', יש ערך לכל הדברים עליהם הוא נשאל ובהם פעל. אך אם חסרה היראה, הכל חסר. כל התשובות מאבדות את ערכן.
נתבונן ביסוד הראשון שעליו האדם נשאל: "נשאת ונתת באמונה?". יש מפרשים שהכוונה "אמונה" כאותו מושג שאנחנו קוראים לו "אמונה", כלומר שהאדם נשאל האם למד בעיון את נושאי האמונה. אומנם בפשט הדברים הכוונה היא האם היית ישר והגון במשא ומתן. זו השאלה הראשונה שאדם נשאל: היית אדם אמיתי וישר, לא רימית את הבריות כשעסקת במסחר, לא הסתרת את החסרונות של הדברים שמכרת? או לחילופין כקונה, גם כן, לא גנבת את דעת המוכר? צריך להיות אדם הגון ואמין, וראוי להדר בכך. יש עוד עניינים רבים של משא ומתן שלא קשורים למסחר, כמו למשל פועל ומעביד: האם כשהיית פועל עשית את מלאכתך באמונה, האם מילאת את תפקידך כמו שצריך, האם גזלת את זמנו של המעביד? וכן, האם היית ישר במבחן ולא העתקת? לעיתים קשה להיות אמין, אבל חייבים בזה.
ויש עוד שאלות: "קבעת עיתים לתורה? עסקת בפריה ורביה?". כל השאלות הן על דברים בסיסיים המקיפים את כל היסודות של חיי האדם באופן היותר שלם. וביחס ליסודות אלו אומרים חכמים שאם אין הכרה שהכל מאת ה', שריבונו של עולם ברא את עולמו, שאנחנו נבראים ומגלים את כבוד הבורא, אם אין תחושת התבטלות כלפי הקב"ה – חסר הכל.
בגמרא שם מובא רעיון זה גם על פי הפסוק המובא בתחילת הדברים: "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ":
אמר ריש לקיש: מאי דכתיב "וְהָיָה אֱמוּנַת" וגו'? "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד, "חסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" זה סדר טהרות. ואפילו הכי: "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ".
אדם למד את כל התורה כולה, את כל שישה סדרי משנה, את כל התלמוד, והוא יודע הכל, ולמרות זאת אם אין בו יראת ה' – חסר הכל. משמעות הדבר אינה רק שללא יראת ה' הדברים אינם מתקיימים לאורך זמן, אלא שאין להם ערך מלכתחילה. התמלאות תורנית צריכה להיות דווקא מתוך ההכרה היסודית שהכל מאת ה'.
הרב זצ"ל בעין איה (שבת פרק שני, קנט) מוסיף עוד נקודה. כאשר אדם לומד את התורה, כמה הוא יכול להשיג? כמה החכמה האנושית יכולה להשיג מהתורה העליונה, האלוהית? רק מעט מאוד. כשאדם מודע לכך שכל מה שהוא לומד זה בעצם רק הארות, ניצוצות, הופעות מצומצמות מהגודל העליון לפי כוח קליטתו – יש לו חיבור לתורה העליונה. הוא לא יודע אותה, אבל הוא מחובר אליה. מי שיש בו יראת ה', יודע ככלל מה היא תורה, הוא יודע שזה דבר ה', גבוה מעל גבוה, וכשהוא זוכה לנגוע בקצה התחתון של הופעת התורה, הוא נוגע בגדולתה של התורה העליונה. אך אם הוא לא יודע את היסוד של גדלותה של התורה, את היותה ההופעה האלוהית היותר עליונה שיש במציאות, מתברר שהוא תופס את הדברים רק בצד החיצוני שלהם. לאדם בעל תפיסה מעין זו חסר הכל.

יראה של תלמידי חכמים
יראת ה' הכרחית גם ביחס ללימוד התורה, לכן ישנה תביעה כלפי תלמידי חכמים ובני תורה שיהיו שלמים ביראה. גם את הדרישה הזו מבאר המהר"ל על יסוד דברי הגמרא (יומא עב, ב):
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן" (משלי יז, טז)? אוי להם לשונאיהן של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים. מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתיה עביד.
תלמידי חכמים אלו אנשים שעוסקים בתורה ומתוך כך הם מכירים את ריבונו של עולם, ואם הם לא יראים ממנו – הם חיים בסתירה. מי שאינו תלמיד חכם ולא מכיר את הגדולה האלוהית ואת דבר ה', אם אין בו יראת ה' זה לא טוב, אבל זה לא כל כך חמור כמו מי שעוסק בתורה ולא ירא מריבונו של עולם. על זה נאמר: "אוי", זה דבר נורא ומזעזע. זה תרתי דסתרי, חמור מאוד. לא ייתכן שתלמיד חכם עוסק בתורה ולא תהיה בו יראת ה'!
בהמשך מביאה הגמרא את דברי רבי ינאי שאומר: חבל על אדם שאין לו דירה והוא בונה שער, אין לו לאן להיכנס מהשער הזה ואין טעם לבנות אותו. זהו משל לתלמיד חכם שאין בו יראת שמים: הוא בונה תורה שהיא כמו שער ואין לו לאן להיכנס, אין לו יראת שמים. למה התורה נקראת שער, ויראת ה' נקראת הבית עצמו? ההסבר נעוץ בהבנה היסודית של המושג יראת ה'. יראת ה' פירושה שהאדם בטל כלפי ריבונו של עולם, נמצא בתוך הגדולה האלוהית, ובלוע בה. כשאדם ירא את ריבונו של עולם, יש לו מקום במציאות האלוהית – הוא שייך אליה מפני שהוא בטל אליו. התורה מביאה לידי ההתחברות של האדם לגדולה הזו. התורה היא שער, על ידי התורה האדם מכיר את בוראו ויודע מה רצונו. התורה מביאה את האדם לדבקות המלאה, להתבטלות המלאה כלפי ריבונו של עולם שזו התכלית, הבית.
מגמרא זו למדנו שיראת שמים היא דבר יותר עליון ויותר פנימי מהתורה. אך במסכת שבת (לא, ב) דברי רבי ינאי מובאים באופן קצת אחר, שאדם שיש בו תורה אך אין בו יראת שמים, אין לו שער להיכנס אל התורה. יש לו תורה אך אין לו דרך להיכנס אליה. כאן השער אל התורה זו יראת ה', "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (תהילים קיא, י), ולא להפך.
באמת אין סתירה בין שתי הגמרות. ישנן מדרגות שונות. "ראשית חכמה יראת ה'" – בלי המפתחות, כלומר בלי היראה מה', אי אפשר להיכנס לתורה. זו יראת העונש שהיא קודמת לחכמה, והיא במדרגת "שער". אבל יש יראה שבאה לאחר החכמה, יראת הרוממות, והיא במדרגת "בית". יראת העונש היא חיצונית, בה האדם מפחד מעונש ומהתוצאה שתהיה אם הוא לא ישמע בקול ריבונו של עולם. יראת הרוממות היא היראה הגדולה והאמיתית של ההכרה בגדולה האלוהית, ההערצה וההתבטלות אל ה'. הוא יודע שהכל ממנו ואין עוד מלבדו. התורה היא זו שמביאה אותו לידי המדרגה הזו, ליראה הזו. זה מקומו הנכון והשלם של האדם, שהוא נמצא אצל ריבונו של עולם. ממילא התורה נעשית שער ליראה העליונה של דבקות עצומה בריבונו של עולם. "אם אין חכמה אין יראה ואם אין יראה אין חכמה" (אבות ג, יז) – הן מסייעות זו לזו.

היראה כחיים
בהמשך הגמרא (יומא עב, ב) מובאת עוד מימרא:
אמר להו רבא לרבנן: במטותא מיניכו, לא תירתון תרתי גיהנם.
רבא אמר לתלמידים: אני מבקש מכם שלא תירשו שני גיהנום. מסביר רש"י (ד"ה תרתי) שרבא מבקש מתלמידיו לקיים את לימודם, ללמוד מתוך יראת שמים. בחסרון יראת שמים אין תוצאות ללימוד, מפני שאדם שלומד תורה בלי יראת ה' לא יגיע לעולם הבא, ששם "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד, יז). ממילא יוצא שמי שעמל בתורה ללא תוצאות מפסיד פעמיים: בעולם הזה הוא עמֵל בלימודו, ובעמל זה יש קושי ובחינה מסוימת של גהינום, וגם לאחר מיתתו יירש גהינום מפני שאין לו זכות מספקת.
המהר"ל מבאר את דברי רבא באופן אחר: הכוונה בדברי רבא היא שאם אדם לא מקיים מצוות, הוא לא קשור ומחובר לריבונו של עולם, זהו הפך החיים, ובעצם גהינום. המצב של חוסר חיבור לרבש"ע הוא חסרון בחיים. גם במדרגה הפשוטה של אדם שאינו בן תורה יש חסרון בחיים. אולי אנשים לא מבינים את זה אבל באמת זו מציאות של גהינום. ואם האדם הוא בעל תורה, בוודאי ראוי שיהיה ירא שמים ויהיה במדרגה יותר גבוהה בדבקותו בה' – ואם אין בו יראת שמים אזי הדבר חמור כפליים, ולכן הוא נמצא בבחינת שני גהינום.
הווי אומר שתלמידי חכמים, בני תורה, צריכים לעסוק במידת היראה ולחזק אותה בתוכם, שתהא הולכת ועולה. וככל שהאדם מתעלה בתורה כך יראת ה' צריכה להיות הולכת ומתגברת בתוכו.

תוכו כברו
רעיון קרוב לזה מופיע בדברי הגמרא ביומא (עב, ב):
"מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, יא), אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אינו תלמיד חכם. אמר אביי ואיתימא רבה בר עולא: נקרא נתעב, שנאמר "אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח אִישׁ שֹׁתֶה כַמַּיִם עַוְלָה" (איוב טו, טז).
מבאר המהר"ל שתלמיד חכם שאין תוכו כברו נקרא "תועבה", מפני שכאשר אדם שאינו תלמיד חכם אינו ירא – זה לא כל כך נורא. אבל כאשר יש תרתי דסתרי, שאדם שהוא תלמיד חכם איננו ירא אלוהים – זו תועבה, דבר שאי אפשר לסבול. כל הדברים שאינם נסבלים נקראים תועבה, איסורי עריות נקראים תועבה, עבודה זרה נקראת תועבה. תלמיד חכם צריך שפנימיותו תהיה מושלמת ולא רק חיצוניותו.
כאשר אין תוכו של תלמיד חכם כברו, יש בזה חילול השם חס וחלילה. חילול השם זה הדבר היותר חמור שיכול להיות, אין עבירה גדולה יותר מחילול השם. וככל שהאדם נחשב יותר בן תורה ותלמיד חכם, אם הנהגתו אינה בהתאמה לתורתו – לא רק כלפי עצמו זו תועבה, אלא שיש בזה גם חילול השם. זה איום ונורא, ולכן הוא יורש שני גיהנום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il