ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא בתרא
יש לברר מהי סברת ריש לקיש ובהקשר לכך להבין את מחלוקת הראשונים מה הדין בסתם הלוואה. עוד יש לדון מדוע חזקה זו מועילה להוציא ממון הרי הלכה כשיטת שמואל שבממון לא הולכים אחר הרוב ובמה שונה חזקה זו מכל דין רוב.
סתם הלוואה
לשונו של ריש לקיש היא "הקובע זמן לחברו" ור"י (ד"ה הקובע) מבאר שדקדק בלשונו משום שדווקא בקובע אומרים חזקה זו אך בסתם הלוואה אף שיש לפורעה תוך שלושים יום, כמבואר במכות ג ע"ב, נאמן הלווה בתקופה שלפני יום השלושים לומר שפרע. וכן דעת רוב הראשונים וביניהם הרמב"ן בשם הרי"ף והגאון , הריטב"א , הר"ן ורבנו יונה . ואילו הרשב"א חולק וסובר שאף בסתם מלווה אינו נאמן.
הטעם שאין אדם פורע תוך זמנו
סברת הרשב"א נראית ברורה. בפשטות הטעם שאין אדם פורע תוך זמנו הוא שאדם שמח על כל רגע שיש ברשותו מעות המאפשרות לו לנצלם לעת הצורך ולפיכך אם אינו מחוייב אינו משיבם עדיין, ואם כן מה לי קבעו זמן מפורש מה לי לא קבעו אך חז"ל הגדירו שאינו מחוייב לפרוע עד שלושים יום. יש להבין מהו טעם החולקים.
התוס' אינם מנמקים דבריהם אולם ברבנו יונה מנמק: "כיון שלא פירש לו המלוה זמן, לא נתיאש מן הפרעון בתוך שלושים יום, והלוה בוש ממנו שמא צריך הוא למעות". גם לדרכו היסוד הוא כדברי הרשב"א שאם יש לאדם אפשרות שמעות יהיו ברשותו הוא מעדיף לא להשיבם אלא שלדעתו עקרונית אדם בוש מן המלווה ובכל זאת מחזיר אלא אם כן קבעו זמן שאז אינו בוש.
לעומת זאת הרא"ש בתשובה (כלל עו סי' ג) מנמק שכשקובעים זמן מסתמא קבעו כן משום שהלווה ידע שעד אז זקוק למעות ולא יוכל להשיב קודם ולכן חזקה שלא השיב קודם אולם כשלא קבעו יתכן שהצליח להשיג מעות בפחות משלושים יום, וכן נימק גם הסמ"ע (עח ס"ק א). נמצא שלנימוק רבנו יונה בדרך כלל קביעת הזמן נעשית מצד המלווה ואילו לנימוק הרא"ש בדרך כלל נעשית מצד הלווה, ואולי תהיה נפקא מינה בין השיטות במקרה שידוע שהמלווה יזם את קביעת הזמן, שלרא"ש יתכן שלא תהא חזקה ויהא נאמן לומר שפרע הואיל ולא גילה דעתו שזקוק למעות לתקופה זו.
הקצות (עח ס"ק ח) דחה את נימוקו של הסמ"ע מכך שמצאנו (בבא מציעא קב ע"ב) גם לגבי שכירות ופדיון הבן שאומרים חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, וכן בסוגייתנו לגבי כותל שנפל, ובכל המקרים הללו לא היה גילוי דעת מצד הלווה שזקוק למעות עד לזמן הפירעון ובכל זאת אינו נאמן לומר שפרע. ומסיק מכך דרך שלישית, שאין זה תלוי בסיבה מסויימת אלא פשוט כך המנהג לא לפרוע תוך הזמן, ומנהג זה קיים דווקא כשקובעים זמן. צריך לומר לדבריו, שגם בשכירות ופדיון הבן ידוע שהמנהג לא לפרוע תוך הזמן.
יש להעיר על דבריו שמסתבר שיש משהו שגרם למנהג זה ולחילוק במציאות בין סתם הלוואה להלוואה שנקבע לה זמן, ואם כן ראוי למצוא את טעם המנהג ולא להסתפק רק באמירה שכך המנהג. עוד קשה מהגמרא בבבא מציעא שהשוותה שכירות לפדיון בכור, ואם כל דבר תלוי במנהגו קשה כיצד ניתן ללמוד ממקרה אחד לרעהו. מפאת הדוחק אולי אפשר לפרשו שסבר כסברת הרשב"א וכוונתו שאין סיבה צדדית הגורמת להנחה שלא פרע, כגון סברת הסמ"ע שהואיל וביקש זמן מוכח שזקוק למעות, אלא פשוט זהו הטבע כסברת הרשב"א וטבע זה מצוי דווקא כשקובעים זמן כי אז הלווה חש יותר שאינו זקוק להזדרז, בשונה מסתם הלוואה. בעניין סתם מלווה דעתו שונה כמובן מדעת הרשב"א. לפי זה יתיישבו שתי הקושיות. אכן אין כאן מציאות מקרית ללא סברא וכן יובן כיצד הגמרא השוותה פדיון ושכירות למלווה עם זמן, משום שגם שם יש זמן ידוע ומוגדר וחש הלווה כמלווה עם זמן, בניגוד לסתם מלווה שלא הוגדר זמן אלא רק יש הלכה של גמילות חסדים לא לגבות לפני שלושים יום.
נראה ליישב את הסמ"ע מקושיות הקצות על פי דברי התוס' בשיטת אביי ורבא. התוס' (ד"ה כי היכי) מקשים על אביי ורבא מהמשנה (בכורות מט ע"א) שבכור בחזקת שלא נפדה עד שלושים יום וכן מהשוואת רבי ינאי (בבא מציעא קב ע"ב) הלומד מכך שגם בשוכר ומשכיר המתווכחים ביניהם אם כבר שילם את שכר הדירה אומרים שהרי הוא בחזקת שלא שילם, ומתרצים שבמקרים אלו לא שייכת הסברא שאמרו כאן אביי ורבא שעשוי לפרוע תוך זמנו כדי שלא יטרידנו בעל חובו משום שכלל עוד לא התחייב ויתכן שגם לא יתחייב לעולם כגון שימות הבכור או ייפול בית המשכיר. על פי זה יש ליישב גם את קושיית הקצות שבמקרים אלו, אף שלא שייכת הסברא הרגילה של ריש לקיש, שהלווה גילה דעתו שזקוק למעות, מכל מקום מצד הסברא של התוס' אינו פורע תוך הזמן, וכן תירץ בפירוש התוס' רא"ש (ד"ה הקובע זמן).
הנימוקי יוסף (ד"ה הקובע זמן) מתרץ את קושיית התוס' על אביי ורבא באופן אחר וכותב שהם חולקים וסוברים שאדם עשוי לפרוע בתוך הזמן דווקא במלווה הואיל והמלווה עשה עימו גמילות חסד אולם בפדיון הבן ובשכירות הם מודים שאינו עשוי לפי שלא עשה עימו חסד. גם לפי דבריו ניתן לתרץ 1 את קושיית הקצות בדעת ריש לקיש ולומר שדווקא בסתם מלווה מודה לאביי ורבא שעשוי לפרוע בתוך הזמן משום שהמלווה עשה עימו גמילות חסד והוא בוש ממנו, אך בפדיון הבן ובשכירות וכן בכותל שנפל הואיל ולא עשה עימו חסד הוא לא עשוי לפרוע למרות שלא בוצעה קביעת זמן כתוצאה מבקשה מיוחדת של הלווה.
הדבר אברהם (ח"א סי' לב אות א) דן בדברי הב"ח (סז, יג) שלמרות שבמלווה שקבעו מועד פרעונה לאחר השמיטה אין השביעית משמטת מכל מקום במלווה סתם שסוף שלושים היום מסתיימים לאחר שנת השמיטה היא כן משמטת. ושואל הדבר אברהם מה הטעם בכך הרי בתוך השמיטה עוד לא הגיע זמן הפירעון, ועונה על פי דרשת חז"ל במכות ג ע"ב: "קרבה שנת השבע שנת השמטה... לומר לך: יש שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום". מדרשה זו משמע שהטעם שאין גובים לפני שלושים יום אינו מצד אומדנא שבסתם כוונתו להלוות לשלושים יום אלא יש כאן צד איסורי בדבר מעין איסור הגבייה לאחר השמיטה. לפי זה זמן הפירעון הוא כבר בתוך השלושים אלא שאסור לדרוש את הפירעון, ובכך יובנו דברי הב"ח שהשמיטה משמטת חוב כזה.
על פי זה מבאר גם את החילוק בסוגייתנו. בסתם מלווה לא אומרים חזקה שלא פרע, משום שכאמור, סתם מלווה אינה נחשבת כמלווה שנקבע זמנה לשלושים יום, אלא חיוב הפירעון חל מיד אלא שהמלווה אינו רשאי לדרוש את הפירעון.
הוצאת ממון מכח החזקה
קיימא לן כשיטת שמואל שאין הולכים בממון אחר הרוב, ולפיכך יש לברר מדוע מכח חזקה זו שאין אדם פורע תוך זמנו ניתן להוציא ממון מהלווה, ומה החילוק בין חזקה זו או חזקה בכלל לבין רוב.
האם כל החזקות שוות?
ראשית יש לדון אם הדין שבסוגייתנו נכון לכל החזקות או שיש לחלק בין חזקה לחזקה.
הגמרא בהמשך דנה אם מיגו מועיל במקום חזקה זו או לא ונשארת בספק. התוס' (ד"ה מי) מתקשים מהגמרא ביבמות קיא ע"ב שיבמה שאמרה לא נבעלתי, אם טענה כן תוך שלושים יום כופים אותו אך לאחר שלושים יום לא כופים אותו משום שחזקה שלא הצליח לעמוד בכך אלא בא עליה, ובמקרה זה יש לה מיגו שיכלה לומר אינו יכול לבוא עלי שבכך נאמנת ובכל זאת הואיל ויש כנגדה חזקה אינה נאמנת.
לעומת זאת, ראשונים רבים וביניהם הרמב"ן , הרשב"א והריטב"א בקידושין (סד ע"ב) וכן הנימוקי יוסף ביבמות (לט ע"א) כותבים ביחס לספק הגמרא אצלנו שאין כל החזקות שוות, ולפי דרכם לא קשה קושיית התוס', וכן נקט הש"ך בכללי מיגו (סי' פב), ומשמע שהתוס' הבינו שכל החזקות שוות ביחס לספק זה.
האם החזקה בסוגייתנו מוציאה ממון?
למעלה התקשינו מדוע חזקה מוציאה ממון הרי אין הולכים בממון אחר הרוב. אולם כפי שנראה כלל לא פשוט שהחזקה בסוגייתנו מוציאה ממון, ולפ הצד שלא כמובן אין כל קושי.
רבי עקיבא איגר (בתשובה סוף סי' קצז) כותב באופן פשוט שנראה שחזקה מוציאה ממון, אך לבסוף מסייג שיש לומר שרוב עדיף מחזקת אין אדם פורע תוך זמנו והסיבה שהחזקה מועילה להוציא ממון היא רק משום שהיא מצטרפת לחזקת חיוב, שכן ידוע שהמלווה הלווה לו והשאלה היא אם פרע.
בשיעורי רבי שמואל (ס"ק קטז) באחד מהסבריו מציע לבאר שכאשר יש חזקת חיוב אדם צריך לטעון טענה טובה כנגד, ולכן יכול לטעון פרעתי הואיל ומלווה עומדת לפירעון אך אינו יכול לטעון מחלת לי. לפי זה יש לומר שתוך הזמן הואיל ואינה עשויה להיפרע שוב אין כאן טענה טובה. גם לפי הסבר זה הדין כאן שייך דווקא במקום שיש חזקת חיוב (כמו לפי האפשרות שהעלה רבי עקיבא איגר), כי רק במקום כזה נדרשת טענה טובה של הנתבע כנגד חזקת החיוב.
הש"ך (עח סוף ס"ק טו) מכריע שכאשר ישנה חזקה זו נוטל המלווה את החוב ללא שבועה אולם לאחר שנוטל רשאי הלווה להשביעו היסת. הש"ך מסביר את טעם הדבר, שחזקה זו משווה את המלווה למוחזק בממון כמו חזקת שלוש שנים, ולפיכך נוטל ולאחר מכן יכול הלווה להשביעו היסת. ביאור דבריו הוא שאין כאן ראיה מוחלטת כמו אנן סהדי ולפיכך אינה יכולה לבטל את שבועת ההיסת, אולם היא כן משווה אותו למוחזק. כיצד? יש כאן יסוד חשוב בדיני המוחזקות, שלא תמיד המוחזק הוא מי שהכסף בידו אלא כל המשנה ידו על התחתונה והוא נחשב המוציא. תוך זמנו תפיסת העולם היא שהמלווה הוא הבעלים על הכסף כי מסתמא לא נפרע ועל כן הרוצה לשנות מתפיסה זו הוא נחשב המוציא. לפי דרכו אמנם בפועל החזקה גורמת להוציא ממון אולם לא משום שבכוחה להוציא ממון אלא משום שהיא הופכת את המלווה למוחזק, ואם כן גם כן תורצה השאלה כיצד ניתן להוציא ממון. אולם הש"ך אינו מגדיר מהו החילוק בין מקרה זה לשאר רוב, וצריך עיון בדבריו אימתי אומרים כן ואימתי לא, האם בכל חזקה? באלו חזקות? האם דווקא במקרים שיש גם חזקת חיוב? מסתבר מאוד לצמצם את חידושו דווקא במקרים כגון כאן שיש גם חזקת חיוב (ועדיין יש לברר האם בכל מקרה שיש חזקת חיוב או שהמקרה שלפנינו ייחודי), ולפי זה תיושב השאלה עוד יותר וכפי שכבר ראינו בהסברים הקודמים שאין בכח החזקה ממש להוציא ממון אלא דווקא במקרה שיש חזקת חיוב.
דרך אחרת באחרונים היא לחלק בין חזקה לרוב, שאמנם רוב לא מוציא ממון אך חזקה כן, וכן צריך לומר לפי נטייתו העיקרית של רבי עקיבא איגר. עדיין עלינו לברר מהו הגדר המחלק בין חזקה לרוב. גם הסוברים שחזקה אינה מוציאה ממון יכולים להסכים עם ההגדרות שיובאו.
גדר החילוק בין חזקה לרוב
המהרי"ט (ח"ב אה"ע סי' כז) כותב שאף שרוב לא מוציא ממון וכן לא מוציאים מכח חזקה קמייתא מכל מקום חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו באה מכח סברא וחשובה כעדים דאנן סהדי שלא פרע. משמע מדבריו שמחלק חילוק עקרוני בין כל החזקות הבאות מכח סברא (לאפוקי חזקה קמייתא) לבין רוב, שרוב לא בנוי כלל על סברא ואילו חזקה בנויה על סברא. כמו כן, המהרי"ט מגדיר חזקות כאנן סהדי ולפיכך הן מוציאות ממון כשם שעדים מוציאים ממון.
כעין זה כתב הגר"ש שקופ (שערי ישר שער ג פרק ג אות מג). אמנם הוא לא נקט שחזקה נחשבת כאנן סהדי אך ביאר שההבדל בין רוב לחזקה הוא שבחזקה לא הולכים משום הרוב אלא משום הכרת השכל. מאידך, מסתבר שגם המהרי"ט לא התכוון ממש לאנן סהדי שהרי הגמרא הסתפקה אם אומרים מיגו במקום חזקה וכנגד אנן סהדי ודאי מיגו לא מועיל, אלא עיקר כוונתו לומר שהחזקה אינה פועלת מצד רוב והסתברות בעלמא אלא מצד הוכחה וראיה.
החתם סופר (ה ע"ב ד"ה מי) מחלק שברוב הוקבע מיעוט כנגד הרוב, כגון ברוב קונים לחרישה, ידוע שקיים גם מיעוט הקונה לשחיטה, אולם בחזקה שבסוגייתנו שהיא חזקת מנהג העולם שאנשים לא פורעים תוך הזמן לא הוקבע כנגד מיעוט הפורעים תוך הזמן. יש לבאר דבריו שאמנם אנו כן רואים לפעמים אנשים שפורעים תוך הזמן אך ההליכה אחר החזקה אינה משום שמנינו וראינו שהרוב לא פורעים, שאם כן אכן היה גם מיעוט שהוקבע מנגד, אלא ההליכה היא מסברא וכנגד הסברא לא שייך לומר שהוקבע להפך. אם כן, נראה שגם חילוקו עולה בקנה אחד עם חילוק המהרי"ט אלא שנימק זאת מטעם אחר.
למעלה ראינו שהקצות חלק על הסמ"ע וביאר שהטעם שבהלוואה שנקבע לה זמן אין אדם פורע תוך זמנו אינה מצד שגילה הלווה דעתו שזקוק למעות, אלא פשוט זהו המנהג ובסתם הלוואה המנהג כן לפרוע. לכאורה לדבריו לא ניתן ללכת בכיוון של המהרי"ט, הגר"ש שקופ והחתם סופר (אלא אם נסביר שסבר כנימוקו של הרשב"א, כפי שהוצע לעיל), שהרי לפי הסברם החזקה בנויה על סברא.
בשיעורי רבי שמואל הביא אפשרות נוספת לחלק בין רוב לחזקה, שהחילוק הוא כמותי. כאשר הרוב הוא גמור ואינו קרוב להיות שקול הריהו הופך לחזקה.
^ 1.ר' משה לוין. והוסיף שנראה שגם רש"י (ד"ה הקובע) סובר כנימוקי יוסף, ולפיכך טרח לציין שמדובר בסוגייתנו "במלוה שהלוהו".
מה מיוחד בעבודת יום כיפור?
מי צריך את הערבה?
לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל
אנחנו קודש למענך
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
הלכות שטיפת כלים בשבת
למה ללמוד גמרא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
שבירת 7 המיתוסים של ליל הסדר
מה הקשר בין נעמי שמר, האו"ם ובית המקדש?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
