ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- בבא מציעא
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- יסודות בדיני ממונות
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
אחד ממושגי היסוד בדיני ממונות הוא מושג המיגו (בתרגום מארמית: מתוך). פירוש מושג זה הוא, כאשר אדם טוען טענה בבית הדין שמצד עצמה היא לא היתה מזכה אותו, אבל היה באפשרותו לטעון טענה אחרת, שאם היה טוען אותה היה זוכה - במקרים מסויימים, אומרת הגמרא שמתוך ("מיגו") שהיה יכול לטעון את אותה טענה, הריהו נאמן גם בטענתו הנוכחית. לדוגמא, בעל הטוען שגירש את אשתו ושילם לה כתובתה – הבעל נאמן, למרות שכתובה היא סוג של חוב שכדי להיות נאמן שפרעו יש צורך בעדים 1 , משום שהבעל היה יכול לומר שכלל לא גירש אותה. רק כאשר יש לאשה גט, או עדים על הגירושין, אין הבעל נאמן לומר שפרע את הכתובה בלי שהוא מביא על כך עדים.
באחרונים מובאות שתי הבנות מרכזיות לטעמו של דין זה. ההבנה הפשוטה ביותר היא שמדובר בראיה, למשל בדוגמא שהבאנו – אם הבעל היה רוצה לשקר ולהיפטר, הרי יכול היה לומר שלא גירש את אשתו שאז ודאי היה נאמן, וכיון שבכל זאת לא טען זאת הרי יש הוכחה לכך שאדם זה דובר אמת. כך היא פשטות לשון הגמרא 'מה לי לשקר'. ראיה זו אינה קיימת תמיד, אלא רק כאשר אין הסבר אחר לכך שלא טען את הטענה השניה מלבד ההסבר שאדם זה דובר אמת. כמה אחרונים חידשו שהמושג 'מיגו' כולל משמעות נוספת, שעצם היכולת לטעון טענה אחרת נותנת לאדם את הכח שבאותה טענה, למרות שאינה טוען אותה. משמעות זו דורשת ביאור בפני עצמו, ולא ניכנס אליה כאן.
מחלוקת הראשונים בדין מיגו לפטור משבועה
בתורה ישנם חיובי שבועה בשלשה מקרים: אדם המודה במקצת, שומר שטוען שהחפץ נגנב או נאנס (באופן שהדבר פוטרו מלשלם), ואדם שיש עד אחד המעיד נגדו. לעומת זאת, אדם הכופר בכל טענת התובע ואין לתובע ראיות נגדו - פטור בלי שבועה.
במספר מקומות בגמרא (בבא מציעא ג ע"א ועוד) מובאים דברי רבה:
"אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
והאי בכוליה בעי דלכפריה, והאי דלא כפריה משום שאין אדם מעיז פניו.
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אשתמוטי קא משתמיט מיניה, קסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה."
והאי בכוליה בעי דלכפריה, והאי דלא כפריה משום שאין אדם מעיז פניו.
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אשתמוטי קא משתמיט מיניה, קסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה."
את שאלת רבה "מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע" פירש רש"י "ולא חשבו כמשיב אבידה, שלא כפר בכולו". גם התוספות פירשו את השאלה מצד שהיה יכול לכפור הכל: "פירוש יהא נאמן במגו דאי בעי כופר הכל": אם היה רוצה לשקר, מדוע בכלל הודה במקצת ולא כפר בכל?
תשובת הגמרא היא "דאין זה מגו, דאין אדם מעיז פניו לכפור הכל הואיל וחבירו מכיר בשקרו". מיגו מבוסס על ראיה שאם האדם היה שקרן היה משקר שקר טוב יותר, אך במקרה זה יתכן שלמרות שהאדם שקרן לא רצה לכפור הכל, משום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (מיגו זה נקרא בפוסקים "מיגו דהעזה").
והנה הרא"ש בשבועות (פרק ז, סימן ג) הביא את דברי הר"י מיגאש, שכתב שמיגו כלל אינו יכול לפטור משבועה, והוכיח זאת משלש שבועות התורה: מודה במקצת שחייב שבועה ואינו נפטר במיגו שהיה יכול לכפור הכל, שומר שאומר שהחפץ נאנס, שחייב שבועה ואינו נפטר ע"י מיגו שהיה יכול לומר שמעולם לא קיבל את החפץ לשמור, וכן מאדם שהתחייב שבועה ע"י עד אחד ואינו נפטר ממנה ע"י מיגו.
הרא"ש תמה על הר"י מיגאש, הרי רבה עצמו התייחס לשאלה מדוע אין למודה מקצת מיגו, ולא ענה שמיגו אינו פוטר משבועה אלא שאין זה מיגו, ואם כן מבואר שעקרונית מיגו יכול לפטור משבועה! ומסיבה זו גם אין ראיה משבועת השומרים, שכן גם שומר אינו רוצה להעיז פניו בפני מי שמכיר בשקרו ולומר שלא היו דברים מעולם, ולכן מעדיף לומר שהחפץ נאנס, שלגבי טענה זו אין הבעלים יודעים שהוא משקר.
וביחס לראיית הר"י מיגאש משבועת עד אחד כתב הרא"ש "ולא ידענא מאי מיגו איכא". ביחס לקושיא זו ביארו האחרונים, שכוונת הר"י מיגאש היא שכל אדם שעד אחד מעיד נגדו שהוא חייב כסף יכול לומר שהחזיר חוב זה, ואז העד כלל לא יכחישו.
על פי דבריו שמיגו אינו פוטר משבועה כתב הר"י מיגאש, שראובן התובע את שמעון וטוען שהם היו בעבר שותפים, וסיכמו ביניהם שלפני החלוקה שמעון ישבע שלא מעל בכספים ולקח חלק לעצמו, ושמעון מודה לו שהיה שותף אך טוען שלא לקח כלום לעצמו - חייב להישבע על כך, ואינו נפטר מהשבועה במיגו שהיה יכול לכפור בכך שהיו שותפים, או שלכפור בכך שהתחייב להישבע.
הרא"ש הקשה על הר"י מיגאש גם מסברא: "אטו שבועה לאו ממון הוא?" הרי כל הנשבע חייב לשלם אם לא יוכל להישבע, ואם מיגו פוטר מממון ברור שהוא פוטר גם משבועה! עוד קשה, הרי להוציא ממון קשה יותר מאשר לחייב שבועה, ואם כן אם פוטר מממון קל וחומר שיפטור משבועה!
פסק ההלכה
הרמב"ם (הלכות שלוחים פרק ט, הלכות א, ד) כתב:
השותפין כולן, והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם ב"ד על היתומים, והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנוונית ובן הבית, כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם... אע"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון.
אם כן, הרמב"ם פוסק כדעת הר"י מיגאש. וכן מבואר בדבריו בהלכות שכירות פרק ב הלכה ח:
אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרין שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.
אף השולחן ערוך פסק בשני מקרים אלו כרמב"ם וכתב שמיגו אינו פוטר משבועה (סימן צ"ג סעיף ב, סימן רצ"ו סעיף א). הרמ"א לא העיר על דברי השולחן ערוך בסימן צ"ג, אך בסימן רצ"ו ביחס לשבועת השומרים הביא את דעת הרא"ש, ועיין בסמ"ע בסימן רצ"ו ובקצות בסימן צ"ג בבאור דעתו.
מיגו דהעזה
מפירושם של התוספות והרא"ש מבואר בדברי רבה שמיגו דהעזה אינו מיגו טוב. אולם מסוגיות אחרות הוכיחו הראשונים שגם כאשר טענת המיגו (=הטענה שהיה האדם יכול לטעון) מהווה העזת פנים כנגד חבירו המכיר בשקרו - המיגו מועיל; כך למשל מהמעשה המובא בבבא בתרא לו עמוד א:
הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא, אתא מרי חושלא, תפסינהו והוה קא טעין טובא. אמר אבוה דשמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן, דאי בעי אמר לקוחות הן בידי.
כלומר: עיזים נכנסו לשדהו של שכן, והלה טען שהם אכלו לו שעורים. אבוה דשמואל פסק שאדם זה יכול לגבות עד כדי שווים של העיזים, שכן יש לו מיגו שיכול לומר שקנה את העיזים.
במקרה זה אם היה טוען שקנה את העיזים היה חבירו מכיר בשקרו, בעוד שעתה כשטוען שהעיזים אכלו לו שעורים אין חבירו יודע את האמת - ואף על פי כן אומרת הגמרא שיש לו מיגו; ומכאן כתבו הראשונים שרק לפטור משבועה מיגו דהעזה אינו מועיל, אך לפטור מממון הוא מועיל.
הסברי האחרונים לדין מיגו דהעזה והקשיים בהם
הקצות פב, יד מבאר את סברת התוספות לחלק בין ממון לשבועה במיגו דהעזה (בעקבות הרשב"א): אדם שאנו חושדים בו שרוצה לגזול "כל שבא להחזיק בעזים הידועות לזה, אם בשקר הוא מחזיק בהם, כל שאתה מחזיקו בעזות זה, אנן סהדי דיעיז ויעיז, לומר לקוחות הן בידי". אם אדם מוכן לגזול הוא ודאי גם יעיז פניו בפני בעל חובו. לכן מיגו דהעזה מועיל לממון, שכן לגבי אדם זה שאנו חושדים בו שרוצה לגזול יש ראיה, שעל הצד שהוא רוצה לגזול ודאי גם יעיז פניו.
מדוע אם כן מיגו דהעזה אינו פוטר משבועה, מאותה הסיבה? מבאר הקצות שלהלכה נפסק שאדם שחשוד על ממון חשוד גם להישבע לשקר, וכל השבועה היא רק משום החשש שמא האדם שלפנינו אינו רוצה לגזול אלא רק להשתמט עד שישיג כסף, ואדם כזה שאינו רוצה לגזול אלא רק להשתמט אינו מעיז פניו, ולכן אין לו מיגו.
ביאורו של הקצות מובן בסברא, אך קשה לאמרו בהסבר דעת הרא"ש, שסובר להלכה שאדם שחשוד על ממון אינו חשוד להישבע לשקר.
הסבר נוסף לביאור דעת הרא"ש מפורסם באחרונים, והוא על פי החקירה הידועה שהעלו הקובץ שיעורים ור"ש שקופ מהו מהותו של מיגו: ההבנה הפשוטה היא שמיגו מהווה ראיה, שאם האדם היה רוצה לשקר היה משקר שקר טוב יותר, אך ניתן גם להבין שמיגו מועיל גם ללא ראיה, אלא עצם היכולת לטעון טענה שבה היה זוכה בחפץ, מחזקת את כח טענתו הנכחית של האדם על החפץ.
לפי שני צדדים אלו כתבו האחרונים, שמיגו דהעזה אמנם אינו מהווה ראיה, אך הצד השני במיגו - של חיזוק הטענה - קיים בו, שכן עצם היכולת לטעון "קניתי" מחזקת את כח טענתו. צד זה מספיק אמנם לפטור מממון, אך אינו יכול לפטור משבועה שכן כל עניין השבועה הוא בירור, וכדי לפטור מחובת בירור יש צורך דוקא בראיה, ולא בכח טענה. לעומת זאת, מיגו 'רגיל' מהווה גם ראיה, ולכן מיגו רגיל מועיל גם לשבועה.
בשתי האפשרויות להבין את דין המיגו תולים האחרונים גם את מחלוקת הראשונים בתחילת המסכת. הראשונים דנו בשאלה, מדוע האומר "חציה שלי" אינו זוכה בחציה במיגו שהיה יכול לומר "כולה שלי"? התוספות תירצו שמיגו להוציא לא אמרינן, והמרדכי תירץ שמיגו מממון לממון לא אמרינן: אין אדם יכול לזכות בחפץ מסויים במיגו שהיה יכול לטעון טענה על חפץ אחר ולזכות בו, ואף כאן אין האדם יכול לזכות בחצי אחד במיגו שהיה יכול לטעון על החצי השני. סברת המרדכי מובנת ע"פ ההבנה שמיגו הוא כח טענה, ולא שייך להעביר את כח הטענה מממון אחד לשני. התוספות שלא תירצו כך הבינו שמיגו הוא ראיה, ואם כן אין לחלק בין אם הטענה השניה היא על אותו ממון או על ממון אחר.
מכל מקום, גם את דרך זו קשה לומר בשיטת הרא"ש. תירוץ האחרונים מבוסס על כך ששבועה מהווה בירור, ועל כן מיגו דהעזה, שאין בו בירור, אינו יכול לפטור משבועה. אך נתבאר בשיעור הקודם, שלדעת הרא"ש שבועה כלל אינה מבררת את האמת, אלא גדרה הוא חיוב שחייב הנתבע להישבע כדי לחזק את טענתו, ואם כן כשם שמיגו דהעזה פוטר מחיוב ממון כך הוא יפטור מחיוב שבועה.
ביאור מחלוקת הר"י מיגאש והרא"ש
נראה לבאר את מחלוקת הר"י מיגאש והרא"ש, שהיא נובעת ממחלוקתם בהבנת טעמה של הטלת חיוב שבועה.
כפי שראינו, השולחן ערוך סובר אף הוא שמיגו אינו פוטר משבועה. והנה השולחן ערוך (סימן צ"ב, סעיף ג) סובר שאדם החשוד על ממון חשוד גם להישבע לשקר, וטעמה של השבועה הוא כדברי אביי, שאנו לא חושדים באדם שרוצה לגזול, אלא שחושב שאולי הכסף שלו, ומתכוון לברר זאת בעתיד, וכיון שהוא לא ירצה להכניס עצמו לספק שבועת שקר - הוא יברר את דבריו. נמצא שאנו איננו חושדים באדם שרוצה לרמות, אלא שהוא חושב שהחפץ שלו, וממילא המיגו לא יכול לעזור, שהרי כל עניינו של מיגו הוא להוכיח שהאדם אינו רמאי!
סברא זו קיימת כבר בגמרא, ביבמות קטו ע"א. ההלכה היא שאם אשה אומרת "מת בעלי" הריהי נאמנת, אך אם היתה מלחמה והאשה אומרת שמת במלחמה - אינה נאמנת, משום שאנו חוששים שהיא דמיינה זאת. הגמרא אומרת שגם כאשר לולי דברי האשה כלל לא ידענו שהיתה מלחמה, והיא אומרת "היתה מלחמה ומת בה בעלי" אינה נאמנת, ואין אומרים שיש לה מיגו שהיתה יכולה כלל לא לומר שהיתה מלחמה, שהרי אנו לא חושדים שהיא משקרת אלא שהיא מדמיינת, והמיגו אינו מסלק חשש זה, כמובן.
על פי סברא זו מובן גם מדוע לא נאמר, שכל אדם שאומר 'איני יודע', לפי הדעות שאומרות שחייב לשלם, יפטר במיגו שהיה יכול לטעון טענת ברי: גם כאן, אנו לא חוששים שהאומר 'איני יודע' משקר, אלא להיפך - אנו מאמינים לו שהוא אינו יודע, ולכן אנו מעדיפים את טענת הברי, שהיא חזקה יותר.
כמו כן, המרדכי אומר סברא זו לגבי משנתינו: הזכרנו את שאלת הראשונים מדוע לאומר "חציה שלי" אין מיגו שהיה יכול לומר "כולה שלי". וכתב המרדכי שהטעם הוא שיתכן שהוא באמת חושב שהגביהו יחד.
נמצא שהעיקרון הוא מוסכם, אלא שהר"י מיגאש מרחיב זאת לכל שבועה, משום שלדעתו כל שבועה מבוססת על החשד שאדם זה חושב שהחפץ שלו.
ומובן מדוע הרא"ש חולק על הר"י מיגאש, שהרי לשיטתו לא אמרינן שאדם שחשוש לגזול חשוד גם להישבע לשקר, ואנו משביעים אדם משום שחושדים בו שרוצה לגזול, וממילא המיגו מסלק חשד זה.
הבאנו בתחילת השיעור את קושיית הרא"ש על הר"י מיגאש מדברי רבה, ששאל מדוע למודה במקצת אין מיגו שלא כפר הכל, ולא תירץ שמיגו אינו פוטר משבועה. ברור שהר"י מיגאש לא הבין את שאלת רבה מצד מיגו, ויש לומר שהוא יסביר שהשאלה היא מה הטעם להשביע, אם אנו חושדים בו שרוצה לגזול הוא גם ישבע לשקר! והתשובה היא שאדם זה הוא במצב ביניים: אמנם איננו בטוחים שהוא דובר אמת אך גם איננו בטוחים שהוא רוצה לגזול, אלא יתכן שהוא רק משתמט, ולכן יש טעם להשביעו. כאמור לעיל בשיטת הר"י מיגאש, כל שבועות התורה הן משום החשד שהאדם נמצא במצב ביניים מעין זה.
כאב הגלות ותקוות הגאולה
אנחנו קודש למענך
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
השיבה שופטיך כבראשונה - על מערכת המשפט בישראל
הלכות פורים ביום שישי: מתי עושים את הסעודה?
"בזאת התורה" - איזו תורה?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
למה ללמוד גמרא?
יום כיפור - איך נדע מי פטור מהצום?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
