"אמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו.
והאי בכוליה בעי דלכפריה, והאי דלא כפריה משום שאין אדם מעיז פניו.
והאי בכוליה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה אשתמוטי קא משתמיט מיניה, קסבר עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה."

השותפין כולן, והאריסין והאפוטרופין שמינו אותם ב"ד על היתומים, והאשה שהיא נושאת ונותנת בתוך הבית או שהושיבה בעלה חנוונית ובן הבית, כל אחד מאלו נשבע מדבריהם בטענת ספק שמא גזל חבירו במשא ומתן או שמא לא דקדק בחשבון שביניהם... אע"פ שאין שם עדים שזה אריסו או שותפו אלא הוא מודה מפי עצמו ואמר שותפו או אריסו או בן ביתו אני אבל לא גזלתי כלום הרי זה נשבע בנקיטת חפץ, שאין אומרים מיגו לפוטרו שבועה אלא לפוטרו ממון.

אחד המפקיד או המשאיל או המשכיר את חבירו בעדים או שלא בעדים דין אחד יש להן כיון שהודה זה מפי עצמו ששמר לו או ששאל ממנו הרי זה נשבע שבועת השומרין שאין אומרים מיגו לפוטרו משבועה אלא לפוטרו מלשלם.

הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא, אתא מרי חושלא, תפסינהו והוה קא טעין טובא. אמר אבוה דשמואל: יכול לטעון עד כדי דמיהן, דאי בעי אמר לקוחות הן בידי.