בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • אמונות ודעות
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ט ניסן התשע"ו

מאמר תשיעי חלק ט'

undefined

בשביל הנשמה

כ"ט ניסן התשע"ו
5 דק' קריאה
הצורך בנצחיות הגמול
- ז - 570 אֲבָל הַשְׁתֵּי שְׁאֵלוֹת הַחֲמִישִׁית וְהַשִּׁשִּׁית, אֲשֶׁר הֵמָּה הַרְבּוֹת זֵכֶר גְּמוּל הַצַּדִּיקִים וְעֹנֶשׁ הָרְשָׁעִים, אֲדַבֵּר בָּהּ מִדֶּרֶךְ הַמֻּשְׂכָּל, וְאֹמַר כִּי כַּאֲשֶׁר חִיֵּב הַבּוֹרֵא אֶת הָאָדָם בַּעֲבוֹדָתוֹ, הָיָה רָאוּי לְעוֹרֵר חֶפְצוֹ* עָלֶיהָ בַּגָּדוֹל שֶׁבַּדְּבָרִים הַמְעוֹרְרִים אֶת הַחֵפֶץ, כִּי אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ חֶפְצוֹ בִּדְבָרִים מְעַטִּים וְלֹא הָיָה עוֹבֵד אוֹתוֹ, הָיָה יָכוֹל הָאוֹמֵר לוֹמַר, אוּלַי אִם הָיָה מְיַחֲלוֹ* בְּיוֹתֵר שֶׁיִּחֵל הָיָה עוֹבְדוֹ, וְכַאֲשֶׁר יִחֵל אוֹתוֹ בַּכֹּל, לֹא תִשָּׁאֵר לוֹ טַעֲנָה. וּבֵאוּר זֶה, אִם הוּשַׂם זְמַן גְּמוּל הַצַּדִּיקִים אֶלֶף שָׁנָה, הָיָה אֶפְשָׁר לוֹמַר, כִּי לֹא חָפְצוּ בָּהּ קְצָת בְּנֵי אָדָם בַּעֲבוּר מִעוּט הַשָּׁנִים, וְכֵן שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא קָצוּב, יִמְצָא בַּשֵּׂכֶל שִׁעוּר אַחֵר לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וְכַאֲשֶׁר יָשִׂים גְּמוּלָם בְּלִי תַכְלִית וּבְלִי הֶפְסֵק, וְטוֹבוֹתָם לֹא תְמוּטֶנָה*, לֹא נִשְׁאַר מָקוֹם לְטוֹעֵן לִטְעֹן. 571 וְאוּלַי יֹאמַר אוֹמֵר כִּי הָעִנְיָן הַזֶּה בַּגְּמוּל יוֹתֵר נָכוֹן, כִּי הִיא טוֹבָה וְהַצְלָחָה וְחֶסֶד, אֲבָל בַּיִּסּוּרִים וְהַהַתְמָדָה בָּאֵשׁ, רוֹאֶה אֲנִי שֶׁזֶּה עֲזִיבַת הָרַחֲמִים וְאַכְזָרִיּוּת, וּמַה שֶּׁאֵינֶנּוּ דּוֹמֶה לְמִדּוֹתָיו יִתְבָּרַךְ. 572 וְאֹמַר בָּזֶה עוֹד דָּבָר מַגִּיעַ, כִּי כַּאֲשֶׁר הִתְחַיֵּב לְיַחֵל אוֹתָם יִחוּל שֶׁאֵין גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כֵּן הִתְחַיֵּב לְהַפְחִידָם הַפַּחַד שֶׁאֵין גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, כִּי אִם הָיָה מַפְחִידָם בְּיִסּוּרֵי אֶלֶף שָׁנָה, הָיָה יָכוֹל הָאוֹמֵר לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה מֵשִׂים אוֹתָם אַלְפַּיִם הָיוּ מְפַחֲדִים יוֹתֵר, וְאִם הָיָה מֵשִׂים אוֹתָם אַלְפַּיִם, הָיָה יָכוֹל לוֹמַר, אִלּוּ הָיָה מֵשִׂים אוֹתָם רְבָבָה הָיוּ מְפַחֲדִים יוֹתֵר, עַל כֵּן שָׂם הַיִּסּוּרִין בְּאֵין תַּכְלִית*, שֶׁיִּהְיֶה מַפְחִיד בַּגָּדוֹל שֶׁבַּפַּחַד, שֶׁלֹּא תִשָּׁאֵר עִמּוֹ תּוֹאֲנָה לְשׁוּם אָדָם. 573 וְכַאֲשֶׁר יְיָרְאֵם בַּיִּרְאָה הַגְּמוּרָה וְלֹא יִשְׁמְעוּ, לֹא הָיָה נָכוֹן לְהָמִיר* מַה שֶּׁהִפְחִידָם וְיַכְזִיב מַאֲמָרוֹ, אַךְ בַּעֲבוּר הַצְדִּיק מַאֲמָרוֹ וּדְבָרוֹ, רָאוּי שֶׁיַּתְמִיד עֲלֵיהֶם הַיִּסּוּרִין וַחֲמָסָם עַל נַפְשָׁם, כִּי מָרוּ וְכִחֲשׁוּ, וְלוֹ הַחֶסֶד בְּשֶׁהִגְדִּיל עֲלֵיהֶם בְּפַחַד הַיִּסּוּרִין לְתַקְּנָם לַעֲבוֹדָה. 574 וְזֶה הָעִנְיָן דּוֹמֶה לִשְׁאָר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר בְּרָאָם הוּא בְּחָכְמָה, וְהֵם שָׁבִים לְשַׁעֵר* בְּחֵטְא הָאָדָם, כְּמִי שֶׁיָּצָא בַּלַּיְלָה וְיָרַד לְבוֹר, וְיֹאכַל הַמַּאֲכָל בְּלֹא עִתּוֹ, וְשֶׁיִּתְרַפֵּא בְּמַה שֶּׁמַּזִּיק וְהַדּוֹמֶה לָזֶה.

נצחיות הגמול בכתובים
575 וְאַחַר כָּךְ אֹמַר בַּשַּׁעַר* מִן הַכָּתוּב שֶׁהוּא מַתְמִיד לָעַד. תְּחִלָּה (דניאל יב, ב): אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם, וְאָמַר עוֹד (תהלים טז, יא): נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח, וְאָמַר עוֹד (שם מט, כ): עַד נֶצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר. וְכַאֲשֶׁר אָמַר (שם קב, כח): וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ, אָמַר אַחֲרָיו (שם כט): בְּנֵי עֲבָדֶיךָ יִשְׁכּוֹנוּ וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן. וְחִיֵּב בַּמַּאֲמָר הַזֶּה, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהוּא יִתְבָּרַךְ קַיָּם לָעַד לִבְלִי הֶפְסֵק, כֵּן עֲמִידַת הַצַּדִּיקִים מַתְמֶדֶת בְּלִי הֶפְסֵק.

טענת קדמות האדם
576 וְאִם יִטְעֹן טוֹעֵן וְיֹאמַר, כִּשְׁאָר הַכְשָׁרַת* עֲמִידַת הַבְּרוּאִים עִמּוֹ בְּאַחֲרִית הַזְּמַן בְּאֵין תַּכְלִית, יֻכְשַׁר גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיוּ הַבְּרוּאִים עִמּוֹ בִּתְחִלַּת הַזְּמַן בְּאֵין תַּכְלִית? אֲנִי מְבָאֵר הַהֶפְרֵשׁ אֲשֶׁר יֵשׁ בֵּין שְׁנֵי הַדְּבָרִים, וְאֹמַר, כִּי הִיא מִן הַשָּׁוְא שֶׁיִּהְיֶה הַנִּבְרָא לֹא סָר* עִם בּוֹרְאוֹ בְּלֹא תַכְלִית, כִּי כָּל עוֹשֶׂה בְּהֶכְרֵחַ הַדְּבָרִים קוֹדֵם לְמַעֲשֵׂהוּ, אֲבָל כְּשֶׁהוּא מַקְדִּים וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ, בְּכָל יוֹם שֶׁאֲנַחְנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ בְּשִׂכְלֵנוּ יָכוֹל לְקַיְּמוֹ בּוֹ, נִרְאֶה אוֹתוֹ גַּם כֵּן יָכוֹל לְקַיְּמוֹ יוֹם אַחֵר, וְכַאֲשֶׁר יַבְטִיחֵהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ, כֵּן הוּא מַגִּיעַ לוֹ כָּל יוֹם בְּיוֹם וְכָל עֵת בְּעֵת, לֹא יַרְחִיק הַשֵּׂכֶל מִזֶּה מְאוּמָה אֲבָל* מַכְשִׁיר אוֹתוֹ. 577 וְאִם יֹאמַר מַה יִּתְרוֹן בָּעֵת הַהִיא לַבּוֹרֵא עַל הַנִּבְרָא? נֹאמַר, זֶה הַמַּאֲמָר אֵין צָרִיךְ תְּשׁוּבָה, וְאֵיךְ יִדְמֶה הַגּוּף וְהָרוּחַ הַצָּרִיךְ אֶל זְמַן וְאֶל מָקוֹם, הַנֶּהֱנֶה, הַמְצֻוֶּה, וְהַמֻּזְהָר, הַצָּרִיךְ אֶל עֲמִידָה שֶׁיַּעֲמִידֵהוּ, לְמִי שֶׁהִתְעַלָּה מִכָּל הָעִנְיָנִים הָאֵלֶּה וְהַדּוֹמֶה לָזֶה. אֲבָל הוּא לְפָנָיו כְּמִי שֶׁעֵינָיו וְנַפְשׁוֹ תְּלוּיוֹת לְמַה שֶּׁיְּחַדְּשֵׁהוּ לוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ יִכּוֹן.
___________________________
חֶפְצוֹ – רצונו. מְיַחֲלוֹ – מבטיח לו דבר גדול יותר. תְמוּטֶנָה – ייגמרו. בְּאֵין תַּכְלִית – אין סוף. לְהָמִיר – לשנות. שָׁבִים לְשַׁעֵר – הופכים למזיקים כשחוטא האדם, ומשתמש בהם בצורה לא הנכונה. בַּשַּׁעַר – בנושא זה. כִּשְׁאָר הַכְשָׁרַת – כפי יכולת. לֹא סָר – לא עזב. אֲבָל – אלא.


ביאורים
570 -ז- הגמול בעולם הבא יהיה נצחי
ועתה נשוב אל השאלות החמישית והשישית, מדוע שכר הצדיקים וכן עונש הרשעים נצחיים. מכיון שה' מחייב את האדם לעובדו ומענישו אם יתבטל מכך, ראוי שיזרזו לעבודתו בדבר המשכנע ביותר, לפי שאם יזרזו בדבר פחות משכנע, יאמר האדם שנמנע מלעבוד את ה' בגלל שהדבר בו שיכנעו אותו לעובדו לא היה מספיק, אך כשמזרזו בדבר הגדול ביותר, שוב אין לאדם טענה. לכן אם הקב"ה היה מבטיח ששכר העולם הבא ימשך אלף שנים, היו אנשים שהיו טוענים שלא קיימו את המצוות, בגלל שהשכר מצומצם, ואילו היה שכר גדול יותר היו שומרים את המצוות. טענה זו יכולה להטען ביחס לכל שכר קצוב אך כאשר העולם הבא נצחי, מסתלקת טענה זו.
571 אם יטען אדם, שהסבר זה מובן ביחס לשכר, אבל איך יכול להיות שה', שהוא צדיק וחסיד מעניש בעונש נצחי, כיצד איננו חס על האדם?
572 תחילה יש לומר שהטעם לעונש נצחי דומה למה שאמרנו ביחס לשכר הנצחי, אם הבורא היה מעניש למשך זמן מוגבל, היה מקום לטעון שאנשים חטאו משום שלא פחדו מעונש זה, אבל אם העונש היה גדול יותר, לא היו חוטאים. למעשה טענה זו יכולה להאמר ביחס לכל עונש קצוב, לכן הקב"ה מזהיר בעונש נצחי ללא הגבלה, ובכך מסולקת הטענה, שהעונש לא מרתיע מספיק.
573 כמו שבארנו, הקב"ה מאיים על האדם בעונש חמור כי להרתיעו מהחטא, ומכיון שאיים עליו בעונש זה, לא ראוי שיכזב את דבריו. אין לאדם להפנות תלונתו אלא על עצמו ועל מעשיו ולא כלפי הקב"ה ומידת רחמנותו.
574 דבר זה דומה לדברים רבים בעולם שנבראו לתועלת האדם, והוא בבחירתו מקלקל אותם והופך אותם לרע. למשל אדם היוצא מהבית בלילה ונופל, או חופר בור ונופל בו, או אוכל מזון מקולקל ונחלה, או לוקח תרופה מזיקה, הרי הוא מזיק את עצמו, ואל לו להאשים את הקב"ה בכך. כך גם ביחס לגמול, הקב"ה קבע עונש חמור לטובתו של האדם, כדי למונעו מן החטא, שלא יעשה חשבון של גודל העונש מול ההנאה מהחטא, כאשר האדם בוחר לחטוא הוא מביא את הרעה על עצמו בבחירתו.
575 בפסוקים רבים בתורה מבוארים השכר והעונש הנצחיים. דניאל (יב, ב) אומר: "אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם", ונאמר בתהילים (טז, יא): "נעימות בימינך נצח", וכן נאמר שם (מט, כ): "עד נצח לא יראו אור", וכן נאמר עוד בתהילים (קב, כח): "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו", ולאחר מכן נאמר (שם כט): "בני עבדיך ישכונו וזרעם לפניך יכון", היינו כשם שהקב"ה נצחי, כך הצדיקים ישכנו לפניו לנצח.
576 כיון שאמרנו שהשכר בעולם הבא נצחי, לכאורה זה מחייב אותנו לומר שהאדם קדמון ללא התחלה [על פי שיטת רבנו (מאמר א פרק ד) שכל דבר נצחי הוא גם קדמון] אולם לא ניתן לומר דבר זה, מפני שהאדם נברא, ולכל נברא יש בורא שקדם לו, אלא שכמו שהבורא מחייה את האדם עכשיו, כך יחיה אותו בעתיד, אך אין זה אומר שהוא קדמון ונצחי התלוי רק בעצמו, כי רק הקב"ה קדמון.
577 אם נשאל, בזמן השכר, כשקיום האדם יהיה נצחי, מה יתרון הבורא על הנברא? תשובת שאלה זו פשוטה, שהרי הבדל גדול ביניהם, שכן האדם נברא עם גוף, וגוף צריך תנאים מסוימים כדי להתקיים, כגון: זמן, מקום, הנאה, מצוות, עבירות וכו', ואילו הקב"ה אינו צריך דבר, כיון שהוא מעל הטבע. ועוד, קיום האדם תלוי בבורא המחדש את קיומו וכוחותיו, כמו שנאמר (תהילים קב, כט): "וזרעם לפניך יכון".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il