טוען וחוזר וטוען | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

משנה וגמרא
תלמוד בבלי
בבא בתרא

קטגוריה משנית

755

20 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

הצגת הסוגיא
בסוגייתנו מסופר על שני בעלי דינים שכל אחד טען שהשדה של אבותיו, אחד מהם הביא עדים שהייתה של אבותיו והשני הביא עדים שאכלה שנות חזקה. רבה רצה לפסוק שהשני נאמן במיגו שיכול היה לטעון שקנאה מהראשון אך לבסוף קיבל את סברת אביי "מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן".
לאחר מכן חזר השני וטען שאכן לא הייתה של אבותיו אלא קנאה מהראשון ומה שטען שהייתה של אבותיו כוונתו הייתה שהיה סומך ומובטח בה כאילו הייתה של אבותיו. האמוראים נחלקו אם רשאי לחזור ולטעון טענה זו: עולא סבור שרשאי ונהרדעי סבורים שלא.
מבואר בגמרא שישנם מקרים מוסכמים בהם אין מחלוקת. אם היה הראשון חוזר וטוען בטענתו השנייה שאבותיו קנו מאבות הראשון היה נאמן לדעת כולם, ומאידך אם מתחילה בטענה הראשונה היה טוען בפירוש שהיא של אבותיו ולא של אבות הראשון לדעת כולם לא היה נאמן לחזור ולטעון שהיא שלו אלא שסמוך עליה כאילו הייתה של אבותיו, ולא נחלקו אלא במקרה שמתחילה טען של אבותי ולא פירט יותר ולבסוף חזר וטען שקנאה מהשני אלא שהיה סומך עליה כאילו הייתה של אבותיו, ואף בכך נאמן דווקא כשלא יצא בין הטענות מבית הדין אך אם יצא רגליים לדבר שחבריו למדוהו בחוץ לטעון שקר.
הרמב"ם (טוען ונטען ז, ח) וכן ר"י מיגש (מובא בטור סימן פ) כותבים שהמחלוקת והחילוקים בסוגייתנו הם דווקא אם נאמן לאחר שבאו עדים וסתרו את טענתו הראשונה אך לפני שבאו נאמן לדעת כולם אפילו אם סותר לגמרי את טענתו הראשונה. בחלק זה, הזכאות לחזור מפטור לפטור, נעסוק בהמשך, אך קודם נעסוק באי הזכאות לחזור לאחר שבאו עדים וסתרו טענתו הראשונה, כלומר מחיוב לפטור.

הטעם שאין לחזור מחיוב לפטור; הודאה המחייבת – רק הודאה בעצם החיוב או גם בעובדות?
מוסכם בסוגייתנו שאם נמצא חייב על פי טענתו הראשונה שוב אינו יכול לחזור ולטעון טענה אחרת כאשר אינו יכול לתרץ את דבריו הראשונים (כגון שטען בתחילה "של אבותי ולא של אבותיך"), וזאת למרות שעצם טענתו אינה מחייבת, וכל שכן שלא התכוון להתחייב בה, אלא שבעקבות העדאת העדים שבאו אחר כך והעידו שוב אינו נאמן בטענתו ונמצא חייב בדין.
יש לעיין מהו הטעם שאינו יכול לחזור בו. האם יש לדבריו גדר של הודאת בעל דין, והודאת בעל דין כמאה עדים (ב"ב ג ע"ב ועוד) או שמא הדין של הודאה נאמר דווקא במקרה שאדם מתכוון להתחייב או לכל הפחות במקרה שעצם הטענה מחייבת אותו (אף אם הוא עצמו לא ידע שהיא מחייבת), אך לא במקרה שלפנינו בו עצם הטענה אינה מחייבת כפי שנתבאר, ואם כן נצטרך לנמק באופן אחר את הסיבה שאינו נאמן לחזור ולטעון, ולבאר שעצם השינוי מטענה לטענה מהווה רגליים לדבר שהוא משקר.
חזרה מטענת לא לוויתי לטענת פרעתי
בשבועות מא ע"ב מסופר על אדם שתבע את חברו על הלוואה וחברו טען שלא היו דברים מעולם ולאחר מכן הגיעו עדים שלווה ופרע. אביי פסק שהואיל ואותם עדים המחייבים ומעידים שלווה גם מעידים שפרע הריהו פטור אך רבא חלק ופסק שחייב הואיל וכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, וכן נפסק להלכה.
הטעם שלדברי רבא טענתו מחייבת הוא ודאי משום הודאת בעל דין, שהרי רק סיבה זו יכולה לגבור על עדים המעידים לטובתו, ורואים מכך שהדין של הודאת בעל דין אינו רק כשמודה בעצם החיובים (בתוצאות העולות מדבריו), שהרי כאן עצם הטענה שלא לווה אינה מחייבת אותו.
הקצות (לד ס"ק ד) מביא את דעת המהר"י בן לב הסובר שהודאת בעל דין מבוססת על התחייבות, כלומר, הסיבה לכך שהודאת בעל דין כמאה עדים היא שנחשב כמתחייב. הקצות דוחה מכח הסוגיא בשבועות, ממנה רואים שההודאה מחייבת אפילו במקרה שלא התכוון להתחייב 1 . הקצות עצמו מסביר שזו גזירת כתוב שנאמן בהודאתו. גם אם נסבור שהסיבה היא נאמנות ולא התחייבות עדיין יש מקום לומר שהגדר של הודאה בו אמרה התורה שנאמן הוא רק כשעצם הטענה מחייבת, אולם כאמור מהסוגיא בשבועות מוכח שלאו דוקא. המשמעות העולה מכך היא שהנאמנות של ההודאה אינה על התוצאה שחייב אלא על העובדות, ולכן גם כשעצם טענתו אינה מחייבת אותו הוא נאמן על העובדות לרעתו. כלומר, לגבי כל דבר שיגרום לחייבו אנו מקבלים את העובדות שבהן הודה כנכונות.
יתכן שבנקודה זו חולק אביי ולדעתו הודאת בעל דין מחייבת רק כשמודה בעצם החיוב, אולם מלשונו משמע שפטור רק בגלל שהעדים מעידים שפרע, וכן מוכיחים התוס' (ד"ה כל) מהמשנה שם (לח ע"ב), ואם כן גם הוא מודה עקרונית לנקודה זו והטעם שפוטר כאן הוא שאותם העדים שמחייבים הם בעצמם גם פוטרים ואי אפשר לקבל רק חלק מדבריהם כמו בכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", לפי הסוברים שאין זה רק מיגו אלא פטור בפני עצמו המבוסס על כך שאם מפיו אנו חיים ואוסרים לא ניתן לאסור יותר ממה שהוא עצמו אוסר 2 .
ל מבי"ט (חלק א סימן טז) ישנה שיטה ייחודית ולדעתו הדין שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי נאמר דווקא כל עוד אינו חוזר בו, אך אם לאחר שבאו העדים שכן לווה ופרע חזר וטען שבאמת לווה ופרע הריהו נאמן הואיל ויש עדים המסייעים לדבריו. אם העדים רק אומרים שלווה הוא לא נאמן לחזור בו משום שהוחזק כפרן אך כשעדים מסייעים לו הוא כן נאמן. הוא מביא סיוע לדבריו מדברי הרמ"ה (המובא בטור סי' פ, יובא בהמשך לגבי חזרה מפטור לפטור): "אי אתו סהדי בתר הכי ואכחשוהו בטענה קמייתא לא משגיחינן בטענה בתרייתא עד דמייתי ראיה". משמע שאם יביא ראיה יועיל, שלא כדברי הגמרא בשבועות, אלא על כרחך צריך לפרש שהגמרא עוסקת במקרה שנותר בטענתו הראשונה. נראה שלהבנת המבי"ט הדין של הודאת בעל דין הוא רק בעצם החיוב 3 ולא בעובדות. הש"ך (עט ס"ק ב) חלק על דבריו וכתב שמשמעות הפוסקים אינה כן.
חזרה מטענת שלוש שנים לטענת שבע שנים
בדף ל ע"ב מסופר על אדם שטען כנגד המרא קמא שקנאה ממנו ודר בה שנות חזקה, ובא אדם שלישי והביא שטר בו כתוב שהוא (השלישי) קנה מהמערער את הקרקע לפני ארבע שנים, והשיב המוחזק שהוא קנה כבר לפני שבע שנים וכשאמר שישב בה שנות חזקה כוונתו הייתה לאו בדווקא לשלוש שנים אלא הריהו יושב בה כבר שבע שנים. רבא פסק שנאמן הואיל ואדם קורא אף לשנים רבות שנות חזקה. הרשב"ם (ד"ה אמר רבא) מסביר שהוא הביא עדים על כך שישב בה שבע שנים ובכל זאת נאמן רק בגלל שאדם קורא לשנים רבות שנות חזקה, כי אחרת הודאת בעל דין כמאה עדים ולכן אפילו עדים המצדדים בטענתו השנייה אינם מועילים ואחר טענתו הראשונה נלך.
מדברי הרשב"ם רואים שאי היכולת לחזור מטענה לאחר שנסתרה על ידי עדים (או שעל כל פנים אינה פוטרת לאחר העדאת העדים) היא משום שהטענה הראשונה נחשבת להודאת בעל דין, ולפיכך אפילו עדים שיעידו כטענתו השנייה לא יועילו. כפי שראינו, יש להוכיח כדברי הרשב"ם מדברי רבא לגבי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי, שאף שבעל הדין לא התכוון להתחייב בטענתו, הואיל וסוף סוף לאחר שהגיעו העדים שסתרו דבריו נמצא שאם נקבל את טענתו הראשונה הוא יתחייב בדין דינה של טענה זו כדין הודאה. בדרך זו צעדו גם התוס' (ד"ה עביד) שכתבו גם הם שאף אם יביא עדים שישב בקרקע שבע שנים הם לא יועילו לו, ועל כרחך הבינו שהטעם הוא שנחשב כהודאה ולפיכך היא גוברת אפילו על עדים, וכן נפסק בשולחן ערוך (קמו, כ).
הרשב"ם הביא יש מפרשים הסוברים שגם אם עדים יסייעו לטענתו השנייה יהא נאמן (אף על הצד ששנות חזקה משמעותן רק שלוש שנים), והוא עצמו חלק עליה. בהבנת שיטתם נדון בהמשך.
סוגייתנו – חזרה מטענת "של אבותי ולא של אבותיך" לטענת "קניתיה"
המאירי בסוגייתנו (לא ע"א ד"ה זה שפסקנו) כותב שהסיבה שאינו נאמן לחזור ולטעון טענה חדשה לאחר שהעדים הכחישו את הטענה הראשונה היא משום שוודאי נראה ששקר הוא טוען ומחמת העדות הוא חוזר. משמע מדבריו שאין כאן דין של הודאת בעל דין אלא רק נראה כמשקר, ולפי זה אם יגיעו עדים שיסייעו לטענתו החדשה יהיה נאמן. אמנם צריך עיון כיצד יתיישב עם דברי רבא בשבועות.
אי אפשר לדחוק שסבר כמבי"ט, כי לגבי המקרה בדף ל ע"ב שטען בתחילה שישב שנות חזקה (על הצד שהכוונה בלשון זו דווקא לשלוש ולא לשבע) כותב (ד"ה מערער) כרשב"ם והתוס' שמדובר במקרה שהביא בסוף עדים על כל השבע ובכל זאת אינו נאמן.
ונראה לחלק ששם העובדה שלא פרע ממש כלולה בתוך דבריו שלא לווה שהרי אם אין הלוואה אין פירעון ולכן נחשב כמודה שלא פרע, וכן במקרה בדף ל ע"ב שטען בתחילה שישב שנות חזקה (על הצד שהכוונה בלשון זו דווקא לשלוש ולא לשבע), כלול בדבריו שלא ישב שבע שנים, אולם בסוגייתנו שטען שהייתה של אבותיו אפשר לומר שלא כלולה בכך העובדה שלא קנאה מחברו, שהרי אולי הייתה של אביו ולאחר מכן נמכרה לחברו ושוב קנאה ממנו. לפי חילוק זה אין ראיה מדברי הרשב"ם והתוס' לגבי סוגייתנו ויתכן שגם הם יודו במקרה שבסוגייתנו. כפי שיובא בהמשך לגבי חזרה מפטור לפטור, לדעת הקצות אין רעותא וחשש שקר בחזרה מטענה לטענה, ולפי זה הוא לא יוכל להסביר את הסוגיא כמאירי, ואם כן יהיה מוכרח לבאר שגם כאן יש לכך גדר של הודאה וזו הסיבה שאינו יכול לחזור בו, וממילא גם אם יביו עדים כסיוע הם לא יועילו.
כאמור, הרשב"ם בסוגיא בדף ל ע"ב הביא יש מפרשים הסוברים שגם לגבי המקרה שם אם עדים יסייעו לטענתו השנייה יהא נאמן (אף על הצד ששנות חזקה משמעותן רק שלוש שנים), והוא עצמו חלק עליה. מהי הסברא של שיטה זו? כיצד היא תתיישב עם הסוגיא בשבועות?
אולי אפשר ליישב בדוחק על פי הדרך בה יישבנו את המאירי עם סוגייתנו, ולומר שלשיטה זו אפילו במקרה בדף ל ע"ב ההודאה אינה כלולה מפורשות בדבריו, משום שאמנם מדוייק מדבריו שלא היה שבע שנים אך אין זה יוצא מגוף טענתו אלא זהו דיוק צדדי מטענתו. העובדה שהחזיק שלוש שנים אינה סותרת את העובדה שאולי היה יותר אלא שמכך שנקט לשון זו מדוייק שלא היה יותר. לכן אין לדמות זאת לכל האומר לא לוויתי, ששם העובדה שלא פרע עולה מתוך תוכן דבריו כי אם אין הלוואה לא שייך שיהא פירעון.
עוד יש ליישב 4 את שיטת היש מפרשים על פי שיטת המבי"ט הנזכרת, ממנו משמע שהדין של הודאת בעל דין הוא רק בעצם החיוב ולא בעובדות, ורק כאשר עצם טענתו מחייבת יש לכך גדר של הודאה.
חזרה מטענת להד"ם לטענת אונס
הנימוקי יוסף בבבא מציעא (ג ע"א) כותב שמי שיש לו פיקדון אצל חברו והנפקד מסרב להשיב אינו רשאי לתפוס כנגדו משום שאולי הפיקדון נאנס והנפקד פטור, אולם אם הנפקד טוען לא היו דברים מעולם רשאי, משום שכמו שכל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי כך כל האומר לא הפקדת בידי כאומר לא נאנס. הנימוקי יוסף מוסיף ומנמק דין זה "מדלא פטר נפשיה בקושטא".
בשו"ת רבי עקיבא איגר (סימן קמט) דייק מדבריו שהסיבה שאינו נאמן לשוב ולטעון פרעתי או נאנס אינה מצד הודאת בעל דין אלא משום שהוחזק כפרן בכך שנתגלה ששיקר בתחילה. וכותב שנפקא-מינה מטעם זה למקרה שיצאה כנגד אדם התחייבות בכתב יד שיש בה נאמנות, כלומר, שנכתב בה שאינו נאמן לומר פרעתי אלא בעדים, וטען שהשטר מזוייף ולאחר שנתקיים חזר וטען שפרע והביא עדים על כך. אם הטעם שאינו נאמן הוא הודאת בעל דין גם כאן אינו נאמן לשוב ולטעון פרעתי אולם אם הטעם הוא שהוחזק כפרן מכך שלא פטר עצמו בטענה האמיתית, כאן יהא נאמן משום שבגלל הנאמנות שבכתב היד לא היה נאמן אילו היה פוטר עצמו בטענה האמיתית וטוען שפרע, ולכן נאלץ לטעון מזוייף.
למסקנה חזר רבי עקיבא איגר וכתב שאף לדבריו נראה שהאומר לא לוויתי אינו נאמן לשוב ולומר פרעתי משום שנחשב כהודאת בעל דין, ודווקא לגבי פיקדון נזקק הנימוקי יוסף לטעם זה והדימוי שדימה להלוואה אינו מוחלט. הטעם שבפיקדון נזקק לטעם של הוחזק כפרן ולא נימק מצד שהאומר לא הפקדת בידי הריהו כמודה שלא נאנסו הוא, שטענת נאנסו אינה מוכחשת בהכרח מעצם טענתו שלא הופקד בידו שהרי יתכן שלא הופקד בידו ובכל זאת נאנס ביד הבעלים. נראה שחילוק זה מתאים למה שכתבנו למעלה בדברי המאירי, ולפי זה לכאורה מוכח שבסוגייתנו יסבור כמאירי שהרי טענת קניתי ממך אינה בהכרח מוכחשת בטענת של אבותי הייתה, כאמור למעלה, לפי שיתכן שהמרא קמא חזר וקנאה ושוב בא המחזיק וקנה ממנו. צריך עיון מה הייתה ההווה-אמינא של רבי עקיבא איגר שגם באומר לא לוויתי אין זה נחשב הודאה, הרי כפי שהוכחנו לעיל, מדברי רבא בשבועות שאפילו אם יגיעו עדים לטובתו לא יהיה נאמן מוכח שהטעם הוא מצד שנחשב כהודאה.
האבני נזר (אה"ע סי' ב) דייק גם הוא מהנימוקי יוסף שבאדם החוזר בו מטענתו הראשונה אין להאמינו משום שמוכח שהוא משקר מכך שבתחילה טען אחרת. המקרה שם עסק באשה שבעלה טען שהיא הרתה לזנונים והיא טענה מנגד שכלל אינה הרה ולאחר זמן נודע שהרתה ושבה וטענה שהרתה ממנו. האבני נזר פסק שאינה נאמנת כי אילו הייתה דוברת אמת הייתה טוענת כבר בתחילה שהרתה ממנו. יש לציין שגם את דבריו ניתן להסביר על פי מסקנת רבי עקיבא איגר, שבמקרה שטענתו נסתרת מהטענה הראשונה ודאי יש בעיה מצד הודאת בעל דין, אלא שלמד מדברי הנימוקי יוסף שגם במקרה שאי אפשר להחשיב זאת כהודאה יש סיבה נוספת לא להאמינו, והיא מצד שמוכח שמשקר. במקרה שם לא שייך לדבר על הודאה שהרי טענתה הראשונה שאינה הרה אינה מהווה הודאה שהיא הרה מאדם אחר, אלא שייך רק הטעם השני שמוכח שמשקרת ולא הרתה מבעלה.

מחלוקת האמוראים
כאמור, נחלקו האמוראים במקרה שאדם טען שהייתה של אבותיו ולאחר שהגיעו עדים שהייתה של אבותיו של השני הטוען כנגדו חזר וטען שאכן לא הייתה של אבותיו אלא קנאה מהשני ומה שטען שהייתה של אבותיו כוונתו הייתה שהיה סומך ומובטח בה כאילו הייתה של אבותיו.
הרשב"ם מגדיר את המקרה בו כולם מודים שאינו נאמן – שעוקר לגמרי דבריו הראשונים, ואת המקרה שכולם מודים שנאמן – שאינו עוקר כלל אלא מוסיף עליהם, ואת המקרה בו נחלקו – שמתרץ דבריו הראשונים אף שמכחישם קצת.
הריטב"א (ד"ה טוען) הגדיר את המקרה בו נחלקו – שנותן אמתלא לדבריו לטענה האחרונה שאינה סותרת לראשונה. לפי זה הגדרת המקרה בו כולם מודים שנאמן היא שאף ללא אמתלא אין טענתו השנייה סותרת את הראשונה. יתכן שאין מחלוקת בין רשב"ם לריטב"א אלא בכל מקום שמכחיש רק קצת ממילא האמתלא מתרצת לנו את הדיבור, אך אולי כן נחלקו ולדעת רשב"ם התירוץ של האמתלא כאן הוא דחוק אלא שהיות ומכחיש רק קצת אנו מקבלים אותו (ונצטרך עוד לברר מדוע) ואילו לדעת הריטב"א האמתלא סבירה לחלוטין אך במקרה שאינה סבירה אפילו אם טענתו מכחישה רק קצת את הראשונה אין דבריו מתקבלים.
יש לעמוד על שורש המחלוקת של האמוראים. עולא ודאי הבין שהאמתלא כאן היא סבירה ומתקבלת עלינו, וגם הוא מודה שכאשר עולה חשד גדול שמשקר בחזרתו לא נקבל את דבריו. כך מוכח מדברי הגמרא שעולא מודה שאם בין הטענות יצא מבית הדין וחזר אינו נאמן משום שאנו חושדים שלימדוהו לשקר. כך עולה גם מדברי הרשב"א בתשובה (חלק א סימן אלף וס') והנימוקי יוסף (עח ע"א), שאם כתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון אפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש בעדים, ונימקו שהואיל וכתב הטענות ודאי טען בדווקא ודייק בדבריו, וכן נפסק ב שולחן ערוך (פ, ב).
במה נחלקו נהרדעי? אפשר להסביר שנחלקו במחלוקת מציאותית נקודתית לגבי המקרה שלפנינו, עד כמה האמתלא טובה ואכן סביר שלכך התכוון בתחילה או שזהו תירוץ דחוק ביותר. אך אפשר להסביר שיש כאן מחלוקת עקרונית יותר עד כמה עלינו לאפשר לבעל דין לתרץ את דיבוריו הקודמים ולטעון טענות שבאופן פשוט נראות יותר כחזרה ושינוי. נהרדעי סוברים שמבחינה מערכתית על מנת לדאוג לאמינות טענות בעלי הדין עלינו לקבוע כחלק מסדרי הדין שלא תהא יכולת חזרה במקרים שהאמתלא אינה סבירה כל כך. אם כל בעל דין ידע שלא יוכל לחזור הוא יצטרך לשקול היטב את מילותיו ולדייק בסיפור המקרה, וכך לא נאפשר מצב בו בעלי דין אינם מחוייבים לאמת אלא יש ביכולתם להתחמק מטענה לטענה. שורש המחלוקת הוא היחס בין הצדק במקרה הפרטי לבין הדאגה לצדק לטווח הארוך באופן מערכתי 5 . מעט סיוע 6 לכך שהמחלוקת כאן אינה נקודתית אפשר להביא מהלשון בו בחרה הגמרא לנסח את דעתם – האם "חוזר וטוען" או לא. אילו המחלוקת הייתה נקודתית סביב השאלה אם התירוץ כאן מתקבל או לא היה מתאים יותר לנסח "מתרץ דיבורו או לא מתרץ", ובאופן מדוייק יותר "שפיר קא מתרץ או לאו שפיר".
למעלה נתבאר שישנה מחלוקת אם בסוגייתנו יש הודאת בעל דין או רק רעותא וחשש שקר. לדעת הסוברים שיש כאן הודאת בעל דין יש מקום לברר לגבי הדין שאם יצא מבית הדין לדעת כולם אינו נאמן, האם במקרה זה ודאי אין הודאת בעל דין כיוון שלדעת עולא האמתלא "דסמיך עליה כאבהתי" טובה ויש רק חשש שקר שמא מחוץ לבית הדין למדוהו לשקר, או שמא הואיל ויש רגליים לדבר לכך שלמדוהו אנו לא מקבלים את התירוץ וממילא חוזר ונחשב להודאת בעל דין. במקרה של שו"ת הרשב"א, שכתב טענותיו, פשוט שכלל אין מקום לתירוץ ואם כן נחשב להודאת בעל דין.
התוס' (ד"ה ומודה) מסתפקים במקרה שטענתו השנייה אינה סותרת כלל את הראשונה אלא רק מוסיפה על הראשונה, כגון שחוזר וטוען שאבותיו קנו מאבות הראשון, אם נאמן אף כשיצא בין הטענות חוץ לבית הדין וחזר, וברשב"א (ד"ה ומודו) פסק שאינו נאמן. יתכן שהספק הוא האם גם במקרה זה נאמן רק בגלל שאנו רואים כדבר אמין וסביר את העובדה שלא טען את כל טענותיו בתחילה ולכן רשאי לחזור ולהוסיף, ואם כן כשהדבר נראה בלתי אמין אינו נאמן, או שבמקרה זה הואיל ואינו עוקר כלל את טענתו הראשונה אין שום דבר שביטל ממנו את הזכאות מלטעון את הטענה השנייה ולכן אין לנו יכולת למונעו גם אם לימדוהו לטעון (כשם שאם לימדוהו לפני שטען את הטענה הראשונה אין ביכולתנו לחייבו כל עוד לא נוכיח שמשקר).

חזרה מפטור לפטור
הרמב"ם (טוען ונטען ז, ח) כותב שהדין בסוגייתנו שאינו יכול לחזור ולטעון טענה חדשה אלא אם נותן אמתלא ומתרץ דבריו הראשונים הוא דווקא לאחר שבאו עדים וסתרו את טענתו הראשונה אך לפני שבאו עדים רשאי לשנות ולטעון טענה אחרת אף ללא אמתלא וללא תירוץ דבריו הראשונים. יסוד זה נאמר כבר על ידי ר"י מיגש כמובא בטור (סימן פ), וכן כתבו גם הריטב"א והמאירי , וכן נפסק ב שולחן ערוך (פ, א).
לדעת הרמ"ה (הובא בטור) גם אם חזר וטען לפני שבאו עדים נאמן רק כל עוד לא יבואו עדים נגד טענתו הראשונה אך אם יבואו אפילו לאחר שכבר חזר וטען אינו נאמן. והבית יוסף כתב שמדברי ר"י מיגש והרמב"ם משמע שכל שחזר בו לפני שבאו עדים נאמן גם אם אחר כך יבואו, וכן פסק בשולחן ערוך .
הריטב"א (שבועות מ ע"ב ד"ה במתניתין) מביא שלדעת רבו הרשב"א יכול לחזור מפטור לפטור, אך לעומת זאת לדעת רבו הרא"ה אינו יכול לחזור, ולכן האומר לא לוויתי אינו יכול לחזור ולומר לא פרעתי משום שבכלל טענתו הראשונה שלא פרע. אם כן זוהי שיטה שלישית לפיה כלל לא נאמן לחזור.
לכאורה משמע כרא"ה גם מדברי התוס' (לב ע"ב ד"ה אמאי) בסוגיית "גחין ולחיש". התוס' שם מקשים מדוע לדעת רב יוסף אינו נאמן במיגו שיכול היה להמשיך לטעון שהשטר כשר ובתירוצם האחרון מתרצים משום שהריהו טוען וחוזר וטוען, שהרי בתחילה טען שהשטר שלפנינו כשר וכעת רוצה לטעון שהיה שטר אחר אלא שאבד. תמה על כך בקובץ שיעורים (אות קלה), שהרי כאן לא באו עדים וסתרו את טענתו הראשונה, ולכאורה משמע שחלוק על שיטת הרמב"ם, אך תמוה מדוע לא הוזכר בפוסקים שיש חולק.
מהי סברת הרא"ה והתוס'? מדברי הרא"ה "בכלל טענתו הראשונה יש שלא פרע" משמע שנחשב להודאה. לפי זה שיטתם קיצונית יותר ממה שהוכיח הקצות משבועות. הקצות הוכיח שהודאה היא גם על עובדות, כלומר, גם במקרה שעצם הטענה אינו מחייב אלא שלאחר שמגיעים עדים וכבר אינו נאמן בטענה זו נמצא שמתחייב בגלל שטען כך, אולם לדעתו נחשב להודאה רק ברגע שמגיעים עדים, ולכן אם חזר לפני שהגיעו העדים נאמן. אולם לדברי הרא"ה מוגדר כהודאה גם אם לעולם לא יגיעו עדים. בכל טענה שאדם טוען אנו מתייחסים בנאמנות לכל העובדות העולות מטענתו לרעתו.
את דעת התוס' ניתן לנמק כרא"ה אך אפשר לנמק גם באופן אחר ולומר שלדעתם אינו נאמן בגלל שבכל שינוי טענה נראה כמשקר ויש בכך רעותא כנגד טענתו החדשה, ובשונה מהש"ך (שיובא בהמשך) סבר שרעותא זו נחשבת להוכחה חזקה הגוברת על מיגו ולכן המיגו לא מועיל לאפשר לו לחזור ולטעון (ראה לעיל בריב"ש המובא בנתיבות, שסבר שהרעותא גדולה יותר מהמיגו), וכן יישב הברכת אברהם (ס"ק יא). על פי זה ביאר שהלכה למעשה התוס' אינם חלוקים על הרמב"ם, ובכך תיושב תמיהת הקובץ שיעורים, וזאת משום שלהלכה אנו פוסקים בקרקעות כרבה שנאמן ובמטלטלין כרב יוסף שאינו נאמן, וביארו התוס' שהטעם שפוסקים כרב יוסף אינו מטעמו אלא מטעם שמיגו להוציא לא אמרינן, נמצא לפי זה שלהלכה התוס' אינם חלוקים על הרמב"ם שכן באמת כאשר יש מיגו באופן המועיל נאמן.
הרב משה כהן שליט"א תירץ את התוס' על פי הגהות רבי עקיבא איגר לשולחן ערוך (פ, א), שכתב שהמהרח"ש נסתפק אם גם בתובע הדין הוא שיכול להפך מטענה לטענה, ולפי זה מיושב שהרי התוס' עוסקים בתובע, וכן תירץ בחידושי רבי נחום (ס"ק קמח). ונימק הרב משה את החילוק, שהנתבע רשאי לומר שהוא פטור אף בלי לטעון מדוע, ולכן גם אם פירט לא הפסיד, אך התובע חייב לפרט. אמנם לפי זה סייג שגם לא כל נתבע רשאי לחזור מפטור לפטור אלא רק נתבע שלא היה מחוייב להשיב ולפרט מדוע פטור, אך אם לדוגמא יש שטר נגדו שאז חייב לטעון פרוע או מזוייף וכד' אינו רשאי. בכך יתורץ גם המקרה הראשון בסוגיא שם שבו מדובר בנתבע אלא שהיה מוכרח להשיב ולטעון לפי שלא ישב בקרקע שנות חזקה והמרא קמא תבעו.
למעלה ראינו שני אופנים לבאר מדוע אין לחזור מחיוב לפטור, או משום שטענתו הראשונה נחשבת כהודאת בעל דין או משום שיש רעותא בדבריו וקשה להאמינו כשמודה שבתחילה לא טען לפי האמת, שהרי אם האמת כדבריו כעת מדוע לא טען כך כבר בתחילה. בשני אופנים אלו גם ביארנו את דברי התוס' שאף מפטור לפטור אין לחזור – או משום הודאה או משום הרעותא שנראה כמשקר ורעותא זו גוברת אף על כוחו של מיגו. לאור זאת יש לברר מהו טעמם של רוב הראשונים שכמותם נפסק להלכה שכן נאמן.
הטור כותב בשם ר"י מיגש שנאמן במיגו שיכול היה להישאר בטענתו הראשונה. לפי זה ודאי לא סבר שיש כאן הודאת בעל דין, כי אם כן גם מיגו לא היה מועיל, אך מאידך נראה שכן סבר שהטעם השני שייך כאן, שיש רעותא, ולפיכך נזקק לומר שנאמן רק בגלל שיש לטובתו מיגו, וכך דייק הש"ך (עט ס"ק כג) מהטור, שאינו נאמן ללא המיגו משום שטענה גרועה היא הואיל וחזר בו מטענתו הראשונה, והמיגו שב ומחזק את טענתו השנייה שלא תהא גרועה. צריך לברר לפי הסבר זה מדוע באמת אין בעיה מצד הודאת בעל דין, האם צריך לדחוק שסברו כדעת המבי"ט שהודאה היא רק בתוצאת ההתחייבות ולא בעובדות או שמא יש לחלק בין חוזר מחיוב לפטור לבין חוזר מפטור לפטור, כלומר, גם אם הודאה בעובדות נחשבת להודאה זה רק כאשר עובדות אלו מחייבות, ועוד נעמוד על כך בהמשך.
הקצות (פ ס"ק ג) דוחה את ההסבר של מיגו ומקשה עליו מהדין שנפסק בשולחן ערוך על פי ר"י מיגש והרמב"ם, שאם חזר וטען לפני שבאו עדים נאמן גם אם אחר כך יבואו עדים נגד טענתו הראשונה. והרי בסימן פב (סעיף א) מוכח שאם אדם נאמן מכח מיגו ובאו עדים וסתרו את הטענה שיכול היה לטעון בטל המיגו גם אם הם באו לאחר שכבר טען טענתו. שם מדובר על מודה בשטר שכתבו שנאמן לטעון פרעתי במיגו דמזוייף, וכתוב שפטור רק כל עוד השטר לא מקויים אך אם לאחר מכן יבואו עדים ויקיימו את השטר בטל המיגו ואינו נאמן.
הקצות עצמו מסביר שהטעם שנאמן לחזור מפטור לפטור הוא שכל זמן שטענתו הראשונה אינה מחייבת אותו אין כאן הודאת בעל דין, וממילא אין שום סיבה המונעת אותו מלחזור ולטעון טענות אחרות. וביאר שזו גם כוונת הטור, ומה שכתב מיגו שיכול להישאר בטענתו הראשונה אין כוונתו להוכחה מכח "מה לי לשקר" אלא כוונתו שהואיל ויכול להישאר בטענתו הראשונה אין כאן הודאה וממילא יכול לחזור בו 7 . מדברי הקצות מוכח שלא סבר כדברי המאירי והנימוקי יוסף (שהבאנו למעלה לגבי חזרה מחיוב לפטור) שעצם שינוי הטענה מהווה ריעותא, ולדעתו אין בכך שום ריעותא.
היסוד שאמר הקצות, שאין כאן הודאה כל עוד טענתו לא גרמה לחיוב, אינו מוכרח, כפי שראינו למעלה שהרא"ה חולק על כך, והעלנו באחת האפשרויות שאולי זהו גם הביאור בתוס'. הטעם בשיטתם הוא בעקבות חידושו של רבא לגבי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי שאף שלא הודה בעצם החיוב מכל מקום הדין של הודאת בעל דין נאמר גם על הודאה בעובדות. לפי זה יש מקום לומר שגם אם העובדה לא מחייבת למעשה מכל מקום הואיל ויש בה שלילת זכות טענה לטובתו גם זו הודאה, כגון האומר לא לוויתי ולא באו עדים שלווה, יש בדבריו הודאה שלא פרע, ואף שכל עוד לא הוכח שלווה אין להודאה זו משמעות למעשה כנגדו מכל מקום יש כאן שלילת זכות טענה שיכולה לזכות אותו.
שאלנו למעלה, מדוע לדברי הש"ך ופשט הטור אין בעיה מצד הודאה, והאם מוכרחים לומר שסברו כיש מפרשים שברשב"ם. כעת לאור דברי הקצות ניתן לומר שהם מודים לו בנקודה זו וסוברים שכל עוד לא באו עדים וטענתו הראשונה אינה מחייבת למעשה אין כאן הודאה. לפי זה יתכן ואף מסתבר שסברו כשיטת הרשב"ם והתוס' שבחזרה מחיוב לפטור יש בעיה מצד הודאה, וכפי שפסק הרמ"א (פ, א) שאפילו אם עדים יסייעו לטענתו השנייה לא יהיה נאמן, ובכל זאת בחזרה מפטור לפטור אין בעיה מצד הודאה. אך נחלקו על הקצות בכך שלדעתו עצם שינוי הטענה אינו מהווה ריעותא ואילו לדעתם הוא כן מהווה רעותא.
הנתיבות (עב ס"ק לד; עט ס"ק ד) מנמק את טעם הנאמנות באופן שלישי ומסביר שכל זמן שבעל הדין טוען טענה הפוטרת אותו הוא לא מדקדק איזו טענה לטעון משום שכולן פוטרות אותו ולכן אנו מחשיבים זאת כאילו לא אמרן כלל. הוא דוחה את ההסבר שנאמן מכח מיגו מדברי הריב"ש (סימן קצג) שהוכיח מבבא בתרא קכז ע"ב שכל שבא לסתור דבריו הראשונים אינו נאמן אפילו במיגו 8 . הריב"ש שם מנמק שאינו נאמן משום שאנן סהדי שמשקר.
טעם הנתיבות טעון בירור, כפי שהתקשו באחרונים (גליא מסכת חו"מ סו"ס ט; חידושי רבי שמואל; ברכת אברהם), שהרי אם נאמן משום שאינו מדקדק בטענותיו כל שהן באות לפוטרו, לא יובן מדוע אחר שבאו עדים וסתרו את טענתו שוב אינו נאמן לחזור ולטעון, הרי הוא לא דקדק בטענותיו?! ועיין באחרונים שתירצו על כך תירוצים שונים. אולי יש לתרץ באופן נוסף ולומר שהטעם שאינו מדקדק מועיל רק לכך שלא תהא רעותא מכך שחוזר וטוען טענה אחרת, כי כל עוד לא הייתה הודאת בעל דין עקרונית הוא נאמן לחזור ולטעון אלא שיש בכך רעותא, ודי בעובדה שלפעמים אנשים לא מדקדקים בטענות הפטור שלהם כדי לפגום ברעותא זו, אולם כאשר אירע שטענתו גרמה למעשה לחיוב יש לכך גדר של הודאת בעל דין, וכנגד הודאה גמורה אי אפשר להתנצל בטענה חלשה זו שלפעמים לא מדקדקים. לפי זה גם דברי הנתיבות מיוסדים על דברי הקצות שכל עוד טענתו לא גרמה לחיוב אין כאן הודאת בעל דין, והוא בא ליישב רק מדוע אין בעיה של רעותא. מאידך, בדעת הקצות הסובר שאין רעותא מכך שחוזר וטוען טענה אחרת צריך לבאר כדברי הנתיבות שמראש אינו מדקדק. לפי זה נמצא שאין מחלוקת ביניהם אלא דבריהם משלימים זה את זה. הקצות ביאר מדוע אין כאן הודאה והנתיבות ביאר מדוע אין כאן רעותא.

נפקא-מינות מטעם היכולת לחזור
הרמ"א (עט, ט) כותב שאם יש קול מפורסם כנגד טענתו הראשונה שוב אינו נאמן לחזור ולטעון. הש"ך (ס"ק כג) לשיטתו מנמק שהואיל והנאמנות היא מטעם מיגו, כל שיש קול מפורסם נגד טענתו הראשונה לא נח לו לטעון טענה זו, ולכן אין לו מיגו אם חוזר וטוען, שהרי לא שייכת ההוכחה שבמיגו "מה לי לשקר". ואילו הקצות (ס"ק ט) לשיטתו חולק וכותב שטעם הנאמנות אינו מיגו אלא שלא הייתה הודאת בעל דין, ולכן כאן שעדיין נאמן בטענה הראשונה אין סברא לומר שאינו יכול לחזור ולטעון.
המהרש"ל כותב שאם טען טענה שאינה מחייבת אותו אך היא מאפשרת לשכנגדו להישבע וליטול, כל עוד שכנגדו לא נשבע עדיין אין זה נחשב שהתחייב ולכן יכול לחזור ולטעון. אם נאמר שנאמן רק מכח מיגו כאן לא יוכל לחזור שהרי עדיף לו לטעון את הטענה השנייה שאינה מאפשרת לשכנגדו להישבע וליטול ואם כן אין כאן מיגו. הש"ך (פ ס"ק ה) הביאו והוא עצמו הסתפק בדין זה, אך צריך עיון מדוע לא נקט בפשטות שלא נאמן מהטעם שאין כאן מיגו.

נאמנות במיגו כשלאחר מכן באו עדים
כאמור, נחלקו ר"י מיגש ו הרמב"ם עם הרמ"ה אם כשחזר וטען לפני שבאו עדים נאמן לעולם או שאם יבואו לאחר מכן עדים כנגד טענתו הראשונה שוב לא יהא נאמן גם בטענה השנייה. ולכאורה יש כאן מחלוקת עקרונית בדיני מיגו אם נאמן גם כשלאחר שטוען יבואו עדים כנגד הטענה שיכול היה לטעון.
בטעמו של הרמ"ה נאמרו שני הסברים. הבית יוסף (סימן פ) נימק שאינו נאמן משום שאם באו לבסוף עדים יש בסיס לחשוש שבעל הדין ידע שישנם עדים כנגד הטענה שיכול היה לטעון ולפיכך העדיף לא לטעון אותה, ואם כן נפלה ההוכחה של המיגו ואי אפשר לומר "מה לי לשקר".
ואילו הקובץ שיעורים (אות קיא) כתב שהמעיין בגוף דברי הרמ"ה יראה שטעמו שונה, והוא שכשבאים עדים בטל כח המיגו. נראה בכוונתו שאם נאמר שאדם נאמן אף לאחר שבאים עדים כנגד הטענה שיכול היה לטעון כל ההוכחה של המיגו תיפול, שכן יתכן שהעדיף לטעון את הטענה הנוכחית כדי להיות נאמן גם אילו יגיעו עדים, כגון הטוען החזרתי הפיקדון במיגו דנאנסו, יתכן שמעדיף לטעון החזרתי כדי שגם אם יגיעו עדים שמתה בפשיעה ימשיך להיות נאמן. לכן אנו קובעים שבכל נאמנות במיגו יהיה נאמן רק כל עוד לא באו עדים נגד הטענה שיכול היה לטעון וכך לא ירוויח כלום מבחירת הטענה האחרת וממילא ההוכחה שבמיגו תהיה טובה.
כמובא למעלה, הקצות הוכיח שטעם הנאמנות לחזור ולטעון טענה אחרת אינו מכח מיגו משום שלדעת ר"י מיגש נאמן אפילו אם אחר כך יבואו עדים נגד טענתו הראשונה, וכן נפסק להלכה, ואילו במודה בשטר שכתבו (פב, א) כתוב שפטור רק כל עוד השטר לא מקויים אך אם לאחר מכן יבואו עדים ויקיימו את השטר בטל המיגו ואינו נאמן, ואם כן מוכח שאדם נאמן במיגו רק כל עוד לא באו עדים.
הקובץ שיעורים (אות קיב) דוחה הוכחתו ומתרץ שבאמת אדם נאמן במיגו לעולם, הואיל וסוף סוף בשעה שבחר בטענה זו הוכח שהוא דובר אמת, ועדים שיבואו אחר כך לא יבטלו את המיגו (צריך לומר שאומר כן בדעת ר"י מיג"ש והרמב"ם שנפסקו להלכה אך לא בדעת הרמ"ה), ואין להביא ראיה ממודה בשטר שכתבו, משום ששם יש לומר כדברי הרמב"ן שמיגו אינו מועיל משום שהוא כנגד חזקת "שטרך בידי מאי בעי" ויסוד הנאמנות שם הוא מטעם הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ויסוד זה אינו בנוי על מיגו אלא זהו דין בפני עצמו שהואיל ואנו חיים מפיו איננו יכולים לאסור יותר ממה שהוא עצמו אסר. לגבי דין הפה שאסר אכן הנאמנות קיימת רק כל עוד לא באו עדים והכחישו את הטענה שיכול היה לטעון, שהרי לאחר שבאים עדים שוב איננו חיים מפיו, ולכן שם נאמן רק כל עוד לא באו עדים וקיימו את השטר.

^ 1.וכן הקצות (פ ס"ק ב) מביא את דברי כנסת הגדולה הכותב שאם בשעת החזרה סבור שגם הטענה הראשונה פוטרת אותו, אף אם באמת אינה פוטרת נאמן לחזור ולטעון טענה חדשה, והקצות דוחה שכפי שכבר הוכיח (לד ס"ק ד) שורש החיוב בהודאת בעל דין אינו מטעם התחייבות כדעת מהר"י בן לב אלא מטעם נאמנות, ואם כן אף אם הוא היה סבור שנפטר בכך הואיל ומצד האמת חייב נחשבים דבריו להודאת בעל דין.
^ 2.ראה אפשרות נוספת בסוגיית "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי" בשבועות, שהבאנו בשם הברכת אברהם שבגלל שיש עדים שפרע אנו מתרצים את דבריו הראשונים או שאנו מניחים שטעה.
^ 3.המבי"ט ודאי יודה שבמקרה שמודה לחברו שאכן חייב לו אינו יכול לחזור בו ולומר שלא לווה או שפרע, אלא שכאן שטען שהוא פטור אלא שנימק את הפטור בכך שלא לווה אין זו הודאה והסיבה שאם באים עדים שלווה אינו נאמן לומר שפרע היא רק מצד שהוחזק כפרן, ולכן אם עדים מסייעים ומעידים שפרע נאמן.
^ 4.ר' מנחם רפפורט
^ 5.אולי אפשר לנמק באופן נוסף, לאור המחלוקת המובאת לעיל אם בסוגייתנו יש הודאת בעל דין או רק רעותא וחשש שקר, ולפי זה נוכל לומר שלדעת עולא יש כאן רק רעותא ואם כן גם כאשר יש תירוץ קצת דחוק יש בכוחו להסיר את הרעותא, ואילו נהרדעי סוברים שיש כאן הודאת בעל דין ומגזירת כתוב אינו נאמן, ואם כן אף שלדעתם כאשר יש אמתלא טובה אין גדר של הודאת בעל דין, מכל מקום כאשר יש דוחק בתירוץ ובאופן פשוט סותר לטענתו הראשונה אין לקבל את החזרה. לשיטה זו המקור לכך שאי אפשר לחזור הוא מגזירת כתוב ולכן הבוחן אם נחשב כחוזר בו נבחן על פי הגדרות יותר "פורמאליות". אך נראה שזהו דוחק, כי גם אם השורש הוא הודאת בעל דין מסתבר לבחון את המקרה לפי נטיית הלב עד כמה מתקבל תירוצו ולא על פי הגדרות פורמאליות.
^ 6.ר' משה לוין
^ 7.הב"ח ועוד אחרונים רבים חולקים וכותבים שפשט הטור וכן ראשונים נוספים הוא כדברי הש"ך שנאמן מכח מיגו.
^ 8.אמר עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן, אף ששם יש לו מיגו שאם היה רוצה היה יכול לתת לו במתנה.

בבא בתרא

הרב יאיר וסרטיל

ר"מ בישיבת בית אל ודיין בבית הדין לדיני ממונות של ארץ חמדה

בבא מציעא
כוונה בקניין
בבא מציעא דף י ע"א
שבט תשע"ה
41 דק'
העצמת הבית
לימוד תורה והבית
סדרה - העצמת הבית (שיעור ה)
א אדר תשע"ג
בבא מציעא
מצא בגל ובכותל
בבא מציעא דף כה ע"ב
ג' ניסן התשע"ה
בהעלותך
לוחות ושברי לוחות
איך להתמודד עם הפער בין השאיפות למציאות?
תשע"ב

בבא בתרא

פתחי עיון - הרב אלישיב קפקה
תקנת רבי יהושע בן גמלא
הרב אלישיב קפקה | תשפ"ב
1:01
בבא בתרא
גוד או אגוד וחלוקה לימים
מסכת בבא בתרא - דף יג' ע"א.
הרב חיים כץ | ה' טבת תשס"ד
40 דק'
בבא בתרא
מסכת בבא בתרא דף ל"א - וידאו
באדיבות ערוץ אורות
הרב אביחי קצין | כ"ו שבט תשע"ז
46 דק'
בבא בתרא
ירושת בכור פי שנים בשטרות חוב
מסכת בבא בתרא - דף קכד'.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ג' תמוז התשס"ד

בבא בתרא

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

2 דק'
נקודה בהלכה – הרב איתן מינקוב
איך עושים קידוש?
הרב איתן מינקוב | חשוון תשפ"א
חקת
שירת הבאר
הרב דוד דב לבנון | ז תמוז תשפ"ד
5 דק'
נקודה בהלכה – הרב עודד מילר
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הרב עודד מילר | סיון תשפ"א
עניני ספירת העומר
טז ניסן – החג המוצפן
הרב נתנאל יוסיפון | ניסן תשפ

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב שמואל אליהו
הרב יהושע שפירא
הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
הרב ינון גרוסברג
הרב שלמה שושן
הרה"ג שלמה פישר זצ"ל
הרב יהודה לייב גרונר
הרב מרדכי גרינברג

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

עוד שיעורים

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש

בית המדרש

תקנת רבי יהושע בן גמלא

גוד או אגוד וחלוקה לימים

מסכת בבא בתרא דף ל"א - וידאו

ירושת בכור פי שנים בשטרות חוב

מסכת בבא בתרא דף מ"ב - קצר (שמע)

הרב יאיר וסרטיל

כוונה בקניין

בבא מציעא דף י ע"א

לימוד תורה והבית

סדרה - העצמת הבית (שיעור ה)

מצא בגל ובכותל

בבא מציעא דף כה ע"ב

לוחות ושברי לוחות

איך להתמודד עם הפער בין השאיפות למציאות?

תקנת רבי יהושע בן גמלא

גוד או אגוד וחלוקה לימים

מסכת בבא בתרא - דף יג' ע"א.

מסכת בבא בתרא דף ל"א - וידאו

באדיבות ערוץ אורות

ירושת בכור פי שנים בשטרות חוב

מסכת בבא בתרא - דף קכד'.

מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?

לא בדיבורים אלא במעשים: הדרך היחידה לחיבור בעם ישראל

שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית

הלכות שטיפת כלים בשבת

מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?

מה מחבר שמיים וארץ?

איך ללמוד אמונה?

איך עושים קידוש?

איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?

למה ללמוד גמרא?

הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת

איך עושים קידוש?

שירת הבאר

הלכות קבלת שבת מוקדמת

טז ניסן – החג המוצפן

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

קרוב אליך – חקת

עלון מספר 606

עלון מספר 606

לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון

מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי

למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?

לא טרגדיה, צמיחה

גבולות המחנה

העבודה - תפקיד האדם בעולם

פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת

יסוד ועיקר העבודה הרוחנית

דרך הקודש ג' פסקה ה-ו

גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים

מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'

יסודות דיני הקדשות

החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם

אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח

ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.

דיבור לסלע או הכאתו

ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים

פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם

בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית

נפילת אפיים - הלכות ומנהגים

קדושת הכוהנים והיחס אליהם

סוד פרה אדומה ושירת הבאר

מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה

מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'

הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש