ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- ספר העיקרים
- ספר העיקרים- בשביל הנשמה
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
דוד שלום בן סיגל
וְיֵשׁ מִי שֶׁאָמַר שֶׁהָעִקָּרִים הֵם עֶשְׂרִים-וְשִׁשָּׁה, וּמָנָה בָהֶם כָּל הַדְּבָרִים הָעוֹלִים עַל רוּחוֹ, כַּנִּצְחִיּוּת וְהַחָכְמָה וְהַחִיּוּת וְהַיְכֹלֶת וְהָרָצוֹן, וְזוּלַת-זֶה מִן הַתְּאָרִים שֶׁיְּיֻחֲסוּ לְהש"י, וּמָנָה גַּן-עֵדֶן עִקָּר אֶחָד, וְגֵיהִנֹּם עִקָּר אֶחָד, וּדְבָרִים אֲחֵרִים מַרְבִּים הָבֶל; כִּי זֶה-הָאִישׁ לֹא שָׁת לִבּוֹ לְהָבִין מִלַּת "עִקָּר" וְעַל מַה זֶּה יִפֹּל זֶה-הַשֵּׁם.
המונה שישה עיקרים
וְיֵשׁ מִן הָאַחֲרוֹנִים מִי שֶׁדִּקְדֵּק בְּמִלַּת "עִקָּר", וְהוֹסִיף וְגָרַע בְּעִקָּרֵי הָרַמְבַּ"ם זַ"ל, וְאָמַר שֶׁהָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית הֵם שִׁשָּׁה, שֶׁהֵם: יְדִיעַת ה', וְהַהַשְׁגָּחָה, וְהַיְכֹלֶת, וְהַנְּבוּאָה, וְהַבְּחִירָה, וְהַתַּכְלִית*; מִלְּבַד הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁהֵבִיא הָרַב זַ"ל מוֹפֵת עִיּוּנִי* עֲלֵיהֶם, שֶׁהֵם: מְצִיאוּת ה', וְאַחְדוּתוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ גוּף וְלֹא כֹחַ בְּגוּף. וְאוֹמֵר כִּי אֵלּוּ-הַשִּׁשָּׁה, מְבֹאָר מֵעִנְיָנָם שֶׁהֵם הֶכְרֵחִיִּים לַדָּת הָאֱלֹהִית, שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתָם; וְעִם הַשְּׁלֹשָׁה הָאֲחֵרִים שֶׁבָּא הַמּוֹפֵת עֲלֵיהֶם, יִשְׁלְמוּ עִקָּרֵי הַדָּת הָאֱלֹהִית.
ספר העיקרים- בשביל הנשמה (134)
בשביל הנשמה
10 - לימוד שבועי באמונה כה תמוז - ב באב תשע"ה
11 - מאמר ראשון פרק ג' חלק ג'
12 - מאמר ראשון פרק ד' חלק א'
טען עוד
וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק עַל-זֶה: כִּי אַף אִם אֵלּוּ הֵם עִקָּרִים כּוֹלְלִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, שֶׁלֹּא יְצֻיַּר מְצִיאוּתָהּ זוּלָתָם, הָיָה רָאוּי לִמְנוֹת גַּם-כֵּן עִמָּהֶם עִקָּרִים אֲחֵרִים פְּרָטִיִּים, כְּמוֹ שֶׁמָּנָה הָרַמְבַּ"ם זַ"ל דְּבָרִים הֵם עִקָּרִים פְּרָטִיִּים לְתוֹרַת מֹשֶׁה. אוֹ הָיָה לוֹ לִמְנוֹת אֵי-זֶה עִקָּר כּוֹלֵל בְּמַה שֶּׁתֻּכַּר הַדָּת הָאֱלֹהִית הָאֲמִתִּית מִן הַמְזֻיֶּפֶת הַמִּתְדַּמָּה בֵאלֹהִית, שֶׁהֲרֵי כָל הַדָּתוֹת הַנִּמְצָאוֹת הַיּוֹם בָּעוֹלָם מוֹדוֹת בְּשֵׁשֶׁת הָעִקָּרִים הַלָּלוּ, וְיִהְיוּ כֻלָּן, לְפִי-זֶה, אֱלֹהִיּוֹת.
החסיר את 'תורה מן השמים'
וְעוֹד יֵשׁ לְדַקְדֵּק עַל זֶה-הַמִּסְפָּר שֶׁמָּנָה: שֶׁאַף אִם לֹא תִמָּצֵא תוֹרָה אֱלֹהִית זוּלָתָם — אֵינֶנּוּ מְחֻיָּב שֶׁבְּהִמָּצְאָם תִּמָּצֵא הַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיְּצָרֵף עִמָּהֶם עִקָּר אֶחָד שֶׁהוּא "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם"; שֶׁהֲרֵי-זֶה כְמַאֲמַר הָאוֹמֵר שֶׁבְּהִמָּצֵא הָאָדָם, יִמָּצֵא הַנִּזּוֹן וְהַמַּרְגִּישׁ* — שֶׁזֶּה אֵינֶנּוּ צוֹדֵק, בְּלִי-סָפֵק, כִּי אַף אִם לֹא יִמָּצֵא הָאָדָם זוּלָתָם וְהֵם הֶכְרֵחִיִּים לִמְצִיאוּת הָאָדָם, אֵינֶנּוּ מְחֻיָּב שֶׁבְּהִמָּצְאָם יִמָּצֵא הָאָדָם, אִם לֹא שֶׁיְּצָרֵף אֶל-זֶה* "הַמְדַבֵּר", וְיֹאמַר שֶׁבְּהִמָּצֵא הַגֶּשֶׁם* הַנִּזּוֹן וְהַמַּרְגִּישׁ וְהַמְדַבֵּר, יִמָּצֵא הָאָדָם. וְאַף כָּאן, הָיָה רָאוּי שֶׁיִּמְנֶה עִמָּהֶם "תּוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם"; כִּי בְהִמָּצֵא יְדִיעַת ה' וְהַהַשְׁגָּחָה וְהַיְכֹלֶת וְהַנְּבוּאָה וְהַבְּחִירָה וְהַתַּכְלִית, לֹא יְחֻיַּב שֶׁתִּמָּצֵא "תוֹרָה מִן הַשָּׁמָיִם", וְאַף אִם לֹא תִמָּצֵא הִיא זוּלָתָם.
תכלית לדת נימוסית
וְכֵן מַה שֶּׁמָּנָה הַבְּחִירָה וְהַתַּכְלִית בִּכְלָל הָעִקָּרִים לַדָּת הָאֱלֹהִית, אֵינוֹ כֵן; כִּי אֵלּוּ, אַף אִם הֵם הֶכְרֵחִיִּים אֵלֶיהָ, אֵינָם עִקָּרִים וְהַתְחָלוֹת לַדָּת הָאֱלֹהִית בְּמַה שֶּׁהִיא אֱלֹהִית, אֲבָל* הֵם גַּם-כֵּן הַתְחָלוֹת לַדָּת הַנִּמּוּסִית, כְּמוֹ שֶׁיָּבוֹא [פ"ט]. וְגַם הַתַּכְלִית-בְּשִׁלּוּחַ* אֵינוֹ הַתְחָלָה לַדָּת הָאֱלֹהִית, אֲבָל תַּכְלִית מְיֻחָד.
מדוע חז"ל לא עסקו בעיקרים
קִנְצֵי לְמִלִּין*: יְדִיעַת מִסְפַּר הָעִקָּרִים הַהֶכְרֵחִיִּים לַדָּת הָאֱלֹהִית קָשָׁה מְאֹד. וְיוֹתֵר קָשֶׁה: מַה שֶּׁלֹּא נִמְצָא לְרז"ל בָּזֶה דִבּוּר מְבֹאָר; וְהָיָה רָאוּי שֶׁיְּדַבְּרוּ בָעִקָּרִים שֶׁהֵם שָׁרָשִׁים וִיסוֹדוֹת לַתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, אַחַר שֶׁעִקַּר הַהַצְלָחָה הָאֱנוֹשִׁית וּגְמוּל הַנְּפָשׁוֹת תָּלוּי בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁדִּבְּרוּ בִשְׁאָר נִזְקֵי הָאָדָם וְדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁהֵם הַנְהָגַת הַגּוּף בִּלְבַד וְתִקּוּן הַקִּבּוּץ הַמְּדִינִי* תָּלוּי בָּהֶם.
____________________________________
הַתַּכְלִית – תיקון החברה. מוֹפֵת עִיּוּנִי – הוכחה שכלית. יִמָּצֵא הַנִּזּוֹן וְהַמַּרְגִּישׁ – אם תמצא דבר שמרגיש וניזון הרי זה אדם. שֶׁיְּצָרֵף אֶל-זֶה – שיוסיף תנאי נוסף לזיהוי "אדם". הַגֶּשֶׁם – עצם גשמי. אֲבָל – אלא. הַתַּכְלִית-בְּשִׁלּוּחַ – התיקון של החברה. קִנְצֵי לְמִלִּין – סוף דבר. הַקִּבּוּץ הַמְּדִינִי – החברה.
ביאורים
רבי יוסף אלבו ממשיך להקשות על שיטות נוספות של מוני העיקרים.
השיטה הראשונה היא שיטה המונה עשרים ושישה עיקרים. שיטה זו מונה עיקרים רבים. למשל, שה' הוא נצחי וחכם, חי ובעל יכולת אינסופית. את תאריו המרובים של הקב"ה הוא מנה כעיקרים. שיטה זו אף כוללת את האמונה במציאות גן עדן ובמציאות הגיהנום כחלק מעיקרי האמונה. רבי יוסף אלבו דוחה אותה בקלות, כיוון שלא נראה שיש סדר הגיוני לבחירת העיקרים. המספר עשרים ושש הוא בעל משמעות, שכן הוא הגימטריה של שם הוי"ה, אך מעבר לכך לא נראה שיש הסבר הגיוני לבחירת עיקרים אלו. חלקם הגדול הם כלל לא עיקרי האמונה, דהיינו שהאמונה לא יכולה להתקיים בלעדיהם, אלא אמונות חשובות שאינן עיקרי היהדות.
שיטה נוספת שעליה מקשה היא שיטתו של רבו, רבי חסדאי קרשקש . הרב קרשקש היה מגדולי ומנהיגי ישראל בספרד לפני כשש מאות שנה. הוא חיבר ספר פילוסופי-אמוני שנקרא 'אור השם'. בספר זה הוא דן, בין השאר בעיקרי אמונת ישראל. הוא מונה שישה עיקרים: א. ידיעת ה' בנמצאות. ב. השגחת ה'. ג. יכולתו האינסופית והבלתי מוגבלת של ה'. ד. נבואה – הקשר בין ה' לבני האדם. ה. הבחירה החופשית. ו. שכר ועונש. עיקרי האמונה הללו מצטרפים לשלושה עיקרים נוספים שהרמב"ם הוכיח את אמיתותם והם: ז. מציאות ה'. ח. אחדות הבורא. ט. ה' אינו גוף מוגבל. בסך-הכל יש תשעה עיקרים שאי אפשר בלעדיהם, עיקרים שהם הבסיס לדת המאמינה בבורא העולם.
רבי יוסף אלבו מקשה על עיקריו של הרב קרשקש מספר טענות:
א. אין במניין העיקרים שמנה אף עיקר שמייחד את דת ישראל . העקרונות שמנה הרב קרשקש מוסכמים על כל הדתות המאמינות בא-ל אחד, ואין ביניהם שום עיקר המבדיל בין הדת אמיתית לדתות המזויפות.
ב. כל ששת העיקרים עדיין לא מחייבים שתהיה תורה מן השמים . גם אם נאמר שה' יודע ומשגיח זה עדיין לא מחייב שיביא לנו תורה מהשמים. עיקר זה הוא בסיס היהדות, ולכן לא תתכן רשימת עיקרים ללא אמונת יסוד זו.
ג. הוא מנה את הבחירה ואת התכלית שזהו השכר והעונש. שני אלו הם גם היסודות ל'דת הנימוסית' דת המתקיימת על-פי ערכי הנימוס, מערכת חוקים וערכים, שנקבעים על ידי חכמי המדינה כדי לנהל את חיי המדינה באופן תקין ומוסרי. למשל, במדינת ישראל יש את ספר החוקים אשר נקבע על ידי חברי הכנסת על מנת שהחיים בארץ יתנהלו באופן תקין וטוב. מערכת חוקים זאת מניחה כהנחת יסוד שיש בחירה חופשית לאדם, ולכן יש מקום לדרוש ממנו שיתנהג בהתאם למערכת החוקים. כמו כן, היא גם קובעת שכר או מטרה שאליה אנו צריכים להגיע אם נחיה לאור מערכת החוקים, וכן עונשים אם לא נעשה כן. ומכאן שערכי יסוד אלו אינם יכולים להיות עיקרי האמונה האלוהית מאחר שהם לא מייחדים אותה על פני ה'דת הנימוסית'. רבי יוסף אלבו מסיים בתמיהה על רבותינו ז"ל שלא הניחו בתחום זה עקרונות מסודרים. על תמיהה זו הוא יענה בהמשך המאמר.
הרחבות
• חשיבות העיסוק בשרשי התורה
רָאוּי שֶׁיְּדַבְּרוּ בָעִקָּרִים שֶׁהֵם שָׁרָשִׁים וִיסוֹדוֹת לַתּוֹרָה. רבי יוסף אלבו עומד על כך שהעיסוק בשורשי התורה, חשוב לא פחות מהעיסוק בדיני נזיקין ודיני ממונות. רבנו בחיי העצים טענה זו וכתב שהעיסוק בשורשי התורה ויסודי הדת חשוב לאין ערוך מהעיסוק בדיני ממונות, משום ש"הענין הזה אין המאמין רשאי שלא ידענו, שהתורה הזהירה עליו "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים" [דברים ד, לט]... אשר לא תיגמר אמונת המאמין אם לא ידעם ויעשם" [חובות הלבבות, הקדמה]. הרב קוק מסביר שכאשר עוסקים בתורה, אפילו בחלק אחד מחלקיה, מתרוממים ממדרגת חיים פחותה וחומרנית. עצם העיסוק ברוחניות מעלה את האדם מחיי החומר ואין בזה הבדל באיזה תחום בתורה עוסק האדם: "יש מגמה אחת לתורה, לעורר את הצד הרוחני העליון שבאדם, שיהיה עסוק במושכלות קדושות, ויהיה סר משיקוע בהמי גופני, שמדלדל כוח עצמיותו. ומצד המגמה השלילית של ההסרה מרע, כל ענייני התורה שווים הם" [אורות התורה ו, ה]. אולם לצורך התרוממות והתעלות הלומד, מועילים יותר לימודי האמונה והחלקים הפנימיים יותר בתורה: "אמנם מצד ההתגלות העצמית של האורה האלוהית שמרוה את הנשמה, יש הבדל גדול בין דבר גדול (לימוד אמונה ופנימיות התורה – על פי סוכה כח.) לדבר קטן (לימוד הצדדים המעשיים-הלכתיים שבתורה)" [שם]. (וראה עקבי הצאן עמוד קמג שם מבאר הרב קוק את התועלת שמפיק הלומד מלימוד הצדדים ההלכתיים שבתורה כבסיס ללימודים האמוניים).
לעילוי נשמת יעקב בן אברהם אבא ז"ל
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
ענינו של ראש השנה סוד השופר ופנימיות ראש השנה
השיעור עוסק במשמעותו הפנימית והעמוקה של השופר, שאינו רק מצווה מעשית אלא ביטוי לתפילת הנשמה ולחיבור לשורש ההוויה, הבינה ותיקון העולם העתידי. מתוך כך מוארים סדר הברכות של ראש השנה והשאלה ההלכתית והרעיונית של הימנעות מתקיעת שופר כאשר החג חל בשבת.
שמונה פרקים לרמב"ם כוח המדמה בשירות הקודש
שיעור 4
השיעור עוסק במהותו ובחשיבותו של כוח המדמה כגשר הכרחי המתרגם את רעיונות השכל המופשטים לציורים מוחשיים, עולם הרגש והמעשה. דרך דברי הרמב"ם, הראי"ה קוק וההקשר לערב ראש השנה, מובהר כיצד חיבור הדמיון לעבודת ה' מונע טעויות ומעניק חיות מעשית לקיום המצוות.
הלכות יציאה לטיולים – הרב שי טחן בית מלון נחשב כצרכי הרבים ולכן רשאים לעשות בחול המועד כל הנצרך אפילו במעשה אומן
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א עוצמת התפילה והרצון המעלה הכל
חלק ג' פסקה כ"ד , כ"ה
השיעור עוסק בתפילה כביטוי לכמיהת כל הבריאה אל מקורה האלוקי, כאשר האדם מרכז בתוכו את שאיפות היקום כולו ומעלה אותן. דרך כוח הרצון והדבקות, התפילה מתגלה כפעולה ממשית במציאות המחברת את העולם למקור הברכה והחיים.
יומא אכילת מאכלים שאינם ראויים ביום הכיפורים
יומא דף פ"א
השיעור עוסק בגדרי איסור אכילה ביום הכיפורים ובמאכלים שאינם ראויים, תוך ניתוח מחלוקת הראשונים בדין אכילתם בכמות מרובה ובחצי שיעור. באמצעות עיון בשיטות הרמב"ם, הראבי"ה והגר"א, נבחנת השאלה האם איסור היום מוגדר כחובת "שביתה מעינוי" או כאיסור אכילה רגיל.
ענינו של ראש השנה מלידת חיה להולדת אדם
השיעור מעמיק בביטוי "היום הרת עולם" ומבאר כי האדם נברא כחיה פראית שתפקידה להוליד ולפתח את צלם האלוקים שבה מן הכוח אל הפועל. מתוך כך מוארים מהות יום ראש השנה, מעמדם הייחודי של ישראל בדין כממליכי המלך, והמבט השלם שלעתיד לבוא שיתגלה כ"יום שכולו שבת".
