ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- משנה וגמרא
- תלמוד בבלי
- מכות
• משנה "כיצד העדים נעשים... אלא לוקה ארבעים".
• למסקנה, התנא קאי על "כל הזוממין מקדימין לאותה מיתה, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה – שאין מקדימין לאותה מיתה, אלא למיתה אחרת. ויש עדים זוממין אחרים, שאין עושין בהן דין הזמה כל עיקר – אלא מלקות ארבעים. כיצד? מעידין אנו באיש פלוני, שהוא בן גרושה או בן חלוצה – אין אומרים: יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו; אלא – לוקה את הארבעים".
• מנהני מילי שאין עושין דין כאשר זמם, כאשר העידו שהוא בן גרושה או חלוצה?
רבי יהושע בן לוי: "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם" – לו ולא לזרעו (וליפסלוהו לדידיה ולא ליפסלו לזרעיה? בעינן "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת" – וליכא).
בר פדא: קל וחומר: ומה המחלל – אינו מתחלל, הבא לחלל ולא חילל – אינו דין שלא יתחלל?! ולמסקנה: דחינו את בר פדא, ומחוורתא כריב"ל.
• מנהני מילי שאין עושין דין כאשר זמם, כאשר העידו שאיש פלוני שהוא חייב גלות?
ר"ל: "הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים" – הוא ולא זוממין.
ר' יוחנן: קל וחומר: ומה הוא - שעשה מעשה במזיד - אינו גולה, הן - שלא עשו מעשה במזיד - אינו דין שלא יגלו?! ולמסקנה: דחינו את ר' יוחנן, ומחוורתא כדר"ל.
• עולא: רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה, מנין? דכתיב: "וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע: וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע". משום "והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע" – "והיה אם בן הכות הרשע"?! אלא - עדים שהרשיעו את הצדיק, ואתו עדים אחריני, והצדיקו את הצדיק דמעיקרא, ושוינהו להני רשעים – "והיה אם בן הכות הרשע" (ותיפוק ליה מ"לֹא תַעֲנֶה"? משום דהוי לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו).
• ת"ר: ד' דברים נאמרו בעדים זוממין - אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה; ואין גולין לערי מקלט; ואין משלמין את הכופר, ואין נמכרין בעבד עברי. משום ר"ע אמרו: אף אין משלמין ע"פ עצמן.
• "ואין משלמין את הכופר" - שכן קסברי: כופרא כפרה, והני - לאו בני כפרה נינהו. (תניא: "'וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ' - דמי ניזק. רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: דמי מזיק". והסביר רב פפא מחלוקתם, דכולי עלמא קסברי: כופרא כפרה; וקא מיפלגי: ת"ק סבר: בדניזק שיימינן; ר' ישמעאל סבר: בדמזיק שיימינן. והטעם דרבנן: נאמר "השתה" למטה, ונאמר "השתה" למעלה - מה להלן בדניזק, אף כאן בדניזק).
"ואין נמכרין בעבד עברי":
רב המנונא: ה"מ - היכא דאית ליה, או לדידיה, או לדידהו; אבל היכא דלית ליה, לא לדידיה, ולא לדידהו - מזדבני.
רבא – "וְנִמְכַּר בִּגְנֵבָתוֹ" – בגנבתו ולא בזממו.
"משום ר"ע אמרו אף אין משלמין ע"פ עצמן":
והטעם, דקסבר ר"ע: קנסא הוא, וקנס אין משלם ע"פ עצמו (ראיה לכך, רבה: תדע, שהרי לא עשו מעשה - ונהרגים ומשלמין. וכן אמר רב נחמן: תדע, שהרי ממון ביד בעלים ומשלמים).
דף ג
• רב: עד זומם - משלם לפי חלקו. מאי משלם לפי חלקו? מדובר באומר "העדנו והוזמנו בב"ד פלוני וחוייבנו ממון". ס"ד אמינא: כיון דלחבריה לא מצי מחייב ליה, איהו נמי לא מיחייב - קמ"ל.
• משנה "מעידין אנו את איש ... יירשנה בעלה".
• כיצד שמין?
רב חסדא: בבעל.
רב נתן בר אושעיא: באשה.
רב פפא: באשה ובכתובתה.
• משנה "מעידין אנו באיש פלוני... מכאן ועד עשר שנים".
• לישנא ראשונה: שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים – שביעית משמטתו. ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה "לֹא יִגֹּשׂ" - סוף אתי לידי "לֹא יִגֹּשׂ" (ואין קושי מהמשנה, שכן היא מדברת במלווה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, ותנן: "המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד – אין משמיטין").
לישנא שניה: שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים – אין שביעית משמטתו. ואע"ג דאתי לידי "לֹא יִגֹּשׂ" - השתא מיהא לא קרינן ביה "לֹא יִגֹּשׂ" (ואין ראיה מהמשנה, שכן היא מדברת במלווה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, דאין משמיטין – דתנן: "המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לב"ד – אין משמיטין").
• אליבא דשמואל יוצא כך:
בשביעית:
א. האומר לחבירו: "ע"מ שלא תשמטני שביעית" – שביעית משמטת.
ב. האומר לחבירו: "ע"מ שלא תשמטני בשביעית" – אין שביעית משמטת.
באונאה:
א. האומר לחבירו "על מנת שאין לך עלי אונאה" – אין לו עליו אונאה.
ב. האומר לחבירו "על מנת שאין בו אונאה" – יש בו אונאה.
• תניא: המלוה את חבירו סתם - אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה. מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום? כתוב: "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה" – ממשמע שנאמר: "קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע", איני יודע שהיא "שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה"? אלא מה תלמוד לומר: "שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה"? לומר לך: יש שמטה אחרת שהיא כזו, ואיזו זו? המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דאמר מר: שלשים יום בשנה חשוב שנה.
• אמרות של רב:
א. הפותח בית הצואר בשבת – חייב חטאת (וההבדל בין זה למגופת חבית שמותר - שכן בית צוואר זה חבור, וזה אינו חבור).
ב. שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב של יין, ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה – לא פסלוהו (ושונה ממי צבע, דתנן: "ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין". שכן התם - מיא דצבעא מקרי, הכא - חמרא מזיגא מקרי).
דף ד
• תנן: "שלשת לוגין מים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב יין, ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה – לא פסלוהו; וכן ג' לוגין מים חסר קורטוב, שנפל לתוכן קורטוב חלב, ומראיהן כמראה מים, ונפלו למקוה – לא פסלוהו. ר' יוחנן בן נורי: הכל הולך אחר המראה.
לפי רבא – פשיטא ליה דרב כר' יוחנן בן נורי בלבד.
לפי רב פפא – מיבעיא ליה, דבעי:
רב תני 'חסר קורטוב' ברישא, אבל שלשה לוגין לתנא קמא – פסלי, ואתא ר' יוחנן למימר: הכל הולך אחר המראה, ורב אומר כר' יוחנן בן נורי -
או, דלמא רב לא תני 'חסר קורטוב' ברישא, ור' יוחנן בן נורי, כי פליג - אסיפא הוא דפליג, ורב דאמר כדברי הכל?
לפי רב יוסף – רב לא תני 'חסר קורטוב' ברישא, ורבי יוחנן אסיפא פליג, ורב דאמר כדברי הכל.
• רב: חבית מליאה מים שנפלה לים הגדול, הטובל שם – לא עלתה לו טבילה; חיישינן לשלשה לוגין שלא יהו במקום אחד. ודוקא לים הגדול - דקאי וקיימא; אבל נהרא בעלמא - לא.
• משנה "מעידין אנו באיש פלוני... אין לוקין אלא ארבעים".
• הטעמים:
ת"ק: "כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ" כתיב. משום רשעה אחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות.
רבי מאיר: עולא – גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע - לוקה ומשלם, אף כל - לוקה ומשלם; וסבר לה כר' עקיבא, דאמר: עדים זוממין - קנסא הוא.
איכא דמתני להא דעולא אהא דתניא: "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" - בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת, לומר: שאין לוקין עליו - דברי ר' יהודה. ר' עקיבא: לא מן השם הוא זה; אלא, משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו". מכלל דר' יהודה סבר: לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו. מנא ליה? עולא: גמר ממוציא שם רע, מה מוציא שם רע, לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו; אף כל, לאו שאין בו מעשה - לוקין עליו (ולמסקנה, הגמרא לומדת מהצד השוה שיש בעדים זוממים ובמוציא שם רע, שהוא – לאו שאין בו מעשה, ולוקין עליו, אף כל, לאו שאין בו מעשה לוקין. ורבי יהודה לא סבר לה כרבי עקיבא; וגם לפיו – צד חמור לא פריך).
• אזהרה לעדים זוממין מנין?
רבנן: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר".
רבי מאיר: "וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד" (ורבנן דורשים פס' זה להכרזה. ורבי מאיר, הכרזה מ"יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ" נפקא).
דף ה
• משנה "משלשין בממון... לוקה ארבעים".
• מנין?
אביי: נאמר "רשע" בחייבי מלקיות, ונאמר "רשע" בחייבי מיתות ב"ד - מה להלן אין מיתה למחצה, אף כאן אין מלקות למחצה.
רבא: בעינן "כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" וליכא (וממון מצטרף, מלקות לא מצטרף).
• משנה "אין העדים נעשים זוממין... כת הראשונה בלבד".
• מנין?
רב אדא: "וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה" – עד שתשקר גופה של עדות.
דבי ר' ישמעאל: "לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה" – עד שתסרה גופה של עדות.
• רבא:
א. באו שנים ואמרו: "במזרח בירה הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "והלא במערב בירה עמנו הייתם" – חזינן: אי כדקיימי במערב בירה, מיחזא חזו למזרח בירה - אין אלו זוממין; ואם לאו - הרי אלו זוממין (דמהו דתימא: ליחוש לנהורא בריא - קמשמע לן).
ב. באו שנים ואמרו: "בסורא בצפרא בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "בפניא בחד בשבתא עמנו הייתם בנהרדעא" – חזינן: אי מצפרא לפניא, מצי אזיל מסורא לנהרדעא - לא הוו זוממין; ואי לאו - הוו זוממין (דמהו דתימא: ליחוש לגמלא פרחא, קמ"ל).
ג. באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש", ובאו שנים ואמרו: "עמנו הייתם בחד בשבתא, אלא בתרי בשבתא הרג פלוני את הנפש", ולא עוד, אלא אפי' אמרו: "ערב שבת הרג פלוני את הנפש" – נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי - גברא לאו בר קטלא הוא.
ד. באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא נגמר דינו של פלוני", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בערב שבת נגמר דינו של פלוני", ולא עוד, אלא אפי' אמרו: "בתרי בשבתא נגמר דינו של פלוני" – אין אלו נהרגין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא בר קטלא הוא.
ה. באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר" - משלמין, ולא עוד, אלא אפילו אמרו: "בערב שבת גנב וטבח ומכר" – משלמין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא לאו בר תשלומין הוא.
ו. באו שנים ואמרו: "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ובאו שנים ואמרו: "בחד בשבתא עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו", ולא עוד, אלא אפי' אמרו: "בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובתרי בשבתא נגמר דינו" – אין משלמין, דבעידנא דקא מסהדי – גברא בר תשלומין הוא.
• מעשה עם ההיא איתתא דאתאי סהדי ואישתקור, אייתי סהדי ואישתקור, אזלה אייתי סהדי אחריני דלא אישתקור:
ריש לקיש: הוחזקה זו.
ר' אלעזר: אם היא הוחזקה, כל ישראל מי הוחזקו?
• משנה "אין העדים זוממין... שיגמר הדין".
• בריבי: לא הרגו – נהרגין, הרגו – אין נהרגין.
• אין עונשין מן הדין, דתניא: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ" – אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אמו ובת אביו מנין? ת"ל: "עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה", עד שלא יאמר יש לי בדין: אם ענש על בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן! הא למדת, שאין עונשין מן הדין".
• עונש שמענו, אזהרה מנין? תלמוד לומר: "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ" – אין לי אלא בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו, בת אביו ובת אמו מנין? תלמוד לומר: "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִוא", עד שלא יאמר יש לי מן הדין: מה אם הוזהר על בת אמו שלא בת אביו ובת אביו שלא בת אמו, בת אביו ובת אמו לא כל שכן! הא למדת, שאין מזהירין מן הדין".
• חייבי מלקיות מנין? תלמוד לומר: "רשע" "רשע". חייבי גליות מנין? אתיא "רוצח" "רוצח".
• תניא: אמר רבי יהודה בן טבאי: "אראה בנחמה, אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון". אמר לו שמעון בן שטח: "אראה בנחמה, אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואין לוקין עד שיזומו שניהם". מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי, שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח. וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע, וכסבורין העם לומר: קולו של הרוג, אמר: "קולי שלי הוא, תדעו, למחר הוא מת אין קולו נשמע" (רב אחא בריה דרבא: דלמא בדינא קם בהדיה, אי נמי פיוסי פייסיה!).
דף ו
• משנה "על פי שנים עדים או... שהרג את הנפש"
• רבא: והוא שהעידו כולם בתוך כדי דיבור, דהיינו – שכל אחד ואחד בתוך כדי דיבור של חבירו.
• רבא: "יָקוּם דָּבָר" – במקיימי דבר הכתוב מדבר.
• "מה יעשו שני אחים...":
היכי אמרינן להו? הכי אמרינן להו: "למיחזי אתיתו, או לאסהודי אתיתו"? אי אמרי דלאסהודי אתו, נמצא אחד מהן קרוב או פסול – עדותן בטלה. אי אמרי: למיחזי אתו – מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש.
• הלכה כמי?
שמואל: הלכה כר' יוסי.
רב נחמן: הלכה כרבי.
• משנה "היו שנים רואין אותו... שומעת מפי התורגמן".
• רב: מנין לעדות מיוחדת שהיא פסולה? שנאמר: "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד ". מאי אחד? אילימא: עד אחד ממש - מרישא שמעינן לה: "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים"! אלא, מאי "אחד"? אחד אחד.
• רבא: אם היו רואין את המתרה, או המתרה רואה אותן - מצטרפין. ואמר רבא: מתרה שאמרו - אפילו מפי עצמו, ואפילו מפי השד.
• נסיון של רב נחמן לומר שעדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, שכן כתוב: "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד". בדיני נפשות הוא דאין כשירה; אבל בדיני ממונות – כשירה. אך הגמרא נשארת בקשיא.
• תניא: רבי יוסי בר יהודה: חבר אין צריך התראה, לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד.
• "דבר אחר: 'על פי שנים עדים' – שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן":
הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא, אוקי רבא תורגמן בינייהו. שכן רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי, ואהדורי הוא דלא הוה ידע.
• אילעא וטוביה קריביה דערבא הוה. סבר רב פפא למימר: גבי לוה ומלוה רחיקי נינהו. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: אי לית ליה ללוה, לאו בתר ערבא אזיל מלוה?
דף ז
• משנה "מי שנגמר דינו... מרבין שופכי דמים בישראל".
• תניא: רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח: ברח מארץ לחוצה לארץ – אין סותרין את דינו. מחוצה לארץ לארץ – סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל.
• "סנהדרין נוהגת...":
מניין? דתנו רבנן: "וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם" – למדנו לסנהדרין, שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ. א"כ, מה תלמוד לומר: "בִּשְׁעָרֶיךָ"? בשעריך - אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך, ובכל עיר ועיר; ובחו"ל - אתה מושיב בכל פלך ופלך, ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר.
• בעיה: 'אחת לשבעים שנה' - נקראת חבלנית, או דלמא: אורח ארעא היא? תיקו.
• "רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו...":
היכי הוו עבדי?
ראיתם טריפה הרג? שלם הרג? והוסיף רב אשי: אם תמצא לומר: שלם הוה - דלמא במקום סייף נקב הוה? (בבועל את הערוה, היכי הוו עבדי? ראיתם כמכחול בשפופרת? ורבנן היכי דיינו? כשמואל, דאמר: "וּבַמְנָאֲפִים" – משיראו כמנאפים.
איך עושים קידוש?
כאב הגלות ותקוות הגאולה
למה ללמוד גמרא?
איך ללמוד אמונה?
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך מותר להכין קפה בשבת?
למה הכל אסור בתשעה באב?!
איך נהנים כשעובדים קשה?
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
מדוע פורים גדול מכיפורים?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
