בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • יסודות בדיני ממונות
לחץ להקדשת שיעור זה

מצא כסף בין קופות צדקה, למי להשיב

undefined

הרב אבישי נתן מייטליס

אדר ב תשע"ו
13 דק' קריאה
המקרה
בחור ישיבה מצא מטבע של 10 ₪ על הבימה בסמוך לכמה קופות צדקה וביניהן קופת הישיבה. הוא מבקש לדעת לאיזו קופה עליו להשיב את המטבע.
תשובה
המוצא מטבע בין קופות צדקה, צריך לבחון את ההסתברות מאיזו קופה נפל המטבע.
אם אין אומדן שיסייע להכריע מאיזה קופה נפל - אם יתכן שהמטבע נפל מאדם שביקש לפרוט אותו שם, יכול ליטול לעצמו את המטבע.
אם אין לתלות באחר שביקש לפרוט, נחלקו הפוסקים אם יחלק את הסכום לכל הקופות בשווה, או יתן לקופה שבה רוב מטבעות, או לקופה הקרובה ביותר למטבע.
כל זאת בבית כנסת שאינו רשות פרטית. אך ישיבה או כולל הינם רשות של בעלי המקום, ולכן המוצא מטבע בין הקופות שם יתן את המטבע לקופת הישיבה או הכולל, אם היתה שם קופה של המוסד.
נימוקי הדין
כלל נקוט בידינו כפי שלמדנו בגמ' בב"ק בדף מו:: 'אמר רבי שמואל בר נחמני, מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (זה שכואב לו, ילך לבית הרופא ויציג ראיות התומכות בעמדתו)'. והמוציא מחבירו עליו הראיה. אלא שבהעדר ראיה ועדות ברורה, ישנן כמה אפשרויות להכרעה במצבי הספיקות.
הולכים אחר הרוב
ישנה אפשרות ללכת אחר הרוב, כמש"כ התורה שמות כג, ב: 'אחרי רבים להטות', ומכך דרשה הגמ' בסנהדרין בדף ב. שיש לילך אחר הרוב. כך מצאנו שהכריעו חז"ל במצבים מסופקים, כמש"כ הברייתא בכתובות בדף טו:: 'תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה, ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, ספקו אסור. ובנמצא, הלך אחר הרוב'. וכן הכריעה המשנה בשקלים פ"ז: 'מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר (רש"י: שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר). בהר הבית, חולין. ובירושלים- בשאר ימות השנה, חולין; בשעת הרגל, הכל מעשר'. כך גם הגמ' בחולין בדף יב. בארה שהדין שהולכים אחר הרוב (כשליתא לקמן) מבוסס על הלכה למשה מסיני, וכך הכריעו שרוב נשים יולדות לט' חודשים, רוב בהמות לשחיטה, ורוב אנשים טעו בעיבורא דירחא.
אומנם שמואל נקט בגמ' בב"ק כז. ומו. וב"ב בדף צב. שאין הולכים אחר הרוב בממונות (ראה תוס' שם שהעמיד דבריו כשיש מוחזק, אך כשאין מוחזק, אף שמואל מודה שהולכים אחר רוב בממון. אמנם ברשב"ם בב"ב בדף צב נראה שלעולם אין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות), וכן נפסק ברמב"ם בהלכות מכירה פרק טז ה"ב ובשו"ע בסי' רלב סעי' כא.
בביאור דין זה נאמרו כמה טעמים;
א. התוס' בסנהדרין דף ג: בד"ה 'דיני' באר שרובא לרדיא - רוב שוורים עומדים לחרישה - אינו רוב חשוב כדי להכריע בדיני ממונות. הב"ח והשב שמעתתא שמעתא ד פ"ו הבינו שתלוי באיכות הרוב, ואם הרוב יהיה מוחלט אף בממון ילכו אחר הרוב. וכ"כ האבני מילואים בסי' מה סק"ב שרוב זה הוא גרוע מפני שהוא מבוסס על מנהג אינשי ולכן עלול להשתנות.
ב. מהתוס' בב"ק דף כז. בד"ה 'המניח' עולה שאין רוב מכריע כלל בדיני ממונות, וכן הבין השמעתתא שמעתתא ד פ"ו שהוי מחלוקת תוס'. וכן כתב בחידושי רעק"א בב"ב בדף צג.. התרומת הדשן בסי' שמט סבר שרוב לא גובר על חזקת ממון, שכן המוציא מחבירו עליו הראיה, ורוב אינו ראיה. לפי"ז כל רוב לא מהני כשישנה חזקת ממון. בשב שמעתתא שם פרק כד הבין שחזקת ממון הוי חזקת דהשתא וגוברת על רוב (שכן מעלת הרוב הינה משום שמברר את המציאות העכשוית, ולכן עדיף מחזקה שאינה מבררת את המצב העכשוי. אך חזקת ממון מגלה את המצב העכשוי ואין רוב יוכל להוציא מכך). והוסיף בשמעתתא ו פ"ח שרוב לא גובר כשמולו מוחזק בצירוף לחזקת ממון.
ג. הפנ"י בכתובות יב: כתב שגזירת הכתוב היא שרק עדים מוציאין ממוחזק, כנאמר 'על פי שני עדים... יקום דבר', ולכן אי אפשר להוציא על סמך רוב.
ד. בגינת וורדים כלל לב באר כי רק מתקנת חכמים לא מוציאין עפ"י רוב מהמוחזק, ואינו מדינא.
ה. הגר"ש שקופ בשערי יושר שער ג פ"ג באר שאין להכריע בדיני ממונות אלא ע"פ המושכל וע"פ ראיות, ולא ע"פ הכרעת הכללים, ולכן ניתן ללכת אחר הרוב כשהוא מסתבר ופושט את הספק, אך לא כשהוא מכריע בלא ראיה (וכן נראה שהבין הרשב"ם בדף צב שסבר שאין הולכים אחר הרוב אף שאין מוחזק).
ו. בשו"ת פני אריה בב"ב כג: ובפני שלמה הבינו כי אין הרוב מכריע את הספק, ולכן לא יוכלו להוציא ממון על פי הרוב כיון שאין מוציאין ממון כאשר אין בירור וודאי.
מצאנו מחלוקת בהגדרת פשיטת הרוב, ובכך יהא לבאר מדוע לא מוציאין מיד המוחזק עפ"י רוב;
א. מהתוס' רא"ש הובא בשיטה מקובצת בב"מ בדף ו: ד"ה 'ועי"ל' המנחת חינוך מצוה ב, יז עולה שהרוב לא הכריע את הספק, אלא רק שיש לנהוג על פי הנהגת הרוב. וכן מבואר בפני יהושע בקידושין בדף עה. ד"ה 'אלא'. המהרי"ק הוסיף שאפילו רוב וחזקה יחד עדיין לא מוציאין מגדר ספק, הובא בקונטרסי שיעורים בבא מציעא ח-ג ד"ה 'וראיתי'. וכ"כ בשיעורי ר' שמואל בב"ב שם. והשרידי אש ח"א קיג-ד כתב שרוב הוא בירור אך אינו ודאי. כן סבר רעק"א בתשו' קלז שרוב הוי דין ולא בירור ולכן מהני רוב בתרי ותרי אף שבירור ע"י מיגו לא מהני.
ב. הפלתי בסי' סג סק"א בד"ה 'ונראה' הביא את התוס' בריש כתובות שמבואר ממנו שהכרעת הרוב הינה ודאית ומוחלטת. הקובץ שיעורים בכתובות עד, ובח"ב סי' מה יא-יב הוכיח שכן סבר התוס' בב"מ בדף ו:. השב שמעתתא שמעתתא ו פכ"ב ובשמעתתא ב פרק טו סבר שמחלוקת הראשונים הנ"ל היא רק באיתא קמן, אך בליתא קמן לכו"ע הוא דין ודאי ומסברא, וכ"כ החלקת יואב חו"מ טו. וכ"כ הקובץ שיעורים בב"ב אות עח.
קרוב
הגמ' בב"ב בדף כג: כתבה שניתן להכריע על פי הקרוב ביותר למקום הספק, על פי מה שכתבה התורה בפרשת שופטים שאם נמצא חלל בדרך ולא נודע מי הכהו: 'ויצאו זקניך ושופטיך... והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר'.
החזון יחזקאל בסוטה פ"ט ה"ג בחידושים ד"ה 'או סמוכה' הבין שאין בהכרעה זו עפ"י הקירבה להוכיח בוודאות שכן היה, אלא די בכך שהיא העיר הקרובה ביותר לחלל כדי לחייבה להביא עגלה.
אך בתוס' בד"ה 'בדליכא' מבואר שהבינו שיש בהכרעה זו כדי להכריע באופן ודאי במצב הספק.
רוב או קרוב
הגמ' בב"ב בדף כג: הכריעה בשאלה איזה בירור עדיף: 'אמר רבי חנינא, רוב וקרוב, הלך אחר הרוב'. וכן פסק הרמב"ם בהל' רוצח פ"ט ה"ז.
ובטעם הדין נאמרו מספר טעמים;
א. הריטב"א בב"ב שם כתב: 'גמרא גמיר לה'. כלומר שזו הלכה למשה מסיני.
ב. השערי יושר שער ד פי"ב, השרידי אש ח"א קיג-ד, הקובץ שיעורים בב"ב עח, בשיעורי ר' שמואל בב"ב ח"ב פרק ב סט ד"ה 'בהא' וכן המקנה בסי' מט סק"א ד"ה 'הערה' בארו שרוב הוא בירור המציאות, ואילו ההכרעה ע"פ קירבה הינה רק הנהגה ופסיקת דין ואין בכך בירור הדין, ולכן בירור המציאות עדיפה מהנהגת הדין, משום שכאשר התבררה המציאות ממילא אין כבר ספק על הדין. ומסתבר שלכן כתב השאילתות דרב אחאי סח שהכרעת הרוב הינה בירור חזק יותר.
ג. בשיעורי ר' שמואל בבא בתרא ח"ב פרק ב סח באר שבירור של קירבה אינו הכרעה בין שתי האפשרויות, אלא רק פסיקת הדין שאין צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה. אך רוב כן מכריע בין שתי האפשרויות. ולכן כשיש רוב לא שייך דין קרוב, שע"כ כן צריך לחשוש לאפשרות הרחוקה, מדין רוב.
רוב מול הסתברות שונה
מצאנו דין נוסף שלא אמרו בו לילך בתר הרוב, אלא בתר המצב המסתבר;
במשנה בב"מ בדף כה. איתא, שאם מצא כלי ולפניו פירות, תולין שהפירות נפלו מבעל הכלי. והקשו האחרונים, מדוע לא אזלינן בתר הרוב.
הקצוה"ח בסי' רסב סק"ב הביא משמיה דהרמב"ן בב"מ בדף כד. שכיון שנמצא שם אמרינן כאן נמצא כאן היה, ועדיף מהרוב. ורק כשהספק בא ממקום אחר, אמרינן שיש לילך בתר הרוב. יסוד סברתו היא, שאין בכח רוב שאינו מגוף הספק להועיל לפשוט את הספק. ואמנם הרא"ש שם סי' כד חלק וס"ל שאף במקומו אמרינן לילך בתר הרוב.
הנתיה"מ שם סק"ו סבר ע"פ התוס' בב"מ בדף כב. בד"ה 'אי' שאין חושדים בטוען שאיבד את החפץ בשקר, אלא חיישינן שגם מאחר נפל כזה. וה"ה הכא, לאחר שנתן סימנים בכלי, לא חיישינן שמשקר, ולא שנפל מאחר, וע"כ ברור לן שהפירות הגיעו מבכלי זה.
האו"ש בסוף גירושין באר שיש להניח שהפירות נפלו מבעל הכלי שלפנינו, ואין לתלות ברוב עולם, כיון שאז נצטרך לומר שהיתה כאן נפילת פירות נוספת (מעשה דלא שכיח). ואין בכח הרוב ליצור ספק חדש.
הנחלת דוד בב"מ כא: בתוד"ה 'תאנה' באר שהכא הוי קרוב ומצוי, ועדיף מהרוב העולם.
נמצא שיש לאמוד את המציאות אם שייך לומר שמקופה מסוימת נפל המטבע, כגון שאחת הקופות נוטה וכדו', ורק בלא כל סברא אזלינן בתר הרוב (מלבד דעת הקצוה"ח שלא תלה זאת בסברא).
מטבע שנמצא בין הקופות
איתא במשנה בשקלים פ"ז משנה א: 'מעות שנמצאו בין השקלים לנדבה, קרוב לשקלים - יפלו לשקלים. לנדבה - יפלו לנדבה. מחצה למחצה - יפלו לנדבה. בין עצים ללבונה; קרוב לעצים - יפלו לעצים, ללבונה - יפלו ללבונה. מחצה למחצה - יפלו ללבונה. בין קינין לגוזלי עולה; קרוב לקינין - יפלו לקינין. קרוב לגוזלי עולה - יפלו לגוזלי עולה. מחצה למחצה - יפלו לגוזלי עולה. בין חולין למעשר שני; קרוב לחולין - יפלו לחולין. למעשר שני - יפלו למעשר שני. מחצה למחצה - יפלו למעשר שני. זה הכלל, הולכין אחר הקרוב להקל, מחצה למחצה להחמיר'. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני פ"ו הי"ב: 'מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה, יפלו לקרוב'.
והנה למדנו שברוב וקרוב יש לילך אחר הרוב, ומדוע כתבה המשנה שיש להכריע בספק זה שיש לתת על פי מידת הקירבה?
מספר תשובות נאמרו בדבר, שיש בהן כדי להכריע ולנהוג בהתנגשות הכללים הללו;
א. הרא"ש, הברטנורא והתוס' יו"ט העמידו מחמת קושיא זו את המשנה זו שהקופות שוות, כלומר שהיו בכל קופה סכומים די שווים (מסתבר שא"צ לדקדק ולמנות כמה מטבעות בדיוק מכילה כל קופה), ואכן לו היתה קופה אחת גדולה מהיתר, היה צריך להעניק לה את המטבע שמצאו. להבנה זו, יש לבדוק איזה קופה מכילה יותר מטבעות זהים לזה שנמצא (צ"ע אם מטבעות ושטרות אחרות יכללו בצדדי הספק. וראה רש"ש ורעק"א בתוס' כתובות בדף ט.), ולתת לקופה זו את המטבע שמצאו, משום שאזלינן בתר הרוב.
ב. הרדב"ז בהל' מעשר שני פ"ו הי"ב הקשה על אוקימתא זו, והוכיח שהרמב"ם לא חילק בכך, וסבר שאין לילך כלל בתר הרוב. וסבר שיש לילך אחר הרוב רק בבעלי חיים דניידי: 'אבל בדבר דלא נייד, אזלינן בתר קרוב'. בספר חשוקי חמד בב"ב בדף כג. הביא שהקשו על דבריו, שכן אמרו לילך בתר קרוב ולא אחר הרוב אף ספק בחביות, שאינו נייד.
ג. החסדי דוד בהל' מעשר שני פ"ב כתב יש לתת את הכסף לקופה שהיה בה רוב מטבעות בשעת הנפילה. וכיון שלא ידוע מה היה מצב הקופות בשעת הנפילה, אין דין לילך אחר הרוב. והסיק בחשוקי חמד שלדבריו, אם יהיה ידוע שלא ניתן מטבע נוסף מעת שנפל המטבע בין הקופות, יהא הדין לילך בתר הרוב.
ד. בדרך אמונה בהל' מעשר שני שם נקט שיש לילך אחר הרוב רק כאשר הרוב יוצר את הספק, ויש הגיון לתלות שהגיע מהרוב, כמו בגוזלים שהגיעו מהעולם, תולין ברוב העולם. אך אין משמעות לכך שקופה מסוימת הכילה יותר מטבעות מקופה אחרת. שכן רוב המטבעות בקופות אינו רכיב בספק איך הגיע המטבע למקום הספק.
לסיכום: לדעת הרא"ש, הברטנורא ותוס' יו"ט יתן לקופה שיש בה רוב מטבעות זהים (למרות שלקופה אחרת היה סכום יותר גדול, אך מספר המטבעות שם היה בעל ערך גבוה יותר, והיו פחות מטבעות מקופה זו).
לדעת החסדי דוד, הרדב"ז והדרך אמונה יש לתת לקופה הקרובה ביותר למטבע שנמצא.
בספר אורח משפט עמ' רסט ועמ' שפט הביא תשובת הגר"ח קנייבסקי בשם החזו"א שיחלק הכסף בין הקופות בשווה 1 .
בספר השבת אבידה כהלכה פ"ז סק"ו הביא משמיה דהגר"נ קרליץ שיכול המוצא ליטול הכסף לעצמו. ובטעם הדין כתב כיון שיתכן ובא אחר ופרט שם כסף, ולא בהכרח שנפל הכסף מהקופות. יכול המוצא לומר שכיון שלמטבע אין סימן הוא זכאי בו, וכל אחד מבעלי הקופות או המאבד צריך לבוא עמו לדין ולהוכיח שממנו נפל.
סיעתא לסברא זו יש לראות בתוס' בב"מ בדף כו. בד"ה 'לעולם' שאין לתלות את הכסף שנמצא ליד המוכרים ככסף חולין, אלא לתלות ברוב העולם שבאים לקנות בהמות עם כסף מעשר. ודין הכסף הוא מעשר. כן יש לתלות ברוב העולם שבאים לקופה, ולא לתלות שנפל מבלי הקופה.
אם החצר קונה לבעלי המקום
חצרו של אדם קונה לבעלי החצר כאילו נמצא בידו, והיה צריך להיות הדין שבית הכנסת, הישיבה והכולל יזכו במציאה משעה שנפלה לשטחם.
במשנה בב"מ בדף כה: נאמר: 'מצא בגל ובכותל ישן הרי אלו שלו'. ובגמ' שם אמרו: 'מפני שיכול לומר לו של אמוריים היו. אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי. לא צריכא דשתיך טפי'.
התוס' בד"ה 'דשתיך' שואלים, מדוע לא קנה בעל הכותל את המציאה מדין קנין חצר. לשאלה זו נאמרו כמה תשובות בראשונים:
א. התוס' מתרצים: 'שאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם'. ובמרדכי מובא תירוץ דומה בשם ריב"א: 'דאפילו חצר המשתמרת אינה קונה דבר שלא היה לו לידע יותר משאר בני אדם'. וכן עולה מפשט לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פט"ז ה"ח: 'והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון... מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו... מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם... לפיכך הוא של מוצאו'. אך אבידה מצויה תקנה להם החצר.
ב. הרא"ש בפ"ב סי' ט כתב שכאשר עם ישראל כבש את הארץ, זכו כל ישראל בכל רכוש האמוריים. אך כיוון שרכוש זה לא היה ידוע להם, הרי הוא כאבידה שנתייאשו בעליה, והרי הוא של מוצאו. והיות ובעל הכותל הינו הראשון שזכה בחפצים עוד טרם שנתייאשו הבעלים, ולכן אינו זוכה בהם משום ש'באיסורא אתי לידיה', וגם בניו אחריו אינם זוכים 2 . הש"ך שם סק"ב הסכים עם ביאור הרא"ש, שהיכא שזכתה חצרו במציאה קודם היאוש, אינו יכול לזכות אח"כ במציאה מדין חצר. אולם המהרש"ל בחכמת שלמה הובא בש"ך סי' רסב סק"א ובסי' רסח סק"ב חלק, וסבר כי אין אומרים בחצר שבאיסורא אתא לידיה, ולכן קונה בעל החצר למרות שזכה בו טרם יאוש הבעלים.
ג. המרדכי מביא פירוש נוסף, והוא תירוץ הראבי"ה (המובא גם בהגהות אשר"י), שחצר קונה רק בדבר שסביר שיהיה בחצר, שאז יש דעת בעל החצר לקנות. אבל במקום שהבעלים אינו מעוניין לקנות, וגם אין מקנה שמתכוון להקנות, חצר אינה קונה.
ד. תירוץ נוסף הובא במרדכי בשם רבנו ברוך: 'דלא אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו אלא הפקר גמור, אבל לא גבי אבידה, ואפילו היכא דאיכא יאוש, כיון דאלו הוה ידע ליה, לא היה מפקירה'. כלומר שאינו יכול לקנות אבידה בקניין חצר.
הרמ"א בסי' רסח, ג כתב כתירוץ הראבי"ה, שאין חצר קונה אלא בדאסיק אדעתיה. הסמ"ע בסי' רס סק"ב תפס כעיקר את תירוץ רבנו ברוך, דאין חצר קונה אבידה (הנתיה"מ ורעק"א שם כתבו, שמכך שתירצו הראשונים ישובים אחרים נשמע, שלא סברו כהבנת רבנו ברוך). ואילו הנתיבות המשפט בסי' רסח בביאורים בסק"ג כותב שהעיקר כתירוץ הרמב"ם והתוס', שהדבר תלוי בשאלה אם החפץ עתיד להימצא אי פעם או לא, וכל שאסיק אדעתיה לפעמים לבוא למקום זה ועתיד לפעמים להמצא ולבוא לידו - זוכה מדין חצר.
מקום המשתמר לבעליו, קונה את כל תכולתו שהופקרה ומצויה בו גם ללא כל הודעה נלווית. כן כתבו הש"ך שם סק"ד והנתיה"מ סק"ד כי אין הבעלים צריכים להודיע ולומר במקום המשתמר כי החצר זוכה לו: 'משמע דבחצר המשתמרת לכ"ע א"צ שיאמר זכתה לי שדי דהא קונה שלא מדעתו ומ"ש הטור ס"ס זה בשם הרמב"ם דאפילו משתמר בתוכו בעי שיאמר זכתה לי שדי בע"כ, ט"ס הוא... וגם הב"ח כתב דטעות סופר הוא'. ואומנם במקום שאינו משתמר להם מחוייבים הבעלים להודיע שחפצים בקניית חצרם, ושישתמר להם.
אולם הש"ך בסי' רס ס"ק יח כתב על דין המציאה שנמצאה בחנות ש'אם מצאם על התיבה, ואצ"ל מתיבה ולחוץ, הרי הם של מוצאם', והקשה הש"ך מדוע החצר לא קונה למוכר והשיב: 'משום דלא סמכה דעתיה, כיון דרבים נכנסים ויוצאים ואפילו איתא בחנות לא מהני עומד בצד חצרו, אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים. אבל הכא כיון דלא ידע דאיתי' שם, ורבים מצויים שם, לא קניא ליה חצרו... ונ"ל דבתים שלנו שהרבים דורסי' בהן ומוצאו שם הרי הוא שלו דדומה לחנות הוא, ותנן מצא בחנות הרי הוא שלו משום דרבים מצויים שם, ולא קניא ליה חנותו'. ובפשטות הדברים אמורים במקום שהרבים שם, ולא ניתן להטיל מרות על השוהים במקום, שלא משתמר המקום לבעליו. כ"כ בשו"ע הרב סי"א והבן איש חי פרשת כי תבוא שנה א סעי' ה.
אף במקרה דידן הכל אומנם מצויים בבית הכנסת ובישיבה, אך יש לדון אם חפצי הישיבה ובית הכנסת שמורים, וכל הנכנסים למקום משמרים את הנמצא לרשות המקום ואין הנמצא שם כהפקר, ולכן היה צריך להיות שמור וקנוי לבעלי המקום (בתוס' בב"מ בדף יא: בד"ה 'וכי בצד' האמר שבגלל בני ביתו של רבן גמליאל לא נחשב המקום מוחזק, כיון שהיו סבורים שהתבואה שלהם, אך אם יודעים שהחפצים לא שלהם, ונזהרים מלקחתם, יש לומר שנחשב שמור לבעליו אף שרבים מצויים שם), אם לא נאמר שאתא לידיה באיסורא.
ברעק"א בב"מ כא: ד"ה אמנם תמה מדוע קונה חצרו את המציאה והלא אין זו זכות לבעל החצר שתקנה עבורו, ובאר שרק בשל מצוות השבת אבידה זכתה לו חצרו. וא"כ אבידה שאין בה סימן, שאינו מצווה בהשבתה – לא בא ליד חצרו באיסורא, שכן לא מחוייב היה בהשבתה, ושפיר קונה בחצרו (ודלא כשאר הראשונים בב"מ כא:).
בעלות ורשות בבית כנסת, בישיבה ובכולל
הנתיבות המשפט בסי' ר בפתיחה והמג"א בסי קנד ס"ק כג הובא במשנ"ב שם ס"ק נט הביאו מחלוקת האגודה והרמב"ן אם יש יד ורשות להקדש, והכריעו שהמוצא מציאה בבית כנסת יטול לעצמו. והנתיה"מ שם כתב שגם לדעות שיש יד להקדש מ"מ במציאה לא קונה כי חצר הוא גם מטעם שליחות. וכ"כ בשבט הלוי ?? ח"ט סי' שח סק"א שאין קנין חצר להקדש. ואומנם בקצוה"ח בסי' ר נקט שרק משום שבאיסורא אתיה לידיה, לא קנה ההקדש.
ישיבה וכולל הינם של גוף פרטי ויש שם בעלות ורשות, ויכלו לקנות בקניין חצר, אא"כ אתיא לידיה באיסורא. ואף לו אין בכך איסורא, יש לדון אם נחשב המקום משתמר לבעלי המוסד. ותלוי באומדן הדעת אם הנכנסים למקום משמרים לדעת בעלי המוסד את הנמצא במקום.
אולם יש להכריע, שבישיבה וכולל אף אם לא יכולים לזכות מדין אבידה, כיון שהגיע לידם באיסורא, או שלא משתמר להם, כיון שהיתה שם קופה של המוסד, ויתכן ולא יצא מידם, שכן בעודו על הבימה בשטח המוסד נחשב כתחת ידם, והם המוחזקים במטבע, כמש"כ הקצוה"ח בסי' רב סק"ז שיש מוחזק בממון אף שאינו נמצא בחצר המשתמרת 3 (ודלא כקונטרס הספיקות שהביא הקצוה"ח שם ורעק"א שנקטו שרק בחצר הראויה לקניין הוי מוחזק), יש למוצא להחזיר את המטבע לקופת הישיבה.




^ 1.לא פורש שם טעם הדין. יתכן וסבר כדין שנים שיושבים בצד ערימה, שהכל מוחזקים במטבע. או משום שסבר שמותר לשנות מצדקה לצדקה. ותלוי אך מוגדרת הקופה אם נחשב שהגיע ליד הגבאי. ותלוי בדין כליו של קונה ברשות מקנה. ואין כאן מקומו.
^ 2.ועיין בפלפולא חריפתא שם (אות צ) שדן מדוע בני ביתו הבאים אחריו אינם זוכים, אף שזרים הם ולידם כבר בא בהיתר. ובנתיה"מ בסי' רס סק"ט וכן בסי' רסב סק"א באר כי כיון שבשעה ראשונה לא רצו לזכות כדי שלא יגיע לידם באיסורא, שוב אינם יכולים לזכות בקניין זה. ואם לא רצו לקנות בקניין חצר בשעה ראשונה, יכולים לזכות לאחר הייאוש בקניין הגבהה וכדו'.
^ 3.יש להעיר, שלדברינו שהישיבה הינה מוחזקת במטבע ואין להוציא ממוחזק. יש לבאר את הדין במציאות שהיה אומדנא דמוכח שנפל מאחת הקופות מצויות לצד קופת הישיבה, כגון שהיא נפלה ומוטה על צידה. שאף שאין מוציאין ממוחזק (הפנ"י בב"מ באר שיסוד השבת אבידהמבוסס על כך שאין מוחזק), מ"מ הוי אומדנא דמוכח שמקופה ההיא נפל, וישיבו לקופה זו ולא לקופת הישיבה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il