צילצלת לויקטור?

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

126

2 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעור לדרך אזור שורטים שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הפעם אספר לכם דבר שקרה לי בצעירותי. הייתי בחור בן שמונה־עשרה, למדתי בניו־יורק, סמוך לבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש, והייתי הולך בכל יום שישי ל'מבצעים', להניח תפילין ליהודים במפעל תכשיטים גדול שהיה בבעלות יהודית. אחד ממנהלי המחלקות היה יהודי בשם ויקטור, ובכל שבוע הוא הניח תפילין בשמחה גדולה. כמה משרדים לידו ישב רואה חשבון בשם איירה, שבשום אופן לא הסכים להניח תפילין, ורק היה אומר לנו "שבת שלום" ומסמן שנמשיך הלאה.
ביום שישי אחד הגעתי למשרדו של ויקטור, וראיתי שהאור כבוי. שאלתי את המזכירה איפה ויקטור והיא אמרה לי שהוא לא מרגיש טוב. ביקשתי שתמסור לו את איחולינו והמשכנו הלאה. שבוע לאחר מכן האור בחדרו של ויקטור שוב היה כבוי. לשאלתי, אמרו לי שהוא עדיין לא מרגיש טוב. חזרתי לישיבה די סמוך לשבת, ומיהרתי לצלצל לויקטור לשאול לשלומו. ויקטור ענה ומיד כשזיהה את קולי אמר לי: "מה אוכל לעשות למענך?". אמרתי לו שצלצלתי רק בשביל לדעת מה שלומו. הוא לא האמין, ואמר בהתרגשות: "אתה באמת לא צריך כלום? צלצלת רק כדי להתעניין בשלומי? לא יאומן, אני כבר מרגיש יותר טוב". הוא לא הפסיק להודות לי על כך שחשבתי עליו וצלצלתי.
יום שישי הבא הגיע, והשומר בכניסה למפעל פתח לי את הדלת ומיד יצא מהביתן שלו עם חיוך ואמר לי: "צלצלת לויקטור?". עניתי בחיוב, והוא אמר לי: "אתה לא מבין איזה חסד עשית, הוא כל־כך התרגש!". נכנסתי למפעל, ובכל משרד שנכנסתי קיבלו את פניי בשאלה "צלצלת לויקטור?". כולם דיברו בהערכה על כך שהחב"דניקים היו היחידים שצלצלו להתעניין בשלומו של ויקטור. כמובן שכשהגעתי למשרדו של ויקטור זכיתי לחיבוקים ולשמחה גדולה. ממנו המשכתי לאיירה רואה־החשבון. אמרתי לו "שבת שלום" כדרכי, ועמדתי להמשיך, אבל איירה קרא לי ואמר "בא תיכנס". נכנסתי למשרדו והוא אומר לי "צלצלת לויקטור?". אמרתי לו שכן, והוא אמר לי: "אני כל־כך מתבייש שלא חשבתי בעצמי לצלצל אליו. באמת כל הכבוד! אולי היום תניח איתי תפילין?". הנחנו תפילין ואיירה התחיל לבכות ואמר: "אני לא מבין למה הייתי צריך לחכות עד גיל שישים כדי לעשות את הדבר המדהים הזה בפעם הראשונה בחיי". ומאז, בכל יום שישי הגעתי אליו והוא הניח תפילין בשמחה.
עברו חודשיים. הגעתי ביום שישי עם התפילין, ואיירה אומר לי "היום אני לא מניח". ניסיתי להבין מה קרה, ואיירה ענה בחיוך: "השבוע הייתי בבית חב"ד ליד הבית שלי. קניתי תפילין ואני כבר מניח בכל יום בעצמי".