ישיבה
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- אגרת השמד
איגרת השמד חלק ד'
(ב) וְעַתָּה אַתְחִיל לְבָאֵר גֹּדֶל מַה שֶּׁנָּפַל בּוֹ הֶעָנִי* הַזֶּה, וּמַה שֶּׁפָּעַל בְּנַפְשׁוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִישׁ, וְאֵיךְ חָשַׁב לַעֲשׂוֹת מִצְוָה אַחַת וְהִנֵּה הֵנָּה עֲבֵרוֹת רַבּוֹת, וְהֵבִיא דְּבָרִים שֶׁאֵינָם כָּעִנְיָן, וְהֶאֱרִיךְ לְשׁוֹנוֹ, וְהָלַךְ אַחַר לְשׁוֹן הָעֵט.
עונש משה שלימד קטגוריא על ישראל למרות חטאי עם ישראל
וְאֹמַר, שֶׁהַמְפֻרְסָם בְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ ז"ל, שֶׁיִּשְׂרָאֵל בִּימֵי מֹשֶׁה קֹדֶם צֵאתָם מִמִּצְרַיִם הִפְסִידוּ* דָּתָם וְהֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, וְלֹא הָיָה בָּהֶם מָהוּל אֶלָּא שֵׁבֶט לֵוִי, עַד שֶׁבָּאָה מִצְוַת פֶּסַח, וְאָמַר הָאֵל לְמֹשֶׁה: "וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ" (שמות יב, מח), וְצִוָּם בַּעֲשִׂיַּת הַמִּילָה. וְכָךְ אָמְרוּ ז"ל: "מֹשֶׁה הָיָה מָל וִיהוֹשֻׁעַ פּוֹרֵעַ וְאַהֲרֹן מוֹצֵץ" (במדבר רבה יא, ג). וְאָסְפוּ עֲרָלוֹת חֳמָרִים* חֳמָרִים, וְהָיָה דַּם פֶּסַח מִתְעָרֵב עִם דַּם מִילָה, וּבָזֶה הָיוּ רְאוּיִים לִגָּאֵל. וְהוּא דְּבַר הָאֵל לִיחֶזְקֵאל: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" וְגוֹ' (יחזקאל טז, ו), וְאָמְרוּ ז"ל: "דַם פֶּסַח וְדַם מִילָה" (שמות רבה יט, ה). וְאָמְרוּ עוֹד ז"ל שֶׁהֵם קִלְקְלוּ בַּעֲרָיוֹת, לִדְבַר הָאֵל: "בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ" (יחזקאל כג, ב). וְעִם הֱיוֹתָם בְּזֶה הָעִנְיָן הָרַע, בִּשְׁבִיל שֶׁאָמַר מֹשֶׁה רַבֵּנוּ ע"ה: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי" (שמות ד, א) - הֶאֱשִׁימוֹ ה' יִתְעַלֶּה עַל זֶה, וְאָמַר לוֹ: "הֵם מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים, דִּכְתִיב: 'וַיַּאֲמֵן הָעָם' וְגוֹ' (שם שם, לא), וּכְתִיב: 'וְהֶאֱמִן בּה'' (בראשית טו, ו), אֲבָל אַתָּה אֵין סוֹפְךָ לְהַאֲמִין, דִּכְתִיב: 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי' (במדבר כ, יב)" (שבת צז ע"א). וְנֶעֱנַשׁ לְאַלְתַּר*, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ ז"ל: "הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ, מִנָּא לָן, מִמּשֶׁה" וְכוּ' (שם).
עונש אליהו על שלימד חובה על ישראל
וּכְמוֹ כֵן יִשְׂרָאֵל בִּימֵי אֵלִיָּהוּ ע"ה הָיוּ כֻּלָּם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה בְּרָצוֹן, לְבַד שִׁבְעַת אֲלָפִים אִישׁ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל" (מלכים א יט, יח). וְעִם כֹּל זֶה, כְּשֶׁעָמַד לְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל בְּחוֹרֵב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "וַיֹּאמֶר [לוֹ] מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם שם, ט) - אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא בְּרִיתְךָ? אָמַר לוֹ: "אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ", אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא מִזְבְּחוֹתֶיךָ? אָמַר: "וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב", אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי אַתָּה קַיָּם? אָמַר: "וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְּבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ", הֱשִׁיבוֹ הַקב"ה: עַד שֶׁאַתָּה מְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה לְךָ לְלַמֵּד חוֹבָה עַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁיֵשׁ לָהֶם בַּעֲרוֹעֵר שִׁשִּׁים בָּתִּים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וּתְלַמֵּד חוֹבָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "עֲזוּבוֹת עָרֵי עֲרוֹעֵר" (ישעיה יז, ב)? - "לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַּמָשֶׂק" (מלכים א יט, טו). וְכֹל זֶה מוּבָן לַחֲכָמִים ז"ל בְּמִדְרַשׁ 'חָזִיתָ' (שיר השירים רבה א, א).
___________________________________
הֶעָנִי – חסר דעת. הִפְסִידוּ – קלקלו. חֳמָרִים – ערֵמות. לְאַלְתַּר – מיד.
ביאורים
הרמב"ם פותח בפנינו צוהר חשוב להעמקה בסגולת ישראל. לאחר שמנה את הפגמים בצורת הבאת הדברים, עובר הרמב"ם לבאר את חומרת המסר השלילי שעובר בהם. אמנם הקנאי שטען את הדברים חשב לעשות מצוה, אך עניות הדעת גרמה לנפשו להיות חסרת רגישות לדקויות רוחניות, ועקב כך דבריו מזיקים ומשחיתים.
הרמב"ם מונה שלוש דוגמאות של גדולי עולם שמדבריהם היה נשמע לעז מסויים על עם ישראל – והם נענשו עליהם, אף על פי שישראל חטאו חטאים חמורים באותו זמן. דבר זה מלמד על סגולתם הנצחית של ישראל, שלא נפגמת לעולם וערכה נעלה מכול.
הראשון הוא משה רבנו בתקופת יציאת מצרים. בתקופה זו עם ישראל הפר את ברית המילה. ברית זו מאפיינת את דרכו של עם ישראל – לקדש את העולם החומרי ולרומם את תאוות הבשר. לא רק שרוממות לא הייתה, אלא אף שפלות של עריות. למרות זאת, כשמשה טען שעם ישראל לא יאמין לו שהגיע זמן הגאולה, ה' האשימו שהוא חושד בכשרים! גם כשעם ישראל לא מקיים ברית מילה – קדושתו קיימת לעד : "ערלי ישראל לא נקרא ערלים ויש להם אות ברית" [שו"ת רדב"ז ו, ב, על פי נדרים ג, יא]. עם ישראל הם מאמינים בני מאמינים, הטבע האלוהי המזוכך טמון עמוק בנשמתם, וברגע קט של גאולה הוא מתגלה ונחשף. וכך אכן היה – עם ישראל האמין לדברי משה, וברגע שבו שב בתשובה, וקיים את המילה ושחט את הפסח – התגלה טבעו האמִתי, והוא היה ראוי להיגאל. לעומת זאת, משה פגם פגימה דקה באמונה בחטא מי מריבה. גם האדם הגדול בענקים מועד לנפילה, אך האומה כִּכְללה טהורה וזכה היא, כדברי הפסוק בשיר השירים – 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך ' [שיר השירים ד', ז']. בעם ישראל טמונה סגולה נצחית-אלוהית, ועל כן לעולם, גם במצבים השפלים ביותר, נחשבים הם מאמינים בני מאמינים, שאמונתם חזקה יותר אף מאמונתו של משה רבנו. משה, כיוון שחשד באומה והתייחס למצבה העכשווי של האומה ולא לעומק נשמתה – נענש על כך לאלתר, למרות מעלתו הנישאה, וידו נעשתה מצורעת.
אף אליהו הנביא, מלאך הברית ומבשר הגאולה – כשחטאו כמעט כל ישראל בעבודה זרה והוא לימד עליהם חובה – נענש. כי כפי שראינו, גם כאשר ישראל בוגדים בקב"ה ועובדים אל זר, אין זה משנה דבר בקשר הפנימי שקיים בינם לבין הקב"ה, והם נשארים קרובים אליו יותר מכול.
הרחבות
האמונה הפנימית שבעם ישראל
מַאֲמִינִים בְּנֵי מַאֲמִינִים. הרמב"ם מתאר שבמצרים חטאו ישראל בעריות ולא מלו את בניהם. מעשים אלה מעידים לכאורה על מצבם הרוחני הירוד של עם ישראל ועל אמונתם החלשה. אם-כן, נראה שבצדק חשש משה שהעם לא יאמינו לו שה' שלחו להוציאם ממצרים! ואדרבה, תשובת ה' היא תמוהה, כיצד אפשר לומר שאנשים העושים מעשים אלה הם מאמינים בני מאמינים?
הרב קוק ביאר שתשובת הקב"ה למשה הייתה שאי אפשר למדוד את רמת האמונה של עם ישראל על פי מעשים חיצוניים: "החוש הקדוש של האמונה בטהרת קדשה... הוא אוצר נפלא גנוז וסתום. הוא הרבה עמוק מכל ערכי ההכרה אשר לנפש האנושית ... רק לעין של מעלה, הצופה כל נסתרות, רז זה גלוי הוא, גם במקום שמכל התוכנים המתגלים יראה שכבר נכבה הניצוץ האחרון של קדושת האמונה... אשר על כן, גם העין החודרת הקדושה של משה רבנו עליו השלום לא יכלה לחדור למעמק עמקים זה, בעת אשר כל התוארים החצונים עמדו נגד הגלותה של אורה קדושה זו הצפונה, של אמונתם הפנימית של ישראל, בעת אשר היו במצרים בתכלית הירידה" [עין איה שבת ב', יא, יב]. האמונה גנוזה בחלק הפנימי ביותר של האדם, עד שאפילו האדם עצמו לא מודע לעִתים להימצאותה בקרבו, ולעֹצמתה. לכן, גם אם מעשיו של האדם רעים, אין זה מעיד דבר על אמונתו. אמונה זו יכולה להתפרץ במלוא עֹצמתה בייחוד בזמנים שבהם האדם נתון בצרה. על פי זה, לא מפתיע שכאשר משה אמר לעם שה' שלחו לפדותם, תגובתם הייתה: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" [שמות ד, לא].
לזרע של קימא עבור יוחנן אוריאל בן לאה מרלן ורבקה ג'ואן בת ג'וסלין שמחה הי"ו
רבנים בבית המדרש
ניווט מהיר
חיפוש שיעורים
תפילות, קידוש וסעודות הלכות הבדלה (ב)
השיעור עוסק בהלכות המעשיות של טקס ההבדלה, החל מאיסור האכילה לפני הבדלה (כולל מקרים של סעודה שלישית או חוסר ביין) ועד למחלוקת הפוסקים האם יש לעמוד או לשבת במהלכה. בהמשך מפרט הרב את הכללים המדויקים לברכה על הבשמים השונים ועל נר האבוקה, כולל דיני ההנאה מאור הנר וצורת החזקת הכוס.
תולדות זריעה ונטיעה והשראת שכינה - פרשת 'תולדות'
יצחק מצווה לא לרדת מהארץ בזמן רעב , ועוד מצווה 'שכון בארץ' הוי נוטע, הוי זורע, השכן השכינה, הקשר בין המשימות.
רביבים מעלת מצוות ביקור חולים
שלוש מטרות למצוות ביקור חולים: לסייע לחולה במה שנצרך, לעודד את רוחו, ולהתעורר להתפלל עליו | מצוותם של בני המעגל הראשון והפנימי לטפל בכל צרכיו השוטפים של החולה | בני המעגל השני הם החברים והקרובים מדרגה שנייה, שעיקר מצוותם לעודד את החולה | המבקרים צריכים להיזהר מאוד שלא להכביד על החולה | מצוות ביקור חולים דורשת חוכמה ורגישות | לא קל לדעת מה יעודד את החולה ומה ידכא אותו
תולדות פרשת תולדות – ברכת אברהם
מדוע כיוון הקב"ה כך שיצחק יברך כשעיניו כהות מראות וכשהוא בכלל לא בטוח את מי הוא מברך ובכל זאת הוא מברך מכל הלב?
אורות ישראל ותחייתו קול הנשמה העליונה מן המעמקים
אורות ישראל ותחייתו פרק ל"ב
השיעור עוסק בדברי הרב קוק על התביעה הפנימית של המציאות כולה, של הנשמה ושל עם ישראל להתעלות, להתגלות ולהגשים את תכליתם האלוקית מתוך מעמקי החיים החומריים. דרך קריאה מעמיקה בפסקה, הרב מסביר כיצד תנועות היסטוריות, כולל תהליכי הגאולה ושיבת ציון, מהוות ביטוי להתפרצותו של אותו כוח פנימי.
אור התנ"ך המרגלים ביריחו ותשובתה של רחב
יהושע פרק ב'
השיעור עוסק בשליחת המרגלים על ידי יהושע ליריחו כהכנה רוחנית לכניסה לארץ ישראל, שנועדה לנקות את הארץ מטומאת הזנות והעבודה הזרה ולהכשירה להופעת קדושה, חסד ואמת. בנוסף, השיעור מנתח את דמותה של רחב ומציג דרכה שני שלבים בתהליך התשובה – מתשובה נמוכה של התנתקות מהחטא ועד לתשובה עליונה ההופכת את כוחות היצר והחטא עצמם למנוף לעשיית טוב וחסד.
תולדות להינטע בקודש: דרכו של יצחק
פרשת תולדות
השיעור מנגיד בין דרכו של אברהם אבינו המייצגת את "הבשורה" והעלייה הראשונית, לבין דרכו של יצחק אבינו המבטאת השתרשות עמוקה, התמדה ומסירות נפש להפוך את הקודש לקבוע בארץ. לאורך חייו של יצחק – החל מהעקידה, דרך חפירת הבארות ועד לתפילותיו וברכותיו – ניכר כי דווקא מתוך עבודה מאומצת, התמודדות עם קשיים והתבטלות מוחלטת לה', צומחת הברכה האלוקית השלמה והשראת השכינה בישראל.
הלכות בין אדם לחברו בין רגש הלב לציווי האלוקי
השיעור בוחן את המניע הראוי לקיום מצוות שבין אדם לחברו, תוך הצגת המחלוקת בין הגישה של האדר"ת, הסבור שיש לפעול אך ורק מתוך ציווי ה', לבין גישת המהר"ל, הדוגל בעשייה מתוך רצון פנימי ושלמות הלב. בהמשך מובאות משנותיהם של הרב קוק והנצי"ב המשלבות בין המוסר הטבעי לציווי האלוקי, ומדגישות את חשיבות תיקון המידות והנהגות שבין אדם לחברו כחלק בלתי נפרד מעבודת השם וקידוש שמו בעולם.
עין אי"ה - הרב משה גנץ הכלל קודם לפרטים בעבודת השם
שבת א, ק"ע - קע"ב
השיעור עוסק בחשיבות של הקדמת הבנת הכללים והאמונה לעיסוק בפרטי ההלכות ודקדוקי התורה. בנוסף, השיעור מדגיש כי יראת שמיים שלמה אינה מבטלת את כוחותיו האנושיים של האדם, אלא מפעילה אותם מתוך חיות ועשייה בעולם.
תורה ומדע מהות, קיום ויצירה לפי הרב קוק
השיעור בוחן את המתח בין התפיסה האקזיסטנציאליסטית של סארטר, הגורסת כי הקיום קודם למהות והאדם בורא את עצמו, לבין התפיסה התורנית הרואה באדם מהות נשמתית מולדת. מתוך הגותו של הרב קוק מוסבר כי השיבה אל המהות הפנימית והאינסופית אינה חזרה פסיבית בלבד, אלא היא עצמה מהווה כוח יוצר שמתוכו מתחדשת בריאה חדשה.
בבא מציעא גדרי שבועת עד אחד וכופר בכל
השיעור בוחן את שאלות התוספות וקושיית רבי עקיבא איגר ביחס לפטור שבועה בכופר הכל ודין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" בסוגיית נסכא דרבי אבא. דרך דברי הראשונים – הרשב"ם, הרשב"ץ והריב"ש – מתבאר ההבדל המהותי שבין שבועת עד אחד שנועדה להכחשה לבין שבועת מודה במקצת שנועדה לבירור האמת.
מאמר שלישי החסיד וסוד מאה הברכות
מאמר שלישי המשך פסקה י"א
ה"חסיד" על פי ספר הכוזרי, המכוון את כל מעשיו לקדוש ברוך הוא ונעזר במצוות המקיפות את האדם – כגון תפילין, ציצית ומזוזה – לשמירת הדבקות והתודעה הרוחנית. בהמשך מתבארת חובת אמירת מאה ברכות בכל יום והמשמעות הפנימית שלהן על פי ספר "שערי אורה", כצינור להורדת שפע לנפש, לרוח ולנשמה וכנגד אדני המשכן המחזיקים את הקדושה.
אורות התשובה - הרב הראל כהן השתלבות הפרט בתשובת הצדיקים והכלל
אורות התשובה פרק ח, ו' - ז'
השיעור עוסק באופן שבו תשובת הצדיקים מאירה את המציאות כולה, ובאפשרות של האדם הפרטי להיכלל בתשובתם הכללית כדי להתעלות מנפילותיו וממכאוביו. בנוסף, מוסבר כיצד החטא סותר ופוצע את ההרמוניה העולמית, בעוד תהליך התשובה מאחה את הקרעים ומשיב את השלמות והאור לכל סדרי ההוויה.
