ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- הלכה מחשבה ומוסר
- לימוד יומי באמונה
- גבורות השם
וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר: כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, דְּמַשְׁמַע לְשׁוֹן שְׁאֵלָה, שֶׁדַּוְקָא אָיְירֵי בְּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כָּל הַמִּצְוָה וְאֵלָיו יֵשׁ לְהָשִׁיב, הַיְנוּ שֶׁקֹּדֶם לְהָשִׁיב לוֹ, מִמַּה שֶּׁיְּסַפְּרוּ חֲכָמִים עַצְמָם, דְּהָכִי אָמְרִינַן בְּפֶרֶק עַרְבֵי פְסָחִים (קטז, א): חָכָם, בְּנוֹ שׁוֹאֲלוֹ, וְאִם אֵינוֹ חָכָם, אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ, וְאִם לָאו, שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ. וַאֲפִלּוּ שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁיּוֹדְעִין בְּהִלְכוֹת פֶּסַח שׁוֹאֲלִין זֶה לָזֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה, עַד כָּאן. הֲרֵי כִּי שְׁאִילַת בְּנוֹ יוֹתֵר עָדִיף, כִּי כָּל אֲשֶׁר בָּא סִפּוּר יְצִיאַת מִצְרַיִם לְפַרְסֵם נִפְלָאוֹת וְנִסִּים שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר עָדִיף, וּלְכָךְ לִבְנוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הַמִּצְוָה לְגַמְרֵי יוֹתֵר מִצְוָה, שֶׁהוּא פִּרְסוּם אֵלָיו יוֹתֵר, לְכָךְ יֵשׁ לְהוֹדִיעַ כָּל הַדְּבָרִים* אֲשֶׁר שַׁיָּכִים לַיְצִיאָה. אֲבָל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁכְּבָר יוֹדְעִים עִנְיַן הַפֶּסַח, אֵין כָּל כָּךְ פִּרְסוּם, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר יָדְעוּ כָּל עִנְיַן הַפֶּסַח. וּמִכָּל מָקוֹם גַּם כֵּן הֵם צְרִיכִים לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, כְּדֵי שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁיָּדַע הַמִּצְוָה מִצְוָה לְסַפֵּר וּלְדַבֵּר מִזֶּה בַּפֶּה, שֶׁזֶּה פִּרְסוּם יוֹתֵר, לְכָךְ יֵשׁ לוֹ לִשְׁאֹל מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה וכו'.
גם תלמידי חכמים מצווים מן התורה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר
וְהַשְׁתָּא, בַּקְּרָא שֶׁלָּמַדְנוּ, שֶׁיֵּשׁ לְהָשִׁיב לַבֵּן הֶחָכָם, וְהַיְנוּ בַּקְּרָא שֶׁל וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר (דברים ו, כ), נִלְמֹד גַּם כֵּן כִּי שְׁנֵי חֲכָמִים, אוֹ כָּל חָכָם, חַיָּב לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, אֲפִלּוּ הוּא תַּלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה. וְאֵין זֶה אַסְמַכְתָּא*, רַק גִּלּוּי מִלְּתָא* לְלַמֵּד, דִּקְרָא שֶׁל כִּי יִשְׁאָלְךָ לָאו דַּוְקָא בַּבֵּן אָיְירֵי, רַק כָּל חָכָם נַמִי חַיָּב לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם. וּבְוַדַּאי קְרָא דְּיִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר, אָיְירֵי בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת, כְּמוֹ קְרָא שֶׁל וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא בַּעֲבוּר זֶה (שמות יג, ח), דְּאָיְירֵי בְּלֵיל חַג הַמַּצּוֹת, שֶׁחַיָּב לְהַגִּיד לִבְנוֹ יְצִיאַת מִצְרַיִם. וְכָךְ הוּא בְּעַצְמוֹ חַיָּב לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם, אֲפִלּוּ הוּא תַּלְמִיד חָכָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ לְמַעְלָה.
גבורות השם (75)
בשביל הנשמה
4 - פרק ב' חלק ב'
5 - פרק ב' חלק ג'
6 - פרק ג' חלק א'
טען עוד
____________________________
מה שנאמר בפסוק: כי ישאלך, ומשמע מזה שמדובר דווקא במי שאינו יודע ולכן שואל, אין זו הכוונה, אלא הכוונה לסדרי עדיפויות, שכאשר הבן שואל יש להשיב לו תחילה ורק אחר כך יש לספר למי שיודע. כך דרשו חכמים בפרק ערבי פסחים: חכם, בנו שואלו, ואם אין הבן חכם כדי לשאול, אשתו שואלתו. ואם אין אשתו שואלתו, שואל את עצמו. ואפילו שני תלמידי חכמים שיודעים את הלכות הפסח, שואלים זה את זה מה נשתנה. הרי ששאלת בנו היא דרגת העדיפות העליונה, כי ענינו של סיפור יציאת מצרים הוא פרסום הניסים והנפלאות שעשה לנו הקב"ה, לכן יש עדיפות לספר לבן שאינו יודע לשאול כי אצלו הפרסום גדול, ואילו לתלמידי חכמים, שכבר יודעים כל עניני הפסח, אין כל כך פרסום. מכל מקום גם הם צריכים לספר ביציאת מצרים, כי אף שהם יודעים את כל הדברים, צריך לומר את הדברים בפה, כי בזה יש פרסום יותר מאשר בידיעה הכמוסה אצל האדם, לכן יש מצווה לומר מה נשתנה וכו'.
מעתה מהפסוק: והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, אנו למדים לא רק את הצווי לספר לבן החכם, אלא גם ששני תלמידי חכמים, או אפילו חכם היושב לבדו, חייבים לספר ביציאת מצרים. פסוק זה אינו אסמכתא, אלא הוא מגלה שיש חובת הסיפור לא רק לבנים, אלא לכל חכם. פסוק זה מדבר בליל חמישה עשר בניסן, כמו הפסוק: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי, שבוודאי עוסק בליל חמישה עשר. וכשם שחייב לספר לבנו בלילה זה, כך חייב לספר לעצמו, אפילו אם הוא תלמיד חכם, כמו שהתבאר.
ואף שבמכילתא נאמר שחייבים לעסוק בהלכות הפסח ולא נאמר לספר ביציאת מצרים, אין בזה קושיה, כי גם הלכות הפסח הם סיפור יציאת מצרים, שהרי מה שאומרים: פסח זה שאנו אוכלים, וכן: מצה זו או מרור זה וכו' הם הלכות פסח, והם סיפור יציאת מצרים. ועוד יתבאר עניין זה בפרק נז כשנבאר: חכם מה הוא אומר, עיין שם.
[ כָּל הַדְּבָרִים – כל פרטי ענין יציאת מצרים. אַסְמַכְתָּא – דרך רמז בלבד. רַק גִּלּוּי מִלְּתָא – אלא גילוי מפורש של הדבר. רַק – אלא.]
ביאורים
בלימודנו אתמול הסביר המהר"ל שמצוות סיפור יציאת מצרים בליל הסדר לכל אדם נלמדת מהפסוק: "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר". מדוע אם-כן התורה ציינה שסיפור יציאת מצרים הוא למי ששואל, כלומר – שהוא לא יודע?
המהר"ל מסביר שהסיבה לכך היא שיש לתת עדיפות למי שאינו יודע על פני מי שיודע, כיוון שבכך יש יותר פרסום לנִסי יציאת מצרים. חשוב להבהיר – כשהמהר"ל מדבר על פרסום, הוא אינו מתכוון להפצת מידע בציבור. הרי גם כאשר חכם נמצא לבדו ואין אדם אחר שומע אותו, יש עליו מצווה לשאול מה נשתנה ולספר יציאת מצרים בפיו, כיוון שיש בכך יותר פרסום. כנראה, לפי המהר"ל, שפרסום כוונתו הטמעה והפנמה .
כאשר אדם נתקל במידע שהוא אינו מכיר, הוא מתפעל מכך וחווה אותו בצורה חזקה יותר. לכן יש עדיפות לספר את סיפור יציאת מצרים למי שאינו מכיר את הסיפור, כי יש בכך יותר פרסום לנס והטמעה של חוויית יציאת מצרים, מאשר מי שכבר מכיר את הסיפור ואינו מתפעל כל-כך.
מהסברו של המהר"ל אפשר ללמוד חידוש נפלא – גם לאדם כזה שאינו מכיר את סיפור יציאת מצרים אנו מצֻווים לספר – לא כדי להעביר אינפורמציה , אלא כדי להעמיק את החוויה של יציאת מצרים . אפשר היה לחשוב שאף-על-פי שגם החכמים מצֻווים ביציאת מצרים, יש במצווה זו שני רבדים – רובד אחד הוא עצם המידע והסיפור על יציאת מצרים, ואחריו מגיע הרובד השני, שמטרתו העמקת החוויה של יציאת מצרים והחיבור אליה. המהר"ל מסביר שאין הדבר כן. גם כאשר אדם אינו מכיר את המידע והסיפור של יציאת מצרים, המטרה שלנו היא לא להעביר אינפורמציה אלא חוויה, חיבור. הפסוק "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר" מגלה לנו מהי מהות המצווה, הן לבנים והן לחכמים: עצם סיפור היציאה, הדיבור על כך וצריבת חוויית הנִסים והנפלאות בנפש.
המהר"ל מסיים בכך שלא רק סיפור יציאת מצרים מטרתו להעביר חוויה נפשית, אלא אפילו הלכות הפסח מעבירות חוויה נפשית של חירות. מעניין שגם פרק זה, שנדמה שהוא עוסק רק בדקדוקי הלכה ובמקור ההלכתי של מצוות חג הפסח, טומן בחובו את המבט הנכון על מצוות סיפור יציאת מצרים.
הרחבות
מצוות חינוך
וּלְכָךְ לִבְנוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ המצווה לְגַמְרֵי יוֹתֵר מצווה, שֶׁהוּא פִּרְסוּם אֵלָיו יוֹתֵר. המהר"ל מבאר שעיקר מצוות הסיפור היא לבן, מכך אנחנו מבינים שיש דגש מיוחד על מצוות החינוך בליל הסדר. התולדות אדם מעמיק בעניין החינוך ואומר: "אם תהיו עסוקים בנטיעת גדלות ה' בלבות בניכם ובני בניכם תעלו אתם עצמכם, מעלה מעלה, במדרגות היהדות, ותוסיפו לכם יותר ויותר דעת ה', וידעתם כי אני ה'" [תומת ישרים עמ' קלד]. על פי דבריו אנו מבינים שמעלת הסיפור לבן היא שבזכות הסיפור אנחנו נחוש ונרגיש בעצמנו יותר את סיפור יציאת מצרים, וכך נתעלה.
כך אנו מוצאים גם אצל אברהם אבינו. הנצי"ב מבאר את הפסוק: "וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה... כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה', לעשות צדקה ומשפט..." [בראשית יח, יז-יט] שאברהם למד תורה כדי שיוכל ללמד את הדורות הבאים. הוא מוסיף שישנה חכמה ותורה שהאדם יכול להגיע אליהן בכוחות עצמו, אך יש את ה'מֵעֵבֶר', המקום שבשאיפה, שאין לאדם כוחות להגיע אליו, ורק בזכות השתדלותו ועבודתו של האדם, הקב"ה יסייע בידו להגיע לאותו המקום. במיוחד נכון הדבר בהורים שלפעמים אינם יודעים איזו דרך לנקוט ואיך הכי טוב לחנך, אך מכיוון שהם משתדלים, יראו ההורים ברכה בהשקעתם.
לעילוי נשמת צדיקה בת יוסף ומרים ע"ה
האם מותר להתקלח ביום טוב?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה חז"ל באמת רצו שנרגיש בין י"ז בתמוז לט' באב?
איך עושים קידוש?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
הצוואה של חללי צה''ל לעם ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
מהי המלכות שיש בכתר התורה?
'קבעתי את מושבי – בבית המדרש'
הלכות קבלת שבת מוקדמת
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
