ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
(ב) וְעַתָּה אַתְחִיל לְבָאֵר גֹּדֶל מַה שֶּׁנָּפַל בּוֹ הֶעָנִי* הַזֶּה, וּמַה שֶּׁפָּעַל בְּנַפְשׁוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִישׁ, וְאֵיךְ חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אַחַת וְהִנֵּה הֵנָּה עֲבֵרוֹת רַבּוֹת, וְהֵבִיא דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כָּעִנְיָן, וְהֶאֱרִיךְ לְשׁוֹנוֹ, וְהָלַךְ אַחַר לְשׁוֹן הָעֵט.
עונש משה שלימד קטגוריא על ישראל למרות חטאי עם ישראל
וְאֹמַר, שֶׁהַמְפֻרְסָם בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּימֵי מֹשֶׁה קֹדֶם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם הִפְסִידוּ* דָּתָם וְהֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, וְלֹא הָיָה בָּהֶם מָהוּל אֶלָּא שֵׁבֶט לֵוִי, עַד שֶׁבָּאָה מִצְוַת פֶּסַח, וְאָמַר הָאֵל לְמֹשֶׁה: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח), וְצִוָּם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּילָה. וְכָךְ אָמְרוּ ז"ל: "מֹשֶׁה הָיָה מָל וִיהוֹשֻׁעַ פּוֹרֵעַ וְאַהֲרֹן מוֹצֵץ" (במדבר רבה יא, ג). וְאָסְפוּ עֲרָלוֹת חֳמָרִים* חֳמָרִים, וְהָיָה דַּם פֶּסַח מִתְעָרֵב עִם דַּם מִילָה, וּבָזֶה הָיוּ רְאוּיִים לִגָּאֵל. וְהוּא דְּבַר הָאֵל לִיחֶזְקֵאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" וְגוֹ' (יחזקאל טז, ו), וְאָמְרוּ ז"ל: "דַם פֶּסַח וְדַם מִילָה" (שמות רבה יט, ה). וְאָמְרוּ עוֹד ז"ל שֶׁהֵם קִלְקְלוּ בַּעֲרָיוֹת, לִדְבַר הָאֵל: "בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ" (יחזקאל כג, ב). וְעִם הֱיוֹתָם בְּזֶה הָעִנְיָן הָרַע, בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד, א) - הֶאֱשִׁימוֹ ה' יִתְעַלֶּה עַל זֶה, וְאָמַר לוֹ: "הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: 'וַיַּאֲמֵן הָעָם' וְגוֹ' (שם שם, לא), וּכְתִיב: 'וְהֶאֱמִן בּה'' (בראשית טו, ו), אֲבָל אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, דִּכְתִיב: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי' (במדבר כ, יב)" (שבת צז ע"א). וְנֶעֱנַשׁ לְאַלְתַּר*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, מִנָּא לָן, מִמּשֶׁה" וְכוּ' (שם).
עונש אליהו על שלימד חובה על ישראל
וּכְמוֹ כֵן יִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ ע"ה הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּרָצוֹן, לְבַד שִׁבְעַת אֲלָפִים אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל" (מלכים א יט, יח). וְעִם כֹּל זֶה, כְּשֶׁעָמַד לְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּחוֹרֵב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיֹּאמֶר [לוֹ] מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם שם, ט) - אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּרִיתְךָ? אָמַר לוֹ: "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ", אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ? אָמַר: "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב", אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי אַתָּה קַיָּם? אָמַר: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְּבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ", הֱשִׁיבוֹ הַקב"ה: עַד שֶׁאַתָּה מְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה לְךָ לְלַמֵּד חוֹבָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיֵשׁ לָהֶם בַּעֲרוֹעֵר שִׁשִּׁים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּתְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲזוּבוֹת עָרֵי עֲרוֹעֵר" (ישעיה יז, ב)? - "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַּמָשֶׂק" (מלכים א יט, טו). וְכֹל זֶה מוּבָן לַחֲכָמִים ז"ל בְּמִדְרַשׁ 'חָזִיתָ' (שיר השירים רבה א, א).
___________________________________
הֶעָנִי – חסר דעת. הִפְסִידוּ – קלקלו. חֳמָרִים – ערֵמות. לְאַלְתַּר – מיד.
ביאורים
הרמב"ם פותח בפנינו צוהר חשוב להעמקה בסגולת ישראל. לאחר שמנה את הפגמים בצורת הבאת הדברים, עובר הרמב"ם לבאר את חומרת המסר השלילי שעובר בהם. אמנם הקנאי שטען את הדברים חשב לעשות מצוה, אך עניות הדעת גרמה לנפשו להיות חסרת רגישות לדקויות רוחניות, ועקב כך דבריו מזיקים ומשחיתים.
הרמב"ם מונה שלוש דוגמאות של גדולי עולם שמדבריהם היה נשמע לעז מסויים על עם ישראל – והם נענשו עליהם, אף על פי שישראל חטאו חטאים חמורים באותו זמן. דבר זה מלמד על סגולתם הנצחית של ישראל, שלא נפגמת לעולם וערכה נעלה מכול.
הראשון הוא משה רבנו בתקופת יציאת מצרים. בתקופה זו עם ישראל הפר את ברית המילה. ברית זו מאפיינת את דרכו של עם ישראל – לקדש את העולם החומרי ולרומם את תאוות הבשר. לא רק שרוממות לא הייתה, אלא אף שפלות של עריות. למרות זאת, כשמשה טען שעם ישראל לא יאמין לו שהגיע זמן הגאולה, ה' האשימו שהוא חושד בכשרים! גם כשעם ישראל לא מקיים ברית מילה – קדושתו קיימת לעד : "ערלי ישראל לא נקרא ערלים ויש להם אות ברית" [שו"ת רדב"ז ו, ב, על פי נדרים ג, יא]. עם ישראל הם מאמינים בני מאמינים, הטבע האלוהי המזוכך טמון עמוק בנשמתם, וברגע קט של גאולה הוא מתגלה ונחשף. וכך אכן היה – עם ישראל האמין לדברי משה, וברגע שבו שב בתשובה, וקיים את המילה ושחט את הפסח – התגלה טבעו האמִתי, והוא היה ראוי להיגאל. לעומת זאת, משה פגם פגימה דקה באמונה בחטא מי מריבה. גם האדם הגדול בענקים מועד לנפילה, אך האומה כִּכְללה טהורה וזכה היא, כדברי הפסוק בשיר השירים – 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך ' [שיר השירים ד', ז']. בעם ישראל טמונה סגולה נצחית-אלוהית, ועל כן לעולם, גם במצבים השפלים ביותר, נחשבים הם מאמינים בני מאמינים, שאמונתם חזקה יותר אף מאמונתו של משה רבנו. משה, כיוון שחשד באומה והתייחס למצבה העכשווי של האומה ולא לעומק נשמתה – נענש על כך לאלתר, למרות מעלתו הנישאה, וידו נעשתה מצורעת.
אף אליהו הנביא, מלאך הברית ומבשר הגאולה – כשחטאו כמעט כל ישראל בעבודה זרה והוא לימד עליהם חובה – נענש. כי כפי שראינו, גם כאשר ישראל בוגדים בקב"ה ועובדים אל זר, אין זה משנה דבר בקשר הפנימי שקיים בינם לבין הקב"ה, והם נשארים קרובים אליו יותר מכול.
הרחבות
האמונה הפנימית שבעם ישראל
מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים. הרמב"ם מתאר שבמצרים חטאו ישראל בעריות ולא מלו את בניהם. מעשים אלה מעידים לכאורה על מצבם הרוחני הירוד של עם ישראל ועל אמונתם החלשה. אם-כן, נראה שבצדק חשש משה שהעם לא יאמינו לו שה' שלחו להוציאם ממצרים! ואדרבה, תשובת ה' היא תמוהה, כיצד אפשר לומר שאנשים העושים מעשים אלה הם מאמינים בני מאמינים?
הרב קוק ביאר שתשובת הקב"ה למשה הייתה שאי אפשר למדוד את רמת האמונה של עם ישראל על פי מעשים חיצוניים: "החוש הקדוש של האמונה בטהרת קדשה... הוא אוצר נפלא גנוז וסתום. הוא הרבה עמוק מכל ערכי ההכרה אשר לנפש האנושית ... רק לעין של מעלה, הצופה כל נסתרות, רז זה גלוי הוא, גם במקום שמכל התוכנים המתגלים יראה שכבר נכבה הניצוץ האחרון של קדושת האמונה... אשר על כן, גם העין החודרת הקדושה של משה רבנו עליו השלום לא יכלה לחדור למעמק עמקים זה, בעת אשר כל התוארים החצונים עמדו נגד הגלותה של אורה קדושה זו הצפונה, של אמונתם הפנימית של ישראל, בעת אשר היו במצרים בתכלית הירידה" [עין איה שבת ב', יא, יב]. האמונה גנוזה בחלק הפנימי ביותר של האדם, עד שאפילו האדם עצמו לא מודע לעִתים להימצאותה בקרבו, ולעֹצמתה. לכן, גם אם מעשיו של האדם רעים, אין זה מעיד דבר על אמונתו. אמונה זו יכולה להתפרץ במלוא עֹצמתה בייחוד בזמנים שבהם האדם נתון בצרה. על פי זה, לא מפתיע שכאשר משה אמר לעם שה' שלחו לפדותם, תגובתם הייתה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שמות ד, לא].
לזרע של קימא עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
"בזאת התורה" - איזו תורה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
רכישת ארבעת המינים בשנת השמיטה
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עיקר הגאולה ביום העצמאות?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
