ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- סנהדרין
רב יהודה מחדש שעדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות ורבא מעמיד דבריו דווקא באחד אומר ארנקי שחורה ואחד אומר ארנקי לבנה אבל בהכחשה אם היה מנה שחור או לבן פסולה. כלומר, יש שתי רמות של בדיקות – יש העוסקות בדברים מהותיים הקשורים לגוף המעשה ובכך נפסלת עדותם ויש העוסקות בדברים צדדיים ובכך אינה נפסלת. מדייקת הגמרא שבדיני נפשות פסולה אפילו בארנקי שחורה ולבנה ואם כן חלוק על רב חסדא האומר שגם בדיני נפשות נפסלת דווקא בהכחשה אם הרגו בסייף או בארירן אך לא בהכחשה אם בגדיו היו שחורים או לבנים. שיטה שלישית בסוגיא היא שיטת נהרדעי המכשירים, על כל פנים בממונות, אפילו בהכחשה בדברים המהווים חלק מגוף המעשה כמנה שחור ולבן. וכותבת הגמרא שסברו כרבי שמעון בן אלעזר האומר שגם לבית והלל וגם לבית שמאי אילו עד אחד אומר מנה ואחד אומר מאתיים מקבלים דבריהם לעניין המנה ואין זו הכחשה משום שבכלל מאתיים מנה.
בבבא בתרא מא ע"א מובא סיפור שהיה שיטפון בשדה של רב כהנא ולאחר מכן השיב את המחיצות ושכנו טען שלא הציבן במקומן אלא חדר לרשותו והביא על כך שני עדים, אולם אחד מהם העיד שחדר שתי שורות והשני העיד שחדר שלוש שורות. רב יהודה הכריע ששתיים בכלל שלוש ועל כן עליו להשיב שתי שורות, והסתמך על דברי רבי שמעון בן אלעזר שכולם מודים שבכלל מאתיים מנה.
התוס' כאן בסנהדרין (ד"ה הוא) מקשים שכאן משמע שדווקא נהרדעי סוברים כרשב"א ואילו רב יהודה חולק ואילו בבבא בתרא מפורש שגם הוא סובר כמותו. ומיישבים שאכן גם הוא יכול לסבור כרשב"א, ונחלקו רב יהודה ונהרדעי בשיטת רשב"א, נהרדעי סוברים שכמו שמכשירים הכחשה במנה מאתיים כך מכשירים מנה שחור ולבן ואילו רב יהודה סובר שדווקא במנה מאתיים מכשירים הואיל ובכלל מאתיים מנה אולם במנה שחור ולבן נפסלים.
הגמרא אומרת שגם רשב"א מודה שאם אחד אומר יין ואחד אומר שמן זוהי הכחשה אולם אם אחד אומר דמי יין ואחד אומר דמי שמן אין זו הכחשה. המהרש"א מקשה לפי נהרדעי מה ההבדל בין שמן ויין למנה שחור ולבן, ומתרץ ששמן ויין אלו שני מינים שונים אולם מנה שחור ולבן זהו אותו מין.
טעם הכשרות
השאלה המרכזית העומדת בפנינו היא מה הטעם שהכחשה בבדיקות – או על כל פנים בבדיקות צדדיות שאינן בגוף העדות ממש 1 – אינה פוסלת את העדות הרי אנו רואים לפנינו שאחד מהם שקרן. ועוד קשה, מדוע יש חילוק בכך בין דיני ממונות לנפשות, הרי ממה נפשך אם דנים אותו כעד שקר יש לפוסלו גם בממונות ואם לאו יש להכשירו גם בנפשות.
הר"ן והנימוקי יוסף בסוגייתנו ו התוס' בבבא בתרא (מא ע"ב ד"ה אתא) מבארים שטעם הכשרות הוא שאנו תולים שטעו. לפי זה נראה שמחלוקת האמוראים כאן היא עד כמה מדקדקים, שלפי רב יהודה בדבר שאינו בגוף העדות אינם מדקדקים אך בגוף העדות מדקדקים ואילו לנהרדעי אף בגוף העדות אינם מדקדקים תמיד אלא בדבר הבולט מאוד לעין כגון כדי יין וכדי שמן שבכך לא טועים.
יש להקשות על כך מספר קושיות:
א. מדוע במנה מאתיים כשר הרי אין לך הכחשה בגוף העדות יותר גדולה מזו, ומדוע גם בכך תולים שטועים, הרי רב יהודה פוסל אף במנה שחור ולבן 2 , שלא תולים בטעות? והנה המאירי (לא ע"א ד"ה בא) מביא יש אומרים שלא מכשירים מטעם "בכלל מאתיים מנה" אלא בעדי הלוואה משום שאף המודה במאתיים אומר שבתחילה נתן מנה ואחר כך מנה נוסף ואם כן אין הכחשה על המנה הראשון, אולם בעדי הודאה שאחד מעיד שהודה במנה ואחד שהודה במאתיים הרי זו הכחשה. וכותב שלפי שיטה זו צריך לחלק גם בתוך הודאה שאם המעיד על המאתיים מעיד שהלווה אותם צרורים בבת אחת הרי זו הכחשה. לפי הסבר זה יובנו הר"ן והתוס', שכן ניתן לתלות בטעות ולומר שהראשון לא שם לב שניתן אחר כך מאה נוסף. אך לכאורה יש להקשות על כך מבבא בתרא ששם ההכחשה הייתה אם מיקום הגדר היה לאחר שתי שורות או שלוש, ומקרה זה דומה לצרורים שלא שייך לומר שאחד העדים טעה וראה רק בצורה חלקית, ובכל זאת רב יהודה אומר שם שאומרים בכלל מאתיים מנה ואין זו הכחשה.
ב. קושיית הברכת אברהם (ב"ב מא ע"א) – הגמרא אומרת שבשמן ויין זוהי הכחשה אולם בדמי שמן ויין אין זו הכחשה, כלומר, אם אחד מעיד שקנה יין ונתחייב עבורו והשני מעיד שקנה שמן ונתחייב עבורו אין זו הכחשה. אם טעם הכשרות הינה מצד תלייה בטעות קשה, הרי אם לא טועים בין יין ושמן גם לא יטעו כשראו תמורת מה נתחייב לו, שהרי ראו אם מכר לו יין או שמן. וכותב שלפי רש"י ששינה מהפשט ופירש שלגבי "דמי יין ושמן" מדובר בעדי הודאה ששמעו שהודה שחייב דמיהם ניתן לתרץ שבשמיעה הטעות מצויה יותר, אך מפשט הסוגיא נראה שבדמי יין ושמן מדובר באותה המציאות כמו ביין ושמן עצמם וקשה לפרש שמקרה אחד עוסק שראו את גוף המעשה והשני בשמעו הודאה, וכן הרמב"ם פירש שגם במקרה של דמיהם מדובר שראו את גוף המעשה, ואם כן קשה מדוע כאן כן תולים בטעות.
ג. קושיית הנתיבות (ל ס"ק ג) – אם אנו מכשירים מטעם ששניהם העידו על מנה ולגבי המנה השני תולים שאחד מהם טעה ולכן איננו יכולים לחייב יותר ממנה, כיצד את המנה הראשון כן יכולים לחייב, הרי על הצד שהמעיד על המאתיים טעה יתכן שאפילו מאה לא ראה אלא רק חמישים או פחות, וכיצד אנו סומכים על עדותו לעניין המאה הראשונים.
יש להוסיף על כך שרש"י לכל אורך הסוגיא לא הזכיר כלל את הטעם של טעות, ולמשל בד"ה וארנקי ביאר שכשר משום "דלאו בעיקר גוף העדות מתכחשי", ואמנם יש לומר שרק נקט את הגדר ולא חש לנמק את שורשו משום שהיה פשוט בעיניו שהוא מטעם טעות, אך בכל זאת מסתבר שאילו נקט כך היה מוזכר טעם זה לפחות פעם אחת לאורך פירושו על הסוגיא. וכן בהסבר הכשרות במכלל מאתיים מנה (ד"ה יש בכלל) מפרש "ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה", ולכאורה העיקר חסר מפירושו שכן קשה מה בכך שבאותו מנה אינם מכחישים הרי במנה הנוסף הם כן מכחישים וסוף סוף אחד העדים ודאי שקרן?!
מכח קושיות אלו נראה להציע דרך נוספת ולומר שזוהי גזירת כתוב שצריך שהעדות תהיה מכוונת, וכן משמע קצת מלשון רש"י (ד"ה אין זה נכון) בביאור דברי רב חסדא שאם אחד אומר בסייף ואחד בארירן "אין זה נכון", ופירש רש"י: "אין עדות זו מכוונת, ולישנא דקרא נקט והנה אמת נכון הדבר, דמהאי קרא נפקא לן בדיקות". משמע שיש מקור מהתורה לבדיקות, כלומר לכך שלא תהיה הכחשה בבדיקות (שהרי אין חיוב בעצם הבדיקות, ומותר לא לבדוק כלל). על פי זה יובן ביאור רש"י במכלל מאתיים מנה, שכן הטעם שנאמן הוא שסוף סוף במנה הראשון אין הכחשה ועדותם מכוונת, ושוב לא אכפת לנו בהכחשה שבמנה הנוסף הואיל ואיננו מחייבים אותו וממילא אינו חלק מגוף העדות.
לפי זה לא תקשה הקושיא הראשונה, מדוע מנה שחור ולבן פסול ואילו במנה מאתיים כשר, הרי מבחינת ההסתברות לטעות שניהם באותה רמה של גוף העדות ואין טועים בכך, שכן לדרך זו אכן מבחינת הטעות אין הבדל ביניהם אלא שלגבי גזירת הכתוב יש מקום לחלק שבמנה ומאתיים הואיל ומחייבים רק את המנה הראשון שוב המנה השני אינו חלק מגוף עדות זו.
וכן יובן החילוק שבקושיא השנייה בין יין ושמן לדמי יין ושמן, כי אף שמבחינת הטעות אין סברא לחלק מבחינת גוף העדות יש חילוק, כי בדמי יין ושמן שניהם מעידים על חיוב כספי ובכך חזרנו לדין בכלל מאתיים מנה שאין סתירה לגבי המנה הראשון אולם בשמן ויין יש סתירה גם לגבי המנה הראשון, שכן אחד מחייב שמן ואחד יין.
לכאורה ניתן לפי זה ליישב גם את הקושיא השלישית, כיצד סומכים לעניין המנה הראשון על המעיד על מאתיים, הרי אם טעה בעדותו אולי טעם גם במנה הראשון, שכן לדרך זו איננו תולים שטעה. אולם אי אפשר לומר כן, שהרי יש לתמוה מאוד מסברא על דרכנו, שאמנם ניתן להבין שיש גזירת כתוב הפוסלת הכחשה בגוף העדות אף כשאינם חשודים כל כך בשקר ויש מקום לתלות בטעות, אך איך אפשר להבין את הצד השני, שכאשר יש הכחשה בבדיקות שאינן מגוף העדות אנו מכשירים, הרי סוף סוף גם אם אין גזירת כתוב לפסול יש לפוסלם מסברא הואיל ואחד מהם ודאי משקר.
אלא על כרחנו, שגם לדרך זו ודאי אנו תולים בטעות, וכשלא ניתן לתלות בטעות העדות פסולה, אלא שבשונה מהר"ן והתוס' שהבינו שזה גוף ההבדל בין הכחשה בגוף העדות להכחשה בדברים צדדיים – שבגוף העדות לא טועים ובדברים צדדיים כן – לדרך זו גם בהכחשה בגוף העדות אפשר לתלות הרבה פעמים בטעות, אלא שבכל זאת יש גזירת כתוב שהעדות פסולה, אולם הכחשה בדברים צדדיים אינה נכללת בגזירת הכתוב ולכן במקרה שיש לתלות בטעות תולים.
לפי זה עדיין תקשה הקושיא השלישית, שהרי היכולת להכשירם היא רק במקרה שגם תולים בטעות, ואם כן מדוע ניתן לסמוך על האומר מאתיים לעניין המאה ולא חוששים שטעה גם במאה. וצריך ליישב כפי שיישב הנתיבות עצמו, שהלך בדרכם של הר"ן והתוס', שיותר מסתבר לתלות הטעות באומר מנה מבאומר מאתיים, משום שאם לא היה מדקדק שראה מאתיים לא היה לו להעיד על כך, אך בבעל המנה עדותו כוללת שתי עובדות, גם שהיה מנה וגם שלא היה יותר, ורק לגבי החלק השני אנו תולים בטעות משום שיתכן שהיה מאתיים אלא שלא דקדק ביותר ממנה ולכן לא רצה להעיד על יותר ממנה, ועוד שכנגד עדות זו יש עד שמכחישו, אך לגבי המנה שהעיד עליו ודאי מדקדק כי לולא כן לא היה מעיד 3 .
כאמור, הברכת אברהם הקשה על הרמב"ם מה ההבדל בין הכחשה ביין ושמן להכחשה בדמי יין ושמן, הרי אם לא טועים ומחליפים בין יין לשמן גם לא טועים בדמיהם שהרי ראו מה מכר לו. ותירץ שבדיני ממונות העדות אינה על המעשה אלא על תוצאת החיוב 4 , ולכן כאשר מעידים על דמי יין ודמי שמן, אף שזה מעיד שקנה יין וזה מעיד שקנה שמן, אין זה חלק מגוף העדות שכן גוף העדות הוא על חיוב הדמים, ובכך אינם נחשבים כמכחישים כמו במנה מאתיים, אך בשמן ויין ההכחשה היא בתוצאת החיוב אם חייב שמן או יין ולכן זוהי הכחשה הפוסלת. על פי זה מבאר גם את טעם החילוק בשיטת רבא בין ממונות לנפשות, שכן בנפשות בית דין הם המחייבים את העונש ועל כן העדות הינה על גוף המעשה 5 , ולכן שם הכחשה בגוף המעשה הינה הכחשה בגוף העדות.
לכאורה הברכת אברהם לא הסביר סוף סוף כיצד טועים בין דמי שמן לדמי יין למרות שלא טועים בין שמן ליין. ונראה שהלך בדרך שהעלנו, שאכן אף ביין ושמן טועים אלא שבכל זאת פסולה עדותם, וטעם החילוק בין בדיקות בגוף העדות לבדיקות צדדיות הוא שעל גוף העדות זו גזירת כתוב, וכפי שמוכיח בשיטת הרמב"ם שהכחשות בגוף העדות אינן קרויות בדיקות אלא דרישות ובדרישות אמרה התורה שהכחשה פוסלת.
על פי דרך זו מיושבת קושיא נוספת בשיטת רש"י. רש"י (לא ע"א ד"ה וצירוף) מסביר את פסק הגמרא שבאחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר תחתונה כשרים, שפסק זה הולך לפי רבי יהושע בן קרחה שהלוואה אחר הלוואה מצטרפות וכרב יהודה שאמר שהכחשה בבדיקות בממונות אינה פוסלת. ודבריו קשים מאוד כפי שהקשה הרש"ש , שאם אינם נפסלים מטעמו של רב יהודה שאנו תולים שאחד טעה מדוע זקוקים לריב"ק הרי כאן שניהם ראו את אותו מעשה ואין צורך בצירוף עדויות של שני מעשים שונים. הברכת אברהם מתרץ לפי דרכו, ששורש מחלוקת חכמים וריב"ק הוא אם העדות בדיני ממונות היא על המעשה או על התוצאה, שלריב"ק היא על התוצאה ולכן גם עדים על מעשים שונים מצטרפים, ואם כן דברי רב יהודה שהכחשה בבדיקות בדיני ממונות אינה פוסלת מושתתים על ריב"ק שעדותם היא על התוצאה ולכן פרטי המעשה נידונים לעולם כבדיקות ולא כדרישות. אם כן, יש בדברי רש"י הללו הוכחה נוספת לכך שלא הלך בדרכם של הר"ן והתוס' אלא כפי שביארנו.
החזון איש הולך בדרך אמצעית וכותב שלגבי דיני נפשות הכחשה בבדיקות פוסלת משום שנאמר שם "ונכון" או "צדק צדק" ואילו בממונות לא נאמרו פסוקים אלו ולא נפסלים אלא מטעם שעל ידי ההכחשה מתברר שהם עדי שקר, ולכן נפסלים רק בהכחשה בגוף הדבר כמו בשמן ויין שבכך לא טועים אך בנפשות פסולים אף בהכחשה בדבר צדדי. נמצא שהחזון איש לגבי נפשות אומר כדברינו בשיטת רש"י שפסול מצד גזירת כתוב ובממונות כדברי הר"ן והתוס' שהחילוק בין גוף העדות לדבר צדדי הוא אם מסתבר לתלות בטעות או לא. ומוליד מכך נפקא מינה למעשה, שעדים שהכחישו זה את זה ביין ושמן נחשדי כעדי שקר ולכן אם יבואו שניהם יחד להעיד בעדות אחרת אינם נאמנים כי ממה נפשך אחד מהם שקרן. אולם אם הכחישו בנפשות בדבר צדדי, אף שאין עדותם מתקבלת זה מטעם גזירת הכתוב ולא מצד שתולים הם משקרים כי לא מסתבר שטעו, ולפיכך יהיו נאמנים לבוא יחד ולהעיד בעדות אחרת.
לסיכום, לשיטת הר"ן, הנימוקי יוסף והתוס' בבבא בתרא הטעם שבבדיקות בגוף העדות אינם נאמנים הוא חשש שמשקרים ובבדיקות צדדיות אין חשש אלא מסתבר יותר לתלות בטעות; לשיטת רש"י אף בגוף העדות מסתבר לתלות בטעות ובכל זאת יש גזירת כתוב שבגוף העדות יהיו מכוונים; לשיטת החזון איש בדיני ממונות כשיטת התוס' שפסול מצד חשש שקר ובדיני נפשות חמור יותר כי יש גזירת כתוב שיהיו מכוונים אף כשאין חשש שקר.
סיבת החילוק מנפשות
כמובא בתחילה, בשונה משיטת רב חסדא, רבא מחלק בין דיני ממונות לנפשות וסובר שרק בממונות יש לקבל ולהכשיר הכחשה בבדיקות צדדיות, ויש לשאול מדוע.
בשיטת רש"י ו הרמב"ם כבר הובא למעלה חילוקו של הברכת אברהם , שבדיני נפשות העדות היא על גוף המעשה ולכן הכחשה בגוף המעשה הינה הכחשה בגוף העדות, ואילו בממונות העדות היא על התוצאה ולכן הכחשה בפרטי המעשה נחשבת להכחשה בדברים צדדיים ולא בגוף העדות.
בשיטת הר"ן ו התוס' האומרים שטעם הכשרות הוא שתולים שאחד העדים טעה, יש לשאול מדוע יש חילוק מנפשות, הלא אם זוהי הכחשה שמסתבר לתלותה בטעות גם בנפשות יש לתלות בטעות. לכאורה אפשר לתרץ שאכן מעיקר הדין אין חילוק אך לאחר שתיקנו להקל בממונות שאין צורך בדרישה וחקירה גם תיקנו להקל שהכחשה בבדיקות אינה פוסלת. אך דוחק לומר כן שהרי לא מצאנו לכך זכר בגמרא.
לכן יש לומר שקיימת אמנם סבירות לטעות ולפיכך הואיל והעדים בחזקת כשרות אנו תולים שטעו ולא שיקרו, אולם כל זה דווקא בממונות אך בנפשות שנאמר "והצילו העדה" אנו מחזרים אחר זכותו ולכן במקרה זה חוששים שמא העדים משקרים ולא תולים בטעות 6 .
אפשרות נוספת מדוייקת מלשון הר"ן (ל ע"ב ד"ה אמר רבא), והיא שבדיני נפשות העדים מדקדקים יותר בגלל חומרת העניין ולכן מבחינה מציאותית שם יש פחות סבירות לתלות בטעות. וכך לשונו: "ואין דרך העדות בדיני ממונות לדקדק אלא בראש הממון".
לפי שיטת החזון איש החילוק הוא שבנפשות נאמרה גזירת כתוב "נכון" ואילו בממונות לא, ולכן בממונות פוסלים רק במקום שלא מסתבר לתלות בטעות, ואילו בנפשות אף כשמסתבר לתלות בטעות.
^ 1.כפי שיבואר בהמשך, הרמב"ם קורא רק להן בדיקות ואילו לבדיקות בגוף העדות קורא דרישות.
^ 2.וכפי שהוכיחו התוס' מבבא בתרא גם רב יהודה מודה במנה מאתיים שכשר.
^ 3.על פי יסוד זה מיישב הנתיבות קושי נוסף. הרמ"א (ל, ב) פוסק את דברי הטור, שבמנה שחור ולבן כשרים רק כשהתובע תבע שני מנים, אך אם תובע מנה אחד נמצא שהוא עצמו מכחיש את אחד העדים, והודאת בעל דין כמאה עדים, ואם כן עד אחד נפסל ושוב נותר לו רק עד אחד לטובתו. וקשה, מדוע לגבי ההכחשה בין שני העדים אנו תולים בטעות ומכשירים ואילו בהכחשה בינם לבין התובע אנו פוסלים אותו. לפי דבריו מיישב, שהרי אם במנה מאתיים התובע היה תובע רק מאה ברור שהעד האומר מאתיים טעה ואם כן שוב לא ניתן לקבלו גם על המנה שמא גם במנה טעה. הנתיבות אינו מפרט הסברו לגבי מנה שחור ולבן, אך נראה ביאורו שאם התובע טוען גם מנה שחור וגם לבן יש לומר שכל אחד מהם ראה רק מנה אחד ולא דקדק לראות עוד אחד ולכן העיד רק על האחד שטעה, ובכך אין לחשוש שמעיד מעבר למה שראה, אולם אם התובע טוען רק מנה אחד על כרחנו שהיה רק או שחור או לבן ואם כן ודאי אחד מהעדים לא דקדק אפילו באותו מנה שראה, ומכיוון שכך שוב לא ניתן לסמוך על עדותו כלל ונותר רק עד אחד.
^ 4.עיין בהרחבה ביסוד זה בשיעור בנושא 'עדות מיוחדת' (סנהדרין ל ע"א).
^ 5.ומטעם זה רבי יהושע בן קרחה (ל ע"א) סובר שבממונות עד שראה הלוואה ביום ראשון מצטרף לעד שראה הלוואה ביום שני ואילו בנפשות אינם מצטרפים. אמנם יש להקשות על הברכת אברהם, שגם אם בנפשות גוף העדות הוא על המעשה סוף סוף הפרט של כלים שחורים או לבנים אינו משמעותי לפסק דין ואם כן אין סברא לומר שפרט זה הוא חלק מגוף העדות.
^ 6.עיין בסיכום לסוגיית 'הליכה אחר רוב הדיינים' (ל ע"א) שנחלקו אם יותר קל להוציא ממון מלהרוג או שיותר קשה להוציא ממון הואיל ויש מוחזק. ולכאורה סברא זו תלויה במחלוקת שם.
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
איך מותר להכין קפה בשבת?
נס בלב ים - הנס ויום הזיכרון שלו
מה הם קטניות ומי הם אוכלי קטניות?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
"בזאת התורה" - איזו תורה?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
אנחנו קודש למענך
שבועות מעין עולם הבא!
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
