בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • ענייני דיומא
לחץ להקדשת שיעור זה
י"ג אייר התשע"ו

מעלותיה של ארץ ישראל – ספר הכוזרי

undefined

בשביל הנשמה

י"ג אייר התשע"ו
4 דק' קריאה
ספר הכוזרי מאמר שני כ"ג – כ"ד

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כג אָמַר הַכּוּזָרִי: אִם כֵּן אַתָּה מִתְרַשֵּׁל בְּחוֹבַת תּוֹרָתְךָ, שֶׁאֵין אַתָּה שָׂם פְּעָמֶיךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְתַעֲשֵׂהוּ בֵּית חַיֶּיךָ וּמוֹתְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ", וְתַאֲמִין כִּי הַשְּׁכִינָה חוֹזֶרֶת אֵלֶיהָ. וְאִלּוּ לֹא הָיְתָה לָהּ מַעֲלָה אֶלָּא הַתְמָדַת הַשְּׁכִינָה בָּהּ בְּמֶשֶׁך תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה, הָיְתָה לַנְּפָשׁוֹת מְנוּחָה וְהִזְדַּכְּכוּת בָּהּ, כַּאֲשֶׁר יֶאֱרַע לָנוּ בִּמְקוֹמוֹת הַחֲסִידִים וְהַנְּבִיאִים, קַל וָחֹמֶר בָּהּ, שֶׁהִיא שַׁעַר הַשָּׁמַיִם. וּכְבָר הִסְכִּימוּ הָאֻמּוֹת עַל זֶה, הַנּוֹצְרִים אוֹמְרִים שֶׁהַנְּפָשׁוֹת נִקְבָּצוֹת אֵלֶיהָ וּמִמֶּנָּה מַעֲלִים אוֹתָן אֶל הַשָּׁמַיִם, וְהַמֻּסְלְמִים אוֹמְרִים כִּי הִיא מְקוֹם הָעֲלִיָּה, וּמִשָּׁם הָעֳלוּ הַנְּבִיאִים אֶל הַשָּׁמַיִם, וְשֶׁהִיא מְקוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וְהִיא לַכֹּל מָקוֹם שֶׁפּוֹנִים אֵלָיו בִּתְפִלָּה וְחוֹגְגִים אֵלָיו. וְהִנֵּה הִשְׁתַּחֲוָיָתְךָ וּכְרִיעָתְךָ נֶגְדָּהּ אוֹ צְבִיעוּת אוֹ עֲבוֹדָה בְּלִי כַּוָּנָה. וּכְבָר הָיוּ אֲבוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנִים בּוֹחֲרִים לָדוּר בָּהּ יוֹתֵר מִמְּקוֹמוֹת מוֹלַדְתָּם, וּבוֹחֲרִים הַגֵּרוּת בָּהּ יוֹתֵר מֵהָאֶזְרָחוּת בִּמְקוֹמוֹתָם. זֶה אַף שֶׁלֹּא שָׁכְנָה בָּהּ אָז שְׁכִינָה גְּלוּיָה, אֶלָּא הָיְתָה מְלֵאָה זוּהֲמָה וַעֲבוֹדַת אֱלִילִים, וְהֵם לֹא יִחֲלוּ אֶלָּא לִדְבֹּק בָּהּ, וְלֹא יָצְאוּ מִמֶּנָּה בְּעִתּוֹת הַיֹּקֶר וְהָרָעָב אֶלָּא בְּצִוּוּי מֵאֵת ה', וְאַחַר כָּך הָיוּ מִשְׁתּוֹקְקִים שֶׁיִּשְּׂאוּ עַצְמוֹתֵיהֶם אֵלֶיהָ.
כד אָמַר הֶחָבֵר: הוֹכַחְתַּנִי מֶלֶך כּוּזָר, וְהַחֵטְא הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת יִעוּד ה' בְּבַיִת שֵׁנִי, בְּאָמְרוֹ "רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן" וְגוֹ', שֶׁהֲרֵי כְּבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָשׁוּב אֵלֶיהָ כְּבָרִאשׁוֹנָה אִלּוּ נַעֲנוּ כֻּלָּם לַעֲלוֹת בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל נַעֲנוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּבָבֶל, מְרֻצִּים בֶּחָסוּת וּבָעַבְדוּת וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וּמִמַּעֲמָדָם. וְאוּלַי עֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה בְּדֶרֶך חִידָה: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", כִּנָּה אֵת הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְאֵת הִשָּׁאֵר הַנְּבוּאָה בֵּינֵיהֶם בְּעֵרוּת הַלֵּב. "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", קְרִיאַת ה' לָהֶם לָשׁוּב. "שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל", כִּנּוּי לַשְּׁכִינָה הַיּוֹצֵאת מִצֵּל הַמִּקְדָּשׁ, וְאָמַר: "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי", כִּנּוּי לְעַצְלוּתָם מֵהֵעָנוֹת לָשׁוּב. וְאָמַר: "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר", עַל הַפְצָרַת עֶזְרָא וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם בָּהֶם, עַד שֶׁנַּעֲנוּ קְצָתָם הֵעָנוּת שֶׁאֵינָה מַסְפֶּקֶת, וְנִתַּן לָהֶם כְּפִי כַּוָּנַת לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ עוֹלֶה בְּיַד אִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט מְעַט וְאִם הַרְבֵּה הַרְבֵּה. וְאִלּוּ הָיִינוּ מִזְדַּמְּנִים לִקְרַאת אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּלֵב שָׁלֵם, הָיִינוּ נֶעֱזָרִים מִמֶּנּוּ כְּמַה שֶּׁנֶּעֶזְרוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. וְאֵין דִּבּוּרֵנוּ "הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ", וְ"הִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדוֹם רַגְלָיו", וְ"הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן", וְזוּלַת זֶה, אֶלָּא כְּצִפְצוּף הַזַּרְזִיר וְהַתֻּכִּי, אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מַה שֶּׁאָנוּ אוֹמְרִים בָּזֶה וּבְזוּלָתוֹ, כַּאֲשֶׁר אָמַרְתָּ נְגִיד כּוּזָר.

___________________________
שם פעמיך – הולך. אבותיכם הראשונים – האבות. הוכחתני – אני מקבל את התוכחה. החטא הזה – שלא עולים לארץ ישראל. היוצאת מצל המקדש – הנמצאת מחוץ למקדש ללא מחסה וצל. הענינים מקצרים מפני קצורם – השראת השכינה בבית שני הייתה בצמצום מפני שההתעוררות שלנו הייתה מצומצמת. הזדמנותו – הכנתו והשתדלותו. צפצוף הזרזיר – דיבור בלא כוונה.

ביאורים

ארץ ישראל אמנם מיועדת אך ורק לעם ישראל, אבל אין כאן מטרה לאומית מצומצמת, אלא מטרה אוניברסאלית של תיקון עולם. ישנה הקבלה בין חלוקת האנושות לעמים לבין חלוקת העולם לארצות, כאשר במרכז האנושות ניצב עם ישראל, ובמרכז העולם ניצבת ארץ ישראל. עם ה' וארץ ה' אינם יחידה נבדלת, אלא חלק בלתי נפרד מהעולם כולו, וזהו החלק המרכזי והמובחר שמורה את דרך הישר לכולם. 'ארץ ישראל לעם ישראל', זהו אינטרס כלל אנושי, ולא אינטרס צר של קבוצה מצומצמת. המציאות של האדם בעולם נתונה במסגרת כפולה של שני מרכיבים: מקום וזמן ['עולם, נפש, שנה', מאמר ד פסקה כה]. החבר עסק באדם – עם ה', ובמקום – ארץ ה', וכעת הוא מוסיף את הזמן – מועדי ה'. התרכובת של שלושת המימדים האלוהיים יחד, מייצרת את העוצמה הרוחנית הגבוהה ביותר. הזמן והמקום אינם שני מרכיבים נפרדים שרק מייצרים שלימות עם האדם. בין הזמן והמקום האלוהיים ישנה תלות, שקובעת אחדות מלאה ביניהם: המקום תלוי בזמן (הקרקע שובתת בשמיטה וחוזרת לבעליה ביובל), והזמן תלוי במקום (השבת והמועדים נקבעים לפי מחזור השמש היומי שבארץ ישראל).
כיוון שהשמש זורחת במזרח, מסתבר לקבוע את הקצה המזרחי של היישוב כנקודת ההתחלה של היום. בעבר, קודם גילויה של אמריקה, סברו שהעולם מחולק לרצף של יבשות וימים: מצד אחד רצף יבשתי, מהקצה המזרחי של אסיה ועד הקצה המערבי של אירופה ואפריקה, ומצד שני רצף ימי במקביל. הקצה המזרחי של היישוב לפי זה הוא ארץ סין, ולכן מבחינה טבעית שם מתחיל היום. החבר מחדש, שמבחינה רוחנית ארץ ישראל היא תחילת היום, ולכן הזמן ההלכתי (שבתות ומועדים) מתחיל לחול בעולם בראשונה מארץ ישראל. גם בפועל, השבת נקבעה לראשונה בארץ ישראל על ידי אדם הראשון שגר בה, וקרא שמות לימים. גם הציווי על השבת נאמר לראשונה בארץ ישראל, באלוש ובהר סיני הכלולים בגבולות הארץ כדלעיל.

הרחבות
1. סמיכות סוגיית הזמן לסוגיית המקום
ריה"ל מסמיך כאן את סוגיית המקום, שבה הוא מסביר על קדושת ארץ ישראל ובית המקדש, לסוגיית הזמן, שבה הוא מסביר על קדושת הזמנים ובתוכם השבת. הזמן והמקום הם שניים משלושת מרכיבי המציאות. חלוקה זו מופיעה כבר בספר יצירה , שם כתוב: " עדים נאמנים, עולם ונפש ושנה" [ספר יצירה ב, ו]. לספר יצירה גרסאות וחלוקות רבות. המקור מתאים לפירוש ספר יצירה לרס"ג, מהדורת הרב קאפח]. ' עולם ', הינו מימד המציאות, מימד המקום, כל הדברים הקיימים שבידינו כדי לחוש בהם. ' שנה ', היא מימד הזמן שמעניק משמעות ומסדר את חיינו. ' נפש ', היא החיות הכללית ששיאה האדם, והיא המרכיב השלישי של המציאות. הרעיון שעומד בבסיס הסמיכות הזו הוא אחדות המציאות בכל שלושת רבדי ההופעה שלה. השורש (נפש), היציאה אל הפועל (זמן) והתכלית (עולם).
בנוסף, שכלנו שיודע לחשוב רק במושגים מוגבלים של זמן ומקום, לא יכול לתפוס את האלוהים כיוון שאינו גובל לא במקום ('מלא כל הארץ כבודו') ולא בזמן ('אני ראשון ואני אחרון'). זוהי גם לשון הפתח אליהו: " לית מחשבה תפיסא בך כלל" [תיקוני זוהר הקדמה דף י"ז].

שאלות לדיון

מדוע יש משמעות למקום שממנו התחילה השבת?
מדוע החכמות המסופקות התחזקו דווקא אחר סוף הנבואה?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il